תביעת רשלנות רפואית בגין אי ביצוע ניתוח לב

בנוסף לחקיקה שתוארה לעיל, במועד הארוע , דהיינו הניתוח, אשר בוצע ביום 14/5/14, עמד בתוקפו חוזר משרד הבריאות שמספרו 13/2002.

הנכות הרפואית של התובע בשים לב כי הצדדים הגישו חוות דעת פסיכיאטריות מנוגדות, הורה בית המשפט על מינוי מומחה פסיכיאטרי מטעמו הוא פרופ' פניג.

ראשית ולגופו של עניין, מהי למעשה פגיעה באוטונומיה לה טוען התובע? המונח "פגיעה באוטונומיה" מתייחס לראש הנזק הקובע פיצויים בגין עוגמת הנפש שנגרמה לאדם בגלל ששללו ממנו את האפשרות לבחור: כבוד השופט יצחק עמית פסק בע"א 2278/16 כי "הפגיעה באוטונומיה משמעה שלילת כוח הבחירה של הנפגע בשל אי גילוי עניין מהותי, אך הביטוי של הפגיעה באוטונומיה הוא תחושות שליליות כמו כעס, תיסכול, עלבון, גועל, זעזוע וכיוצא בזה".) הפגיעה באוטונומיה מופיעה במקרים רבים בהקשר של תביעות רשלנות רפואית, בהם הוכחה רשלנות באי מסירת מידע רלוואנטי לידי המטופל או באי קבלת הסכמתו להליך רפואי שעבר, אולם לא הוכח קשר סיבתי עובדתי בין הרשלנות לבין הנזק, בכך שבית המשפט העריך שהנפגע היה בוחר באותה דרך בה פעלו הרופאים ועל כן הנפגע אינו זכאי לפצוי על נזקיו הפיזיים.

...

בענייננו המומחה מטעם בית המשפט, העמיד את הנכות הרפואית הנפשית של התובע בגין קבורת הגפה בקבר אחים ולא בקבורה כפי שרצה התובע, על 2.5% וחוות דעתו מהימנה ומנומקת היטב ומקובלת עלי לחלוטין.

יוצא אפוא כי חרף האירוע המצער ובהינתן אמונתו הדתית של התובע, הרי שבשים לב לחוות דעתו של הרב רוז'ה בת.א. 19067/10/16 יתכן שהתובע לא עבר בהכרח על עבירה דתית כלשהי, ובכך עשויה לצמוח לו נחמא פורתא.

סוף דבר לאור האמור, ולאחר ששקלתי את כל הנתונים שהובאו בפניי, הריני פוסקת לתובע פיצוי בגין הסבל הנפשי ועוגמת הנפש בסך של 70,000 ₪.

התובע טוען כי במקרה דנן יש להחיל את סעיף 41 לפקודת הנזיקין ולהעביר את נטל הראייה אל הנתבע, שכן הוא אינו יודע מה הסיבות אשר גרמו לנזקיו, לרבות, לקשיי נשימה, צלקת מכערת, נחיריים לא סמטריים עוות בדורזום בדמות בליטה של הסחוס שנדד וקושי לעבוד בתנאי אבק וזאת בשים לב שהטיפול הרפואי שקבל התובע בוצע על-ידי הנתבע וכי ניזקו מתיישב עם המסקנה שהנתבע אכן התרשל.

בנוסף, הנתבע טוען שהוא או מי מטעמו, ניהלו רישומים מסודרים בהם הייתה היתייחסות מלאה לכל הנתונים הרלוואנטיים למצבו של התובע והתיעוד הרפואי היה אותנטי ושלם ולפיכך לא נגרם כל נזק ראייתי לתובע בהוכחת תביעתו.

התובע טען בכתב תביעתו שלעניין רשלנותו של ד"ר מונדר ולעניין גובה ניזקו הוא מסתמך על חוות דעתו של ד"ר דביר, בה נקבע שביצוע הניתוח השלישי בשיטה הסגורה הביא לנדידת הסחוס, דבר שגרם לשינויים קשים אצל התובע שהתבטאו באי ספיקת השסתום הימני ובקושי בשאיפת אויר כתוצאה מחסימת מעבר אויר ופגיעה במראהו של התובע וכן גרימת עוות בדורזום בדמות בליטה של הסחוס שנדד.

