תביעת רשלנות בניהול חשבונות נגד בנק לאומי

התובע הגישו תביעה זו כנגד הנתבע, הבנק, על סך של 2,179,141 ₪, בטענה שהבנק התרשל בניהול חשבון נאמנות שניפתח עבורו כנהנה (אם כי ההפקדה בוצעה בפועל ע"י התובעת).

מדובר על העברה בסך של 1,550,000 ₪ לחשבון בבנק לאומי לישראל בע"מ, של חברה פרטית בשם מג'אן יזמות ובנייה בע"מ (להלן: "מגאן" או "חברת מגאן").

...

בסעיף 1 לנהלי הבנק (להלן: "נהלי הבנק") תחת חלק "כללי", נכתב כך: "יש לפנות למחלקה המשפטית ביחס לכל פעולה בחשבון החשודה כי אינה מתיישבת עם טיבו של החשבון ואינה לטובת הנהנה ובמסגרת מטרות הנאמנות, וביחס לפעולות חריגות בחשבון". בהתאם לנוהל הבנק: "פתיחת חשבונות נאמנות וניהולם", נקבע בסעיף 3.13 תחת הכותרת: "פעולות אסורות בחשבונות נאמנות" בזו הלשון: "אין לאפשר העברות כספים מחשבון הנאמנות לחשבון אחר שאינו מתנהל ע"ש הנהנה לרבות חשבון נאמנות אחר שאינו מתנהל לטובת הנהנה.

סוף דבר: לאור האמור לעיל, אני קובעת, כי הנתבע ישלם לתובעים סך של 739,340 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה (ללא ריבית) מיום ההפקדה (22.01.09) ועד התשלום בפועל.

שכ"ט עו"ד- הנתבע ישלם לתובעים סך נוסף של 35,000 ₪ (כולל מע"מ) בגין שכ"ט עו"ד. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

רשלנות הבנק בניהול החשבון בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הבנקאות") נקבעו החובות לאיסור הטעייה (סעיף 3 לחוק הבנקאות), איסור ניצול מצוקה וחולשה (סעיף 4 לחוק הבנקאות), כאשר ביחס לשניהם נקבע כי האיסור הנו במעשה או במחדל.

ראשית, המבקש טען נגד שלוש הלוואות, שניתנו לו במהלך השנים 2013-2015 וטען כי החשבון היה מחויב בהוראות קבע על סך 25,000 ₪ מידי חודש (סעיפים 14-15 לתצהיר), כך שהחזר ההלוואות יחד עם חיובי הוראות הקבע גרמו לקריסתו הכלכלית.

טענת המבקש, המועלית כהגנה בפני התביעה, דומה מאד לטענות שהועלו ע"י הנתבעים בע"א (שלום חיפה) 140/00 אברג'ל דוד וחנה נ' בנק לאומי, פ"מ תש"ס(3) 673, שם טענו המבקשים, בין השאר, כי מנפיק כרטיס האשראי התרשל בכך שהוא אפשר למערער 1 "ברשלנות מסגרת דמיונית של אשראי, ולקחו על עצמם סיכונים שאני לא הייתי נוטל. רשלנות זו תרמה לכך שיוצאו כספים כלשהם שלא הייתי מוציא לו ידעתי על חריגה זו". על כך קבע כב' השופט לבנוני, שם: "לא ייפלא אפוא, כי צודק המשיב בהגדרתו כי טענה זו היא כשלעצמה היא טענה חצופה, בהיתחשב בעובדה כי המבקשים נטלו את הכסף לכיסם". הקפן של חובות הבנק (ע"א 5893/91 טפחות נ' צבאח, פ"ד מח (2) 573 (1994)) אינו מפטיר את הלקוח מחובותיו בכל מקרה.

...

מאחר ובמסמכי הבנק בכתב התביעה אין הפרדה בין סכום יתרת ההלוואות לסכום הפיגורים, וגם מכתב ההתראה לא צורף, אני מסתמכת על הכתוב בדף החשבון, שצורף על ידי המבקש לבקשת הרשות להתגונן ומעמידה את הסכום, בגינו נדחית הבקשה על הסכום המזערי, נכון ליום 27/4/17 (דף 2/17 לנספח א' לבקשת הרשות להתגונן) 74,000 ₪.

דין טענת המבקש להידחות ברובה.

התוצאה היא כי בקשת הרשות להתגונן נדחית ביחס לסכום 158,000 ₪, הוצאות ושכר טרחה יחסיים, ומתקבלת ביחס ליתרת סכום התביעה.

בפני בקשת רשות להיתגונן מטעם המבקש בפני תביעה בסדר דין מקוצר, שהגיש נגדו המשיב לתשלום סך של 118,285 ₪, בגין יתרת חוב בחשבונו.

רשלנות הבנק בניהול החשבון בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הבנקאות") נקבעו החובות לאיסור הטעייה (סעיף 3 לחוק הבנקאות), איסור ניצול מצוקה וחולשה (סעיף 4 לחוק הבנקאות), כאשר ביחס לשניהם נקבע כי האיסור הנו במעשה או במחדל.

"על מנת לבסס טענה לאשם תורם של הבנק או להתרשלותו, אין די בטענה כללית כי ניתנו על-ידי הבנק אשראים ללא בטוחה. על מנת לדעת אם בפעולות הענקת האשראי וההלוואות לא חרג הבנק מגבולות הסביר, יש לברר את נסיבות מתן כל אשראי והלוואה, ואת המידע שהיה מצוי בבנק במועדים בהם נתן הלוואה או אשראי. הנתבעת לא פרסה תשתית עובדתית מינימאלית המאפשרת להיתחקות אחר הנסיבות בהן היא קיבלה מהבנק אשראים, הלוואות, מסגרות אשראי ומסגרות למשיכות בכרטיסי אשראי. אשר על כן, טענתה לאשם תורם של הבנק באי-קיום ההסדרים לפריסת החוב ולסילוקו נותרה כטענה בעלמא, שלא הוכחה" (ת"א (שלום חיפה) 12384-02-13 בנק לאומי נ' מרינה רובין, 12.4.2017, פורסם בנבו).

...

בדיון שנערך בפניי ביום 4/11/18, נחקר המבקש בחקירה נגדית אודות תצהירו, ובאי כח הצדדים סיכמו בעל פה. דיון והכרעה לאחר ששמעתי את החקירה הנגדית, ועיינתי במסמכים, עליהם הצהיר המבקש בתצהירו, אני קובעת כי המבקש לא הציג הגנה מפורטת, וגם ככל שבדיעבד נראות לו הפעולות שעשה במשך שנים לא הגיוניות כלכלית, אין בכך כדי להוות הגנה בפני החובה להשיב את הכספים למשיב.

בקשת הרשות להתגונן נדחית, לאחר שהמבקש לא הציג כל הגנה בפני התביעה.

המבקש ישלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 2,340 ₪.

לפניי תביעת חברה בע"מ כנגד בנק לאומי סניף קריית שמונה (להלן: "הבנק") לפצוי בגין נזקים כספיים שנגרמו לה לטענתה, כתוצאה מייעוץ מוטעה להשקעה בפקדונות, ולהשבת סכומי ריביות אשר לטענתה ניגבו ממנה ביתר.

הוסף לכך הודאת מוהנד בעדותו (עמ' 9 ש' 3-12) כי אין לו כל ידיעה לעניין הטענה בדבר התניית שירות בשירות ומשלא הוכחה התאמה בין הפקדונות שניפתחו לשירות אחר, לרבות אשראי שניתן, אני קובע כי לא הוכחה טענת התובעת בדבר "התניית שירות בשירות". יוער כי רוב טענות התובעת בדבר התרשלות הבנק בניהול החשבון, בדבר ייעוץ מגמתי, הפרת אמון, חיוב בריביות ועמלות שלא כדין ועוד, היו טענות אשר נטענו בעלמא ולא נתמכו בראיות של ממש.

...

