תביעת רשלנות נגד עיריית גבעתיים

רקע לפני תביעה נזיקית-כספית על סך של 75,000 ₪, שהגיש התובע, מר מרדכי שוורץ (להלן: "התובע" או "שוורץ"), כנגד הנתבע 1, מר אבישי נחום (להלן: "הנתבע 1" או "נחום"), וכנגד הנתבעת 2, עריית גבעתיים (להלן: "הנתבעת 2" או "הערייה").

כמו כן, מחדליה הרשלניים של הערייה מתבטאים אף בכך שלא מנעה מנחום להעביר לרודיטי מכתב הנושא את שמה ואת סמלה, בכך שהתירה לו ולעובדי ערייה נוספים להתייצב להעיד בתביעה שהוגשה על ידי בעלה של עובדת ערייה כנגד תושב בעיר, וכן בכך שלא פעלה כנגד נחום אף לאחר שנודע לה ההקף המלא של מעשיו.

...

סוף דבר על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכומים הבאים: סך של 38,250 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל; החזר בגין אגרת בית המשפט, כפי ששולמה, בתוספת הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל; החזר בגין שכר העד פנחס אדרי, בסך 400 ₪, ששילם התובע; סך של 2,500 ₪, בתוספת מע"מ כחוק, בגין שכר טרחת עורך דין, בתוספת הפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

לאחר בחינת טענות הצדדים מצאתי שלא להיעתר לבקשה זו לפיצול סעדים.

לפיכך, אינני נעתר לבקשה.

בתביעה זו תובעת היא את נזקי הגוף שנגרמו לה כתוצאה מרשלנות הנתבעת לטענתה, והיא העמידה את תביעתה על סך 40,250 ₪.

"6. אמות המידה לקביעת המדיניות המשפטית הראויה בענין זה מבוססות על שיקלול רמת הסיכון כנגד עלות אמצעי הזהירות, בהתחשב בערך החברתי של הפעולות שבגינה נוצר הסיכון.

ואמנם כך ביקשה העיריה להראות לבית המשפט באמצעות עדותו של מר באיבא כי תחזוקת המדרכות בעירית גבעתיים וטיפול במפגעים מתבצעת בצורה מסודרת ושיטתית: "אנחנו כל יום מה שמקבלים, אם זה מהמוקד, אני עושה טיול כל בוקר מ-6:00 – 7:00 כמעט את כל העיר ברכב, ואני בודק את המפגעים, אם זה מעקה בטיחות, אם זה עמוד, אני רושם ואז אנחנו מתקנים ". (עמ' 7 שורות 7 – 11).

...

אני דוחה את טענת האשם התורם.

על כן אני קובעת כי לא ניתן לייחס לתובעת כל אשם תורם לסכנה שלא ידעה את קיומה או את עבודות היסוד לקיומה.

מכל המקובץ עולה כי על הנתבעת לשלם לתובעת פצויין בגין כאב וסבל בסך 7,000 ₪ כשסכום זה צמוד למדד יוקר המחיה ונושא ריבית כחוק, וכן תשא הנתבעת בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד התובעת בשיעור 15% בצרוף מע"מ מן הסכום שנפסק בפסק הדין, כשסכום זה צמוד ונושא ריבית כחוק מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.

בסעיף 9 לכתב התביעה, התובעת מייחסת לנתבעת 1 את האחריות לאירוע בו נפגעה וכך היא טוענת: "לחילופין ומבלי לפגוע באמור לעיל טוענת התובעת שהתאונה הנ"ל ארעה כתוצאה מרשלנותה ו/או חוסר זהירותה ו/או הפר חובות שבחוק מצד הנתבעת מס' 1 ובייחוד פקודת העיריות ובמיוחד סעיף 235 שלה...

"ומה סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה באופן שהיא דורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למונעו". [ראה בעניין פס"ד ועקנין הנ"ל] במסגרת בחינתה של חובת הזהירות הקונקרטית, נשאל האם המזיק הספציפי, עיריית גבעתיים חבה חובת זהירות כלפי הניזוק הספציפי, התובעת בפני, בגין הנזק שאירע.

כיצד נפגעה התובעת? כדי שהתובעת תזכה בתביעתה כנגד הנתבעת, חובה עליה קודם כל את עצם ארוע התאונה כפי שהיא טוענת ולקשור אותה עם מפגע שהיה במדרכה, בגין פגם במכסה עליו מצביעה התובעת או במשטח המדרכה והיווצרות בורות ומהמורות כפי שטענה – זאת במישור העובדתי, ואילו במישור המשפטי היא צריכה להוכיח את 5 האלמנטים עליהם הצבעתי לעיל.

...