...

נהפוך הוא, על פי החומר אשר הוצג בפניי, לרבות חוות דעת המומחים ועדויות המומחים, אני קובעת כי ד"ר מונדר פעל באופן העולה בקנה אחד עם הנהוג והמקובל ובאופן סביר וללא התרשלות מצדו.

סוף דבר לאור האמור לעיל, אני קובעת כדלקמן: עילת התביעה בהתייחס לניתוחים הראשון והשני התיישנה ולפיכך אני מורה על דחייתה.

לגבי הניתוח השלישי - דין התביעה כנגד הנתבע להידחות בהעדר התרשלות מצד הנתבע ו/או מי מטעמו בהתייחס לניתוח השלישי וכפי שפורט לעיל.

בהסתמך על חוות דעת רפואית מטעמם, לטענת התובעים בכתב התביעה, רשלנות רפואית של צוות ביה"ח היא זו שהובילה להתדרדרות מצבו ולמותו של המנוח, באשר "הדבר מעיד על עצמו"; ולחלופין, בשל מחדלים רבים שנימנו בכתב התביעה, לרבות - אי-ביצוע ניטור ומעקב כנדרש ממצבו הרפואי בקבלתו לבית החולים, אי-ביצוע היתייעצות עם קרדיולוג, ואי-איבחון נכון של המצב הלבבי, שגרמו לכך שלא ניתן למנוח הטיפול הרפואי הנידרש ומצבו היתדרדר עד לפטירתו.

כך, בשנת 2010 עבר ניתוח חיוני להעברת שתל מאבי העורקים אל עורקי הרגליים, בשנת 2013 הובילו סתימות העורקים הללו לשבץ מוחי, ובשנת 2016 טופל בגין ארוע אוטם לב (בניתוח מעקפים).

המומחה מיפרט בחוות דעתו את הטיפול המקובל במקרה של אוטם בשריר הלב (עם סיבוך של בצקת בריאות), שהוא: ניטור רציף בהשגחה (קרי, חיבור למוניטור והשגחה), אישפוז ביחידה לטפול נמרץ, שקילת צינתור לב טפולי, מתן תרופות לטפול באוטם בשריר הלב – כל אלו, לפי מימצאי חוות הדעת של המומחה, לא בוצעו על ידי הצוות המטפל.

העד, ד"ר שחר: זה אדיטיבי התשובה היא זה אדיטיבי בגדול אבל אין על זה מספרים, כב` הש` תדמור ברנשטיין: אם זה אדיטיבי, העד, ד"ר שחר: אני לא מצאתי ספרות שאומרת לחולה שיש לו מחלת כלי דם פריפרית, פגיעה כלייתית מסכרת, לאחר ארוע מוחי, לאחר התקף לב, במשבר היפרטנסיבי תוחלת החיים שלו היא שנתיים/ כב` הש` תדמור ברנשטיין: בגלל אז רק בגלל שאין תשובה מתמטית הבאנו אותך' ואנחנו אומרים לך תראה אתה לכאורה מסכים שלכל אחד יש השפעה מסוימת.

...

סוף דבר אשר על כן, אני פוסק בזאת כי: התביעה הנדונה מתקבלת כך, שהנתבעות ישלמו לתובעים, ביחד ולחוד, סך של 681,135 ₪.

עוד ישלמו הנתבעות לתובעים, ביחד ולחוד, החזר שכר טרחת עורך דין בסך של 159,386 ₪.

כמו כן, ישלמו הנתבעות לתובעים, ביחד ולחוד - החזר הוצאות המומחים שהוצאו בתיק זה (לפי חשבוניות), וכן, בגין החזר הוצאות אגרה בסך של 712 ₪, כשלכל הוצאה המוחזרת, יש להוסיף ריבית והצמדה כדין מיום הוצאתה.

מבוא לפניי תביעת רשלנות רפואית, שעניינה ניתוח שנעשה בשלב שני של טפול רפואי, לשם סגירת אילוסטומיה (- פתח בדופן הבטן ממנו הוצא קצה של המעי הדק), בטענה כי בוצע ברשלנות, הוביל לניתוחים חוזרים והותיר נכויות ונזקים לצמיתות אצל התובע.

לטענתו, כאשר ישנה חסימת כלי דם, ישנו קריש דם החוסם כלי דם גדול המלווה בפרפור חדרים של הלב, דבר שלא קרה אצל התובע, ולכן לא מדובר בחסימה הנובעת ממחלתו של התובע.

לכן, ובהיתחשב בכך שהתובע סבל מיציאות מרובות עוד לפני הניתוח השני נשוא התביעה, הוא זכאי לפצוי בגין ההחמרה שנגרמה לו כתוצאה מכריתת חלק מהמעי הדק בלבד, ולא בגין מכלול מצבו שאינו קשור בניתוח.

...

לסיכום פרק זה, התובע טוען, כי הניתוח השני, בו בוצעה סגירה של האילאוסטומיה, בוצע באופן רשלני והוא שגרם להידרדרות במצבו שהייתה לאחר מכן, כפי שפורט לעיל, לירידה במשקל, לכאבים, לשלשולים מרובים, לאשפוזים הרבים ולנכויות לצמיתות.

בהעדר קבלות, ומאחר שגם לפני הניתוח השני נשוא התביעה, נדרש התובע לטיפולים ולא היה אדם בריא, ויתכן שגם אלמלא ההחמרה היה נדרש לנסוע לטיפולים שונים, כפי שנדרש קודם לכן, אני קובעת כי הפיצוי בגין ההחמרה שנגרמה לו בניתוח יעמוד על סכום גלובלי של 20,000 ₪ לעבר ולעתיד.

לאור כל האמור, ובשים לב לכך שסבלו של התובע מלווה אותו מעל ל- 11 שנים לעבר ועד תום מותר ימי חייו, אני מעמידה את הפיצוי בראש הנזק של כאב וסבל על 200,000 ₪.

סוף דבר לאור התוצאה אליה הגעתי, התביעה מתקבלת.

התובע, יליד 17.7.1992, תבע את מדינת ישראל, שהיא הבעלים והמפעילה של המרכז הרפואי תל אביב על שם סוראסקי (להלן : "המרכז הרפואי") וכן בית החולים לילדים על שם דנה (להלן: "בית חולים דנה") בגין ניתוח שעבר בבית החולים דנה ביום 26.7.2007.

עוד טוען התובע כי לא מסרו להוריו מידע בדבר טיפולים רפואיים חלופיים ובדבר הסיכונים הכרוכים בחלופה של אי ביצוע הניתוח על מנת שיוכלו לשקול באופן עצמאי ובהבנה מלאה את רצונם בניתוח.

כך בחוות הדעת: "ראשית, כפי שצוין לעיל, Hinge Abduction הנו בהחלט אינדיקאציה בספרות המדעית לבצוע ניתוח מסוג VGEO ועל כך קיימת ספרות מבוססת. בנגוד לטענתו של ד"ר יון, הרי שפרק הזמן אשר חלף ממועד התחלת הכאבים ועד למועד הניתוח היה של כ- 8 חודשים. פרק זמן ראוי לכל הדיעות. במהלך פרק זה קיים רישום מפורט של תלונות החולה, מצבו הרפואי, מימצאי הבדיקה הגופנית ובדיקות ההדמייה אשר בוצעו. במשך תקופה זו נשקלו בכובד ראש החלופות הטיפוליות ונבחרה האופציה הניתוחית אשר בוצעה. קביעתו הלא מבוססת וההיפותטית של ד"ר יון כי טפול שמרני במחלה ללא היתערבות כירורגית היה מביא למיגבלה קלה בפעולתו הנה יותר משאלת לב מאשר קביעה מבוססת והנה היפותטית לגמרי מכיוון שאינה עומדת במבחן הספרות המדעית. יש לזכור כי בעת הניתוח היה מדובר בנער בן 14 עם היתלקחות מחודשת ועם כאבים עזים וממושכים של מחלת פרתס, אשר למרבה הצער ראש הירך שלו עבר פרגמנטציה תוך כדי יצירת Abduction Hinge. על כן איני יכול לקבל את טענתו של ד"ר יון כי אפשר וטפול שמרני היה מביא לתוצאות עדיפות וכי בוצע מעין "מחטף" לצורך ביצוע הניתוח בחופזה.

אף לו הייתי מקבלת את טענת התובע כי יש להפוך את נטל הראיה בעיניין זה על פי סע' 41 לפקודת הנזיקין, גם הפיכת נטל הראיה, לא היתה משנה את מסקנתי, המבוססת על האמור בחוות דעתו ובחקירתו של פרופ' קוסאשוילי, אשר הסביר באופן ברור הן את הצורך הרפואי בניתוח שבוצע ויתרונו על חלופות טפול אחרות והן את העובדה שלמרות שהתובע יצא מהניתוח כאשר הוא סובל מסיבוב של רגל ימין בזוית חיצונית, אין מדובר ברשלנות בבצוע הניתוח אלא בסיבוך כרורגי.

...

במאמרו "סוס הפרא של הפגיעה באוטונומיה" ספר שטרסברג-כהן 465, 467- 468 (2017), כתב השופט עמית כך: "הפגיעה באוטונומיה נובעת אפוא מהיעדר הסכמה מדעת, ובהקשר של רשלנות רפואית, רק בהיעדר הסכמה מדעת עקב הפרה של חובת הגילוי מצד הרופא, יכולה להישמע טענה לפגיעה באוטונומיה. הזכות לאוטונומיה היא זכותו של אדם לשלוט בסיפור חייו, זכותו להפעיל את כוח הבחירה לשם קבלת החלטה מושכלת על פי המידע המלא שצריך להיות מובא בפניו; זכותו שיעזבוהו לנפשו, וזכותו שלא יתערבו בגופו ללא הסכמתו, שניתנה מדעת. מקום שבו בית המשפט מגיע למסקנה שלא הופרה חובת הגילוי, למשל מאחר שהמידע שלא נמסר לא היה מהותי לקבלת החלטה, ממילא לא נפגעה הזכות לאוטונומיה. אם כך, מה מותר הפגיעה באוטונומיה מהיעדר הסכמה מדעת? כאן באה הלכת דעקה וחידשה לנו כי באותם מקרים שבהם אין קשר סיבתי בדמות סיבתיות ההחלטה, נכנסת לפעולה הפגיעה באוטונומיה. במילים אחרות, גם בהנחה שהוכח במאזן הסתברויות כי התובע היה מסכים לטיפול אילו נמסר לו המידע הנדרש, ניתן לפסוק לזכותו פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה. על פי דוקטרינה זו, אין צורך להוכיח קשר סיבתי בין הפרתה של חובת הגילוי לבין החלטת התובע להסכים לטיפול שהביא לנזקו". כאמור בפסיקה ובמאמרו של כב' השופט עמית המצוטט לעיל, באותם מקרים בהם אין קשר סיבתי בדמות סיבתיות ההחלטה בין המידע שצריך היה להימסר לבין ההסכמה לביצוע הטיפול הרפואי, נכנסת לפעולה הפגיעה באוטונומיה.

אני סבורה כי הורי התובע לא הבינו באופן מלא את כל הסיכונים הטמונים בניתוח באשר לזווית ההליכה וכי לא הוסבר להם באופן שבו ניתן היה להבין בצורה חד משמעית כי לא ניתן לצפות את תוצאות הניתוח, כך אני מסיקה גם מתוך האמור בעדותו של ד"ר יניב, באשר לזווית ההליכה שכן ד"ר יניב העיד כי לא ניתן לצפות מה יהיה מנח הרגל בתום הניתוח- בין אם בסיבוב חיצוני או פנימי וכיוון שלא ניתן לצפות זאת, העניין לא מוסבר מעבר לסיכונים הכלליים שכן, כפי שהעיד ד"ר יניב, כאשר נכנסים למפרק בניתוח דברים רבים מאד יכולים לקרות ולא ניתן לכלול את כולם בהסבר שניתן (עמ' 38 שורה 15 עד עמ' 39 שורה 10 לתמליל מיום 18.9.22).

לפיכך אני מקבלת את הטענה בגין פגיעה באוטונומיה ופוסקת כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 150,000 ₪ בגין הפגיעה באוטונומיה וכן להשיב לתובע את הוצאות ניהול המשפט לרבות עלות חוות הדעת ושכ"ט עו"ד. ניתן היום, כ"ט סיוון תשפ"ג, 18 יוני 2023, בהעדר הצדדים.