אשר על כן ומכל אלה הגעתי למסקנה לפיה מצאתי לנכון לדחות טענת התובעת, כי במסגרת ניהול החשבון אולצה על ידי הבנק לעשות ולפעול שלא מרצונה החופשי.

הוסף לכך הודאת מוהנד בעדותו (עמ' 9 ש' 3-12) כי אין לו כל ידיעה לעניין הטענה בדבר התניית שירות בשירות ומשלא הוכחה התאמה בין הפיקדונות שנפתחו לשירות אחר, לרבות אשראי שניתן, אני קובע כי לא הוכחה טענת התובעת בדבר "התניית שירות בשירות". יוער כי רוב טענות התובעת בדבר התרשלות הבנק בניהול החשבון, בדבר ייעוץ מגמתי, הפרת אמון, חיוב בריביות ועמלות שלא כדין ועוד, היו טענות אשר נטענו בעלמא ולא נתמכו בראיות של ממש.

סוף דבר אני מורה על דחיית התביעה.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בתל אביב-יפו (כב' השופטת עדי ניר בנימיני) מיום 6.9.22 בת"ק 1970-06-22 ולפיו נדחתה תביעת המבקש נגד המשיב (להלן גם: "הבנק").

ביום 9.8.21 הוטל עיקול על חשבון המבקש על ידי בנק לאומי.

נטען כי מנהלת הבנק אמרה למבקש כאשר רצה להפקיד את הצ'ק כי מדובר בחשד למעשי הברחת כספים והלבנת הון והוליכה אותו שולל כך שאיפשרה לו להפקיד הצ'ק מבלי לומר לו שהחשבון מעוקל וכך קרה שהצ'ק הופקד מבלי שידע המבקש כי החשבון מעוקל וברור כי לו היה יודע על העיקול הוא לא היה המפקיד את הצ'ק. המבקש גולל את המשך ההתנהלות ולפיה אחותו הגיע גם כן לבנק ונערך בירור לא ראוי ע"י קצין הציות והבנק היתקשר למישטרה לפקח על היתנהלותו.

נדחתה טענת התובע כי הבנק התרשל בכך שאפשר לו להפקיד את הצ'ק בסך 30,340 בחשבונו.

המבקש טוען כי לא ידע שהגיעו עיקולים לחשבון וכי אין הוכחה שהוא קיבל הודעה על העיקול מהבנק – לא הוצג מיסמך שיעיד על כך. נטען כי אין קשר בין כתב התביעה לכתב ההגנה, וכי בימ"ש קמא לא הבין את התביעה.

...

עוד כותב המבקש בסיומם של 12 עמודי בקשת רשות הערעור (שהוגשה שלא לפי הוראות תקנה 134(3) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט – 2018): "לסיום – כנכה הלום קרב אני רוצה להזכיר לשופט/ת שקיבלו את הערעור שאיציק סעידיאן שרף את עצמו כי בכירים במשרד הביטחון לא דנו ולא התייחסו לטענותיו. אני מבקש שהערעור הזה ייבדק ולא לקבל תשובה שבימ"ש לא נוהג להתערב בהחלטה של בימ"ש שלמטה. יש בתיק טעויות משפטיות ועובדתיות. הנושא רוחבי ועובדה שהפס"ד מהעליון שצורף היה בגלול שלישי". לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתיק קמא הגעתי למסקנה ולפיה דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בתשובת המשיב וזאת ומהנימוקים כדלקמן; מטרת בית המשפט לתביעות קטנות היא לפתוח את שערי המשפט בפני "האזרח הקטן" על ידי יצירת מכשיר זמין, יעיל ומהיר לבירורן של תביעות בסדר גודל קטן יחסית, שאילו היו צריכות להתברר בסדר דין רגיל היו הופכות לא כדאיות.

נקבע כי התאפשר למבקש להמציא אישור מבימ"ש או חברת הביטוח ולפיו הכספים היו מיועדים לאימו ולא עשה כן. לא מצאתי כי בפסה"ד נפלו טעויות המצדיקות התערבות ערכאת ערעור ולפיכך דין הבקשה להידחות.

לסיכום: לאור האמור לעיל נדחית בקשת רשות הערעור.