תביעת רשלנות רפואית בגין חסימת שופכן וכריתת כליה

תביעת רשלנות רפואית.

האם החסימה ארעה עקב התרשלות? האם החסימה הוחמצה עקב התרשלות? האם קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזקים הכלייתיים? האם התובע הסכים מדעת לניתוח? היה ואגיע למסקנה שיש לייחס לנתבעת רשלנות בטיפול הרפואי, תיתייתר ההכרעה בשאלת ההסכמה מדעת, שהרי העילות מוציאות זו את זו. הצדדים הגישו חוות דעת מומחים בתחומים הבאים: בתחום האורולוגיה – פרופ' שפירא מטעם התובע וד"ר אנגלשטיין מטעם הנתבעת.

הידרונפרוזיס – היתרחבות אגן הכליה בשל היצטברות שתן עקב חסימת השופכן.

גורל הכליה הימנית לכריתה נגזר רק מחסימת השופכן וממחלת הסרטן.

...

האם החסימה אירעה עקב התרשלות? האם החסימה הוחמצה עקב התרשלות? האם קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזקים הכלייתיים? האם התובע הסכים מדעת לניתוח? היה ואגיע למסקנה שיש לייחס לנתבעת רשלנות בטיפול הרפואי, תתייתר ההכרעה בשאלת ההסכמה מדעת, שהרי העילות מוציאות זו את זו. הצדדים הגישו חוות דעת מומחים בתחומים הבאים: בתחום האורולוגיה – פרופ' שפירא מטעם התובע וד"ר אנגלשטיין מטעם הנתבעת.

לסיכום - התובע הוכיח שהתרשלות הנתבעת גרמה לאובדן הכליה ולנזק זה בלבד.

דין הטענה להידחות.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע 546,501 ₪ בתוספת שכר טרחת עורך דין בשיעור 23.4%.

הבדיקה הצביעה על כך שהאורטר השמאלי נחסם בסמוך לגדם הרחם וכי באיזור נראית מלאות רקמה "שלא ברור אם גידולית או צלקת". בסיכום צוין: "לאחר כריתת רחם. מלאות באספקט השמאלי של גדם הרחם – שינויים צלקתיים ו/או הישנות. עם חסימת האורטר השמאלי" (נספח ד' לתצהיר התובעת).

מישור החבות - תמצית עמדות הצדדים: טענות התובעת וחווה"ד מטעמה: התובעת הגישה את תביעתה נגד בית החולים ונגד הנתבעת 2, שירותי בריאות כללית, בעלת בית החולים), בעילה של רשלנות רפואית.

על רקע האמור העיד ד"ר הורשנטיין בחקירתו, כי פעולת הזיהוי של השופכנים היתה הכרחית ומחויבת במקרה דנן, זאת הן נוכח הסיכון הכללי והידוע של פגיעה בשופכן בעת כריתת רחם כפי המצויין לעיל, והן בפרט ובמיוחד בנסיבותיו של המקרה הנידון לנוכח ההידבקויות שהיקשו על ביצוע הניתוח ושעשויות אף להשפיע על המהלך הרגיל של השופכן ומיקומו ביחס לרחם, וכן הדימום הרב שהיה בניתוח (עמ' 51-52).

בנוסף צרפה התובעת בדיקת מעבדה משנת 2007 המצביעה על דלקת בדרכי השתן (ת/1א'), בדיקה שנעשתה ככל הנראה לקראת הכנת חווה"ד בטרם הגשת התביעה (עמ' 40, ש' 24-26), וללא תעוד בדבר טפול שנידרש עקב כך. מעבר לכך, אין במסמכים מתיקה הרפואי של התובעת לאורך השנים שמאז הניתוח, תעוד של תלונות מצדה, מיגבלות כלשהן או טפול לו נדרשה, המתייחסים לפגיעה במערכת השתן/בכליה.

כאמור לעיל, בחינת המסמכים מתיקה הרפואי של התובעת לאותה התקופה מעלה כי מאז ספטמבר 2004 אין תעוד של תלונות או מיגבלות כלשהן מהן סבלה התובעת בגין הפגיעה בשופכן/בכליה ביחס למרבית התקופה אליה מתייחסים האישורים.

...

סבורני כי לא ניתן לראות בפניה בע"פ מעין זו, אף אם נניח שאירעה, משום פניה ממשית ורצינית של עובד לבחון אפשרות של פרישה מוקדמת לגמלאות.

סיכומם של דברים: התביעה מתקבלת.