אך יתרה מזו, כאשר אני סוקר את מצבה הרפואי של התובעת אני מגיע למסקנה, לכאורית, שלא רק שהתובעת לא נפלה בגלל הסדק במדרכה אותו היא מכנה "מהמורה" אלא שיש רגלים חזקות לסברה שהיא נפלה בגלל בעיות בריאות שקדמו לתאונה, שכן חולשה ברגלים, חוסר תחושה בכפות הרגלים וסחרחורת, הנן מתכון בדוק לנפילה, תוך כדי הליכה.

חובותיה של רשות מקומית: גם אם הייתי מגיע למסקנה הפוכה והייתי מקבל את התמונות ת/1 עד ת/10, כתמונות של המקום בו נפלה התובעת – עדיין עומדת השאלה, האם הוכחה רשלנות של הנתבעת 1 שתחוב עליה בנזיקין כלפי התובעת.

לפיכך, הגעתי לכלל מסקנה שדין התביעה להדחות.

בעיניין זה ראו דעתו של פרופ' ש"ז פלר בספרו: "יסודות בדיני עונשין", כרך א', עמ' 400: "יתירה מזו, הלכה פסוקה, שאין עליה עוד עוררין, היא כי לשם הרשעה בגרימת מות בהתרשלות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, "די אם העושה הפר חובת זהירותו כלפי הקרבן במידה שהייתה מחייבת אותו בתשלום דמי נזק אילו הוגשה נגדו בשל אותו מעשה רשלני גופו, תביעת נזיקין אזרחית". אם זהו קנה-המידה להווצרות העבירה האמורה, פירוש הדבר הוא שחובת "עשה" שהפרתה עשויה להוות עילה לתביעת נזיקין, כוחה יפה לצורך היתהוות העבירה של גרימת מות בהתרשלות אם המחדל הביא לתוצאה קטלנית.

לעניין חובה מושגית זו של מחזיק במקרקעין כלפי מי שמבקר בהם ראו למשל ע"א עריית ירושלים ואח' נ' מימוני ואח' (פורסם בנבו, 14.12.2006), פסקה 12 וההפניות שם: "החזקה במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בהם (ראו פרשת ועקנין, עמ' 125 ;ע"א 89/615 מרדכי נ' עריית גבעתיים (לא פורסם); פרשת עריית חדרה, עמ' 766 ;ע"א 91/4597 קבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2 (112 ,123 , להלן – פרשת קבוץ אפיקים). כך, בין אם הנזק נגרם בשל מצבם הסטאטי של המקרקעין ובין אם הנזק נגרם בשל היתממשות סיכון מפעולה אקטיבית עליהם (השוו ע"א 79/8 גולדשמיט נ' ארזי, פ"ד לה(3) 399. כך מקום בו הנזק נגרם בשטח המקרקעין וכך גם מקום בו הנזק נגרם בשל היתממשות סיכון הטמון במקרקעין לאדם או לנכס הנמצאים ברשות הרבים (ראו: ע"א 76/780 מועלם נ' רשות הפיתוח, פ"ד לא(2) 630 ,(להלן – פרשת מועלם). כך כאשר המחזיק מחזיק במקרקעין כדין, וכך גם כאשר הוא מחזיק בהם שלא כדין". משהופרה חובה זו [אי הזמנת צוות רפואי מיומן, מנוסה ובעל אמצעים מתאימים, אי הזמנת אמבולנס] ונגרם נזק עם קשר סיבתי [מותה של המנוחה], מקום שנאשמים 1-2 [שחבו בחובת זהירות קונקרטית כלפי כלל מבלי המסיבה ובכללם המנוחה] יכלו לצפות וראוי היה שיצפו הנזק, ניתן לומר כי גם התגבש מחדל "פלילי". אך כאמור, גם אם נאמץ הגישה המצמצמת (תוך התבססות על הוראות חוק היוצרות זיקה מוגברת [חובת ממונה על מעשה שיש בו סכנה לפי סעיף 325 לחוק העונשין]), נמצא את אותו מקור נורמאטיבי שחייב נאשמים 1-2 לפעול.

...

כזכור שוכנעתי שהנאשם 3 פנה פעם אחר פעם לנאשם 1 בעניין פינוי המנוחה, אך זה מסר לו שפינוי או עזרה בדרך אל מתחם המסיבה, ועובדה זו יכולה להסביר מדוע ניתן לסבור שנאשם 3 השתהה או לא היה מספיק החלטי בפינוי המנוחה על אתר באמצעות רכב פרטי.

סוף דבר חבורה של צעירים יוצאת לרקוד ולבלות.

בסופה של הכרעה מוצא אני לקבוע שנאשם 1 אחראי למותה של המנוחה, ולנוכח המפורט לעיל הנני מרשיעו בעבירה של המתה בקלות דעת, עבירה לפי סעיף 301ג' לחוק העונשין; מוצא אני לקבוע שנאשם 2 אחראי אף הוא למותה של המנוחה, ולנוכח המפורט לעיל הנני מרשיעו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין.