תביעת רשלנות בגין עיכוב בשדה תעופה עקב דרכון פגום

עוד טענו התובעות, כי הפרת זכויות היסוד שלהן עולה כדי עוולת הפרת חובה חקוקה, מכוח הוראות סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], עוולת הרשלנות, מכוח הוראות סעיף 35 לפקודת הנזיקין, הפרת הוראות חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, הפרת הוראות חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות צבוריים, תשס"א-2000, הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"א-1965 וכן הפרת הוראות חוק הטיס.

סעיף 19 לחוק הטיס מקנה לאיש הביטחון המוסמך, כאמור, חסינות מפני תביעות פליליות או אזרחיות בגין מעשה שנעשה בהתאם להוראות חוק הטיס, כדלקמן: חסינות איש ביטחון, שוטר, חייל, חבר הג"א, מנהל שדה תעופה, מפעיל מנחת, מפעיל מיתקן תעופתי, מפעיל כלי טיס האחראי על הפעלת מכשיר עזר לתעופה לא ישאו באחריות פלילית או אזרחית על מעשה שנעשה לגבי אדם פלוני בהתאם לאמור בחוק זה. הוראת סעיף 19 מספקת הגנה מפני אחריות פלילית או אזרחית במקרה של ביצוע מעשים בהתאם לאמור בחוק הטיס.

אך בתצהיר העדות הראשית מטעמו נימנע הקב"ט מכל היתייחסות לרצון לחסוך לתובעות בדיקות נוספות טרם העלייה למטוס, והתמקד בטענה כי התובעות לוו כאמור על מנת שלא לעכב הטיס, ובלשונו: "וזאת בכדי לקדמן לראש התור לבדיקה ביטחונית הנוספת של הרשויות המקומיות ... מפאת קוצר הזמנים ועל מנת שלא לעכב את הטיסה" (סעיף 12 לתצהיר).

עוד טען הקב"ט בתצהירו, כי המזוודות לא עלו למטוס מאחר שלא היו בידי אל על האמצעים להשלים את בדיקת הכבודה בזמן הקצר שנותר עד להמראה, ובשל העובדה כי מדובר היה בתחנה חדשה.

מאחר שלא הוכח כל צורך בעיכוב המזוודות, ולא בוסס קשר בין עיכובן לבין פעולת החיפוש שבוצעה בהן, אף אין הצדקה למתן חסינות בגין עיכוב זה. התובעות לא הציגו ראיות לנזק קונקריטי שניגרם להן כתוצאה מהעיכוב בהשבת המזוודות.

התובעות העידו, כי גם נוסעת שהחזיקה בדרכון סרבי עברה בדיקה פיזית (למשל, בסעיף 56 לתצהיר רנא), וכי אף הנוסעת הסרבית לוותה לשער העלייה למטוס, אף שלדבריהן היא שוחררה ממעקב עם ההגעה לשער העלייה למטוס (למשל, בסעיף 59 לתצהיר רנא).

נסיבות עניין שלבי אינן כנסיבות המקרה שלפני, עת לא הוכחו פגמים בהליך הבידוק הבטחוני, ובוצעה פעולת לווי לפרק זמן מצומצם עד לעלייה למטוס, כאשר פעולת לווי דומה בוצעה גם כלפי נוסעת נוספת, מבלי שנשללה האפשרות כי גם נוסעים אחרים זכו ליחס דומה, ומבלי שהוכח כל יחס חריג או עוין כלפי התובעות.

...

הקביעה כי התובעים הופלו לרעה בעניין שלבי נעוצה בנסיבותיו החריגות של המקרה שנדון שם, עת בוצעו פעולות ליווי ומעקב כלפי התובעים בלבד, לפרק ממושך לאחר השלמת הבידוק הביטחוני (למעלה משעתיים), והותנתה עליית אחד הנוסעים למטוס בהתנצלות כלפי הקב"ט. צויין באופן מפורש בפסק הדין, כי מדובר במקרה שאין דומה לו בפסיקה, ומכאן אף המסקנה כי מדובר היה בהתנהגות מפלה (פסקה 19.2 לפסק הדין).

במאמר מוסגר, אף איני מקבלת את קביעת בית המשפט בעניין שלבי, לפיה מתקיימת חזקת ההפליה המעוגנת בסעיף 6 לחוק איסור הפליה, כך שבהיעדר הוכחה לשיקולים שהינחו את אל על בביצוע פעולת הליווי והמעקב, לא נסתרה חזקה זו. כפי שהבהרתי לעיל, ההחלטה על פעולת הליווי נעשתה בהמשך להחלטה על ביצוע בידוק בטחוני מוקפד לתובעות.

סוף דבר אני מורה לנתבעת לשלם לכל אחת משלוש התובעות סך של 10,500 ₪ (סך כולל של 31,500 ₪), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל, אגרת בית משפט כפי ששולמה, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪ (סך כולל של 12,000 ₪).

בעיניין אבו עיאש הנ"ל היתייחס בית המשפט המחוזי לאפשרות הפרשנית האחרת, שלפיה הוראת החסינות תחול על הנתבעת והוסיף וקבע כי על אף תחולתה של הוראה זו, אין משמעותה מתן פטור ביחס למעשים ומחדלים רשלניים, שכן טעמי החסינות ועיקרם ברגישותה ומידת אחריותה של מלאכת הבטחת בטחון הטיסות ושדה התעופה על ידי גורמי הבטחון, תחת מצבי לחץ או חיכוך, עם רגשות הנבדקים.

לעומת זאת, גרסת הנתבעת שהובאה בתצהירו של עידו (סע' 7) היא כי "לאור תשובותיהם, הוחלט על המשך בדיקה, ועל כן הונחו התובעים לסור לחדר הבדיקות- אשר מצוי בסמוך לשער העלייה למטוס". כן נטען כי ניתנה הודעה על כך לעובדי הבטחון של הנתבעת שהמתינו לתובעים בחדר בדיקה ייעודי, אולם התובעים פנו למקום אחר בשדה התעופה ולכן פנו אליהם עובדי הבטחון ו-"ביקשו מהם לסור אל חדר הבדיקה וליוו אותם אליו" וזאת "על מנת למנוע עיכוב של התובעים, או חלילה פיספוס הטיסה..." (סע' 8 לתצהיר עידו).

עוד עלה מעדותו של התובע 2 כי לאחר עמדת בקרת הדרכונים המשיכו התובעים לכיוון שער המטוס, כאשר עמדת ההמרה הייתה בדרכם לשם, ורק אז הם הבחינו שנציגות הנתבעת עוקבות אחריהם ובוחנות את מהלכיהם.

בחינת הפסיקה הקיימת בעיניין פגם שנפל בבידוק בטחוני מעלה, כי סכומי הפצוי שנפסקו על ידי הערכאות השונות נעים בין 85 אלף ₪ למספר תובעים שנפגעו בנסיבות קיצוניות יותר, שכללו הורדה ממטוס או מניעת האפשרות לעלות למטוס, למקרים אחרים שנחשבו לפחות עוצמתיים, החל ממקרים שממוצע הפצוי בהם נע בין 20 אלף ₪ ל- 30 אלף ₪ ובמסגרתם התקבלה טענת ביצוע לווי ומעקב על ידי הנתבעת, עובר במקרים פחות עוצמתיים על הסקאלה של הפיצויים ובהם עמד סכום הפצוי על כ-7,500 ₪, וכלה במקרים בהם נדחתה התביעה כליל, בעיקר באותם מקרים שהיה בהם יסוד ראייתי כלשהוא לצידוק בבצוע בידוק בטחוני, חוסר שתוף פעולה בלתי מוצדק מצד הנבדק וכיוצ"ב טעמים או במקרים אחרים בהם מרכז הכובד של הטיעון של התובעים היה תקיפת מדיניות הבידוק הבטחוני או עצם קיומה של מדיניות הבידוק (ראו: ת"א 54095-12-16 קובטי נ' רשות שדות התעופה (ניתן ביום 28.07.19); ע"א 50817-10-19 קובטי נ' רשות שדות התעופה ; ולא כך הוא המצב בנסיבות המקרה שלנו).

...

שיעור הפיצוי משהגעתי למסקנה כי התובעים זכאים לפיצוי כמפורט למעלה, יש לדון כעת בשאלת גובה הפיצוי המגיע להם בנסיבות המקרה דנן.

נסיבותיו של המקרה הנדון, הנגזרות גם מהתנהלות הצדדים במישור הראייתי שעליה עמדתי לעיל, מובילה למסקנה כי מדובר במקרה אשר ממוקם על הסקאלה העובדתית והמשפטית האמצעית, לאור הנימוקים עליהם עמדתי בפסק דין זה. משכך, שוכנעתי שיש לקבל את התביעה באופן חלקי ולפסוק לכל אחד מהתובעים פיצוי בסך 18,000 ₪ בגין כלל פעולותיה של הנתבעת כמתואר בהרחבה לעיל.

סוף דבר לשיטה אחרונה, אני מקבלת חלקית את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לכל אחד מהתובעים סך של 18,000 ₪, הוצאות משפט בגין החזר אגרה יחסי משוערך להיום, וכן שכ"ט עו"ד בסך כולל של 8,500 ₪.

לטענת התובעים, הנתבעים פעלו בהשתהות ולא במסגרת זמנים קצרה כפי שהיה מתבקש בנסיבות העניין ולכן התובעים החמיצו את הטיסה והחופשה בחו"ל. לטענתם, נציגת הנתבעת 3 הגיעה אל התובעת באיחור והיו עיכובים במעברים בדרך לעמדת הנפקת הדרכון החלופי ובחזרה ממנו ולכן התובעים החמיצו את הטיסה.

הדרכון ניזוק מפעולה אחרת כלשהיא של התובעת ואינה קשורה במכונה ולכן מדובר ברשלנות של התובעת שגרמה לנזק.

סעיף 19 לחוק הטיס (ביטחון בתעופה אזרחית), תשל"ז- 1977 קובע כך "איש ביטחון, שוטר, חייל, חבר הג"א, מנהל שדה תעופה, מפעיל מנחת, מפעיל מיתקן תעופתי, מפעיל כלי טיס האחראי על הפעלת מכשיר עזר לתעופה לא ישאו באחריות פלילית או אזרחית על מעשה שנעשה לגבי אדם פלוני בהתאם לאמור בחוק זה". התביעה כנגד הנתבעת 2 נוגעת לפגמים בפעילות הצוות האמון על בטחון נמל התעופה.

למעלה מן הצורך יאמר, כי בסד הזמנים שפורט בפניי על ידי הצדדים (ארוע שנמשך קצת מעבר ל- 40 דקות) ובשים לב לכך שמדובר בתקופה עמוסה בנמל התעופה, בשל טיסות בסמוך לראש השנה, לא שוכנעתי כי הנתבעות 2 (הגם שהתביעה כנגדה נדחתה כאמור בסעיף 6 לעיל) ו- 3 פעלו בסד זמנים שאינו סביר.

...

לא הוכח, כי הדרכון נתפס במכונה ולכן נקרע ועל כן דין התביעה להידחות.

למעלה מן הצורך יאמר, כי בסד הזמנים שפורט בפניי על ידי הצדדים (אירוע שנמשך קצת מעבר ל- 40 דקות) ובשים לב לכך שמדובר בתקופה עמוסה בנמל התעופה, בשל טיסות בסמוך לראש השנה, לא שוכנעתי כי הנתבעות 2 (הגם שהתביעה כנגדה נדחתה כאמור בסעיף 6 לעיל) ו- 3 פעלו בסד זמנים שאינו סביר.

נוכח כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

טענות הצדדים בתמצית: התובעת בתיק 6767-06-19 הגישה תביעה בסכום של 18,520 ₪ והתובעים בתיק 6543-06-19 הגישו תביעה בסכום של 17,243 ₪ בגין נזקים שנגרמו להם עקב הפרות מחדלים ורשלנות, כנטען, מצד הנתבעות כלפיהם.

הנתבעת, חברת התעופה, טוענת כי מסיבות שאינן ידועות לה ושאינן באחריותה, התובעים לא הגיעו לשערי ההמראה וזאת על אף שהטיסה עוכבה בחצי שעה, בניסיון חפוש אחר התובעים.

לטענתה הנתבעת לא נפל פגם בהתנהלותה שכן לטיסה נרשמו בסך הכל 252 נוסעים וכי נוסעים שנרשמו אחרי התובעים לטיסה הגיעו בזמן לשערי ההמראה ועלו לטיסה ועל כן האחריות באיחור לטיסה אינה מוטלת עליה.

חישוב פשוט יכול ללמד כי התובעים עברו ביקורת הדרכונים בשעה 02:15 בערך, כפי גירסתם בכתב התביעה, ואולם עדין היה להם זמן, אולי בדוחק, להגיע לטיסה שהוכח כי המריאה באיחור של חצי שעה אחרי הזמן, קרי בשעה 02:25.

בהנתן כי התובעים מסרו יותר מגרסה אחת בקשר למועד שבו סיימו ביקורת הדרכונים אני מעדיף לקבל גרסת נציגת הנתבעת בעיניין שהעידה בין היתר כדלקמן: "הייתה העמסה של הכבודה שלהם למטוס וגם פריקה, פתחו את בטן המטוס והוציאו כתוצאה מכך המטוס המריא חצי שעה אחרי הזמן. עוד שעה עמד בשדה התעופה והוא הגיע ליעד באיחור של שעה וחצי. מציגה דוח בדבר איחור הגעה...היו גם נוסעים שעברו צ'ק אין ישראלים אחריה והם הגיעו למטוס... ". ראו: שורות 31 – 35 בעמוד 3 לפרוטוקול הדיון.