כן ישלמו הנתבעים לתובעים הוצאות משפט בסך 35,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 20% מהפיצוי שנפסק בצירוף מע"מ. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד מועד התשלום בפועל.

בתביעה נטען: "עניינה של תביעה זו הנה רשלנות מצד הצוותים הרפואיים של הנתבעת אשר טיפלו בתובעת ברשלנות קשה ומקוממת, נימנעו מנקיטה בסטאנדארטים רפואיים בסיסיים. במעשיהם ובמחדליהם, גרמו לתובעת, אשה צעירה בגיל 34, לנזקים קשים ובלתי הפיכים. ובין היתר איבדה את רחמה, איבדה בכך את פוריותה, והועמדה בסיכון של בלות מוקדמת מהרגיל וזאת בנוסף לנזק האורולוגי שגרמה הנתבעת ברשלנותה, עת שכחו צוותים רפואיים של הנתבעת מהדקים ניתוחיים בגופה של התובעת, מה שגרם... נזק קשה לשופכן השמאלי אשר נפגע והראה חסימה מלאה שבעקבותיה אובחנה ירידה בתיפקוד הכליות והכול כאמור עקב רשלנותם הקשה של הצוותים הרפואיים בנתבעת, רשלנות שהתבטאה אף בגילוי מאוחר של סיבת החסימה בשופכן ולבסוף בצורך לנתח את התובעת פעם נוספת בכדי לתקן את השופכן בגין הנזק שגרמו לו כאמור לעיל הצוותים הרפואיים של הנתבעת. לכול זאת יש להוסיף את עגמת הנפש הקשה שחוותה התובעת עד כה ושתלווה אותה כל חייה וחיי ילדיה הצעירים ובפרט את בנה הצעיר שעקב הנתוק מאימו סובל מחרדת נטישה, והכל בהתווסף לנזקים הנפשיים מהם סובלת התובעת והמתבטאים, בין היתר, בדיכאונות, ריגשי נחיתות ודימו עצמי נמוך – נזקים אלו ואחרים המוצאים ביטוים בנכות הרפואית המשוקללת ממנה סובלת התובעת – בשיעור של 62%..." (פס' 1 לכתב התביעה).

על רקע חוות הדעת האורולוגית מטעם בית המשפט, לפיה במצבי חרום חמורים מהסוג הנידון (כריתת רחם, דימום מאסיבי באגן וניסיון להציל את החולה) קורים מקרים של חסימת השופכן; כאשר נוכח כליה שניה תקינה ניתן להמתין עד 6 שבועות עד להסרת החסימה (או, לפי עדותו של ד"ר קוטלירוף, עד חודש); ומאחר והחסימה בשופכן התובעת התרחשה במהלך פעולה מיידית במצב חרום קצוני, של כריתת רחם ודימום מאסיבי באגן על רקע סכנת חיים מיידית לחייה, לדעתי פעולה מיידית לעצירת הדימום תוך יצירת סיכון לחסימת השופכן אינה מצביעה על התרשלות, אלא על סדר עדיפויות נכון.

...

בענין סכומי הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה, עיינו בפסיקה לפיה כיום, הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה כבר אינו סמלי ויש ונפסקו סכומים של 250,000 ₪ בגינה (ע"א 9936/07 בן דוד נ' ד"ר ענטבי (22.2.2011); ת"א (מחוזי מרכז) 5287-08-07 פלונית נ' המרכז הרפואי שערי צדק, פס' 85 (28.11.2011) – בהמלצת הרכב של בית המשפט העליון חזרו הצדדים מערעור וערעור שכנגד – ע"א 890/12 שוורץ נ' המרכז הרפואי שערי צדק (14.7.2014)); התובעת בענייננו עתרה לפיצוי בגין עילה זו בסך 150,000 ₪, ועל רקע הפסיקה הנזכרת יש מקום לפסוק לה שיעור זה. משהגעתי למסקנה כי התובעת זכאית למלוא הפיצוי לו עתרה בגין פגיעה באנטומיה, מתייתר דיון בשאלת חובת הגילוי בעניין הסיכון לסיבוך האורולוגי, שהוא חריג אך מופיע יותר נוכח יולדת בעלת נתונים כמו אלה של התובעת.

סוף דבר: הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצויים כדלקמן: פיצוי בגין נזק בלתי ממוני עקב הארכת תקופת נשיאת הנפרוסטום (לאחר ניכוי אשם תורם) –בסך 2,400 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום 1.12.2008 ועד הפרעון בפועל; פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה – 150,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כאמור לעיל מיום 31.7.2008 ועד הפרעון בפועל.

כן תשלם הנתבעת לתובעת שכר טרחת עורך דין בסך של 30,000 ₪.

המערערת ילידת 1978 הגישה למשיב תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב) התשי"ט 1959 (להלן: "החוק") בגין מחלת הכליות ממנה סובלת (להלן: "המחלה") ובין תנאי שירותה הצבאי.

ב-14.4.98 נכרתה כלייתה השמאלית, בניתוח בבית חולים רמב"ם. אין מחלוקת בין הצדדים כי המערערת סבלה מפגם מולד של חסימה דו-צדדית של מעבר אגן שופכן.

עוד טוען המשיב להעדר קשר סיבתי רפואי ובין החסימה במוצא הכליה השמאלית והירידה בתיפקוד הכלייה לבין השרות הצבאי.

הואיל ולא היה אחור באבחנה, מכאן שכריתת כליה בוצעה עקב חסימה ממושכת מלידה או לפני כן. לדעת המומחה, מדובר אכן בהתפתחות טבעית של המחלה אשר אין לה קשר לתנאי שרות של הנ"ל, ללא קשר לאבחון קצר (חודשיים) או עיכוב באיבחון (6 חודשים) כפי שטוען ד"ר מרטיק.

באנלוגיה, אין מכירים בנכים עקב תאונת אימונים רק בתנאי שהייתה רשלנות צבאית, אלא די שהייתה תאונת אימונים אפילו ללא רשלנות כדי שהחייל יוכר, בעיניין זה אין שום הבדל לדעתנו בין נכות שנגרמה עקב אימונים וכיוצא בזה, ו/או עקב טיפול רפואי ויהא הטוב שבטפולים הרפואיים.

...

בנסיבות, אנו סבורים שיש להכיר בהחמרה בשיעור של 1/3 כקשורה עם השירות כאשר הנכות תיקבע ע"י וועדה רפואית.

אשר על כן הערעור מתקבל באופן חלקי בקשר של החמרה בשיעור של 1/3 כאמור לעיל.

המשיב ישלם למערערת שכ"ט עו"ד בסך 2500 ש"ח בצרוף מע"מ וכן 1/3 משעור ההוצ' בגין חוות הדעת וזאת ע"פ קבלה שתומצא.

הטענה היא כי תפקוד כלייתה של התובעת נפגע, עד אשר היה צורך לכרתה, זאת כתוצאה מהתרשלות במהלך בצוע ניתוח לכריתת רחם אשר בוצע כשנתיים קודם לכן, במהלכו, כך נטען, נפגע השופכן (אורטר).

בחקירתו ציין תחילה, באופן פסקני, כי האפשרות השלישית, חסימה עקב בצקת הנוצרת מצריבת כלי הדם, היא המתאימה לענייניה של התובעת ולא האפשרויות הראשונה והשנייה, הידועות כמלוות במהלך פוסט ניתוחי.

התובעת לא צרפה לכתב התביעה ולא הגישה בשלב כלשהוא חוות דעת של מומחה בתחום רפואת הנשים אשר תאמר ותלמד במה התרשלה הנתבעת 2 בעת שבצעה את ניתוח כריתת הרחם ומהם אמצעי הזהירות שהיה על הנתבעת 2 לנקוט ולא ננקטו.

לאור כלל האמור, אני קובעת כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח התרשלות הנתבעות במהלך ניתוח כריתת הרחם, גם אם הייתי מניחה שחסימת השופכן אירעה כתוצאה מהניתוח.

...

במקרה כזה, כאשר בית המשפט מתבקש לאמץ מסקנה כי מדובר בתופעה נדירה וקיצונית, יש להציג נתונים ונימוקים מחזקים ומסייעים של ממש, אשר יתמכו במסקנה, אותה מבקשת התובעת להסיק, על פיה ההשערה כי מדובר בפגיעה יאטרוגנית היא השערה מסתברת יותר מהשערות אחרות וכי אין עובדות השוללות השערה זו. נפנה ונבדוק את כלל הראיות שהובאו.

סוף דבר 43.

כמפורט לעיל, אני קובעת כי התובעת לא הוכיחה כי היצרות השופכן שנמצאה אצלה בשנת 1996 ארעה כתוצאה מניתוח כריתת הרחם אותו עברה אצל הנתבעים בשנת 1994.

לאור כך, עם כל הצער וההבנה לתחושותיה הסובייקטיביות של התובעת, דין התביעה להידחות ומתייתר הדיון בנושא הערכת הנזק.