...

לפיכך, אני מחליט לדחות טענת התובעים לפיה המתנה בתור לביקורת דרכונים גרמה להחמצת הטיסה.

בהתייחס לגרסת התובעים לפיה הנתבעת 'סימנה' אותם מההתחלה ובגלל כך היא גם עיכבה אותם אני דוחה גרסה זו. עדותם של התובעים בענין לא עשתה עלי רושם אמין והיא נדחית.

סוף דבר: התובעים לא הוכיחו תביעתם וגם לא הוכיחו אחריות הנתבעות לאי הגעתם לטיסה ועל כן הם אינם זכאים לסעד כלשהו מהנתבעות.

עסקינן בתביעה כספית על סך 23,552, כאשר נטען, שבשל רשלנות נתבע 2 – משיב 2, עובד המשיבה 1 (להלן: "משרד הפנים"), נימנע מהתובעת – המבקשת לצאת לחופשה באיטליה ביום 14.6.16.

לפי כתב התביעה, הגיעה המבקשת ביום 13.6.2016 לנמל התעופה בן גוריון על מנת לטוס עם בעלה לאיטליה באמצעות "אלאיטליה". לטענתה, כשפנתה לנציגי אלאיטליה על מנת למסור את המזוודות, הוסבר לה כי תוקף הדרכון שברשותה עומד לפוג ביום 9.9.16 ולפיכך הדרכון אינו עומד בדרישת שילטונות איטליה כיוון שהוא צריך להיות בתוקף לשלושה חודשים.

על כן, הופנתה למשרד הפנים הממוקם בשדה התעופה לצורך הנפקת דרכונים חדשים.

נטען כי האשמה ו/או הרשלנות הבלעדית היא של המבקשת עצמה אשר נימנעה מכיסוי חובותיה בלישכת ההוצל"פ, היתעלמה מהגבלות חברת התעופה עת ביקשה לצאת מהארץ כשתוקף דרכונה פחות מ- 6 חודשים כנדרש, ולאחר שנקטם דרכונה עזבה את המקום ונמנעה מלשוב ולפנות לעמדת משרד הפנים במטרה שינפיקו לה את אותו דרכון שתוקפו מוגבל.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות העירעור ובנספחיה, הגעתי למסקנה ולפיה דינה להדחות אף ללא צורך בתגובה מהנימוקים כדלקמן: א) הלכה היא כי "ההליך המשפטי בבית המשפט לתביעות קטנות נועד להיות הליך פשוט ומהיר, וכדי לשמור על תכלית זו נקבעה ההלכה לפיה אמת המידה למתן רשות ערעור על פסקי דינו היא מחמירה במיוחד, כשרשות זו תנתן רק במקרים חריגים ביותר בהם נפל פגם מהותי הדורש את התערבותה של ערכאת העירעור (רע"א 1196/15 צח בר נ' פורטל (פורסם בנבו) (18.3.2015)). רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות לא בהכרח תנתן אף כאשר מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות החורגת מעניינם הישיר של הצדדים למחלוקת..." (רע"א 2095/15 אולמי נפטון בת ים בע"מ נ' משיח, פסקה 4 לפסק דינו של כב' הש' צ' זילברטל (20.5.15)).

לאחר שהודפסו פרטי המבקשת במחשב, "קפצה הערה שלא מאפשרת להנפיק למבקשת את הדרכון". בניסיון לעזור למבקשת ובעלה הוא היתקשר באמצע הלילה "למנהל הוצל"פ" שכן לא היה צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המבקשת והוא רצה לבדוק כי אין מדובר בטעות.

...

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, הגעתי למסקנה ולפיה דינה להידחות אף ללא צורך בתגובה מהנימוקים כדלקמן: א) הלכה היא כי "ההליך המשפטי בבית המשפט לתביעות קטנות נועד להיות הליך פשוט ומהיר, וכדי לשמור על תכלית זו נקבעה ההלכה לפיה אמת המידה למתן רשות ערעור על פסקי דינו היא מחמירה במיוחד, כשרשות זו תינתן רק במקרים חריגים ביותר בהם נפל פגם מהותי הדורש את התערבותה של ערכאת הערעור (רע"א 1196/15 צח בר נ' פורטל (פורסם בנבו) (18.3.2015)). רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות לא בהכרח תינתן אף כאשר מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות החורגת מעניינם הישיר של הצדדים למחלוקת..." (רע"א 2095/15 אולמי נפטון בת ים בע"מ נ' משיח, פסקה 4 לפסק דינו של כב' הש' צ' זילברטל (20.5.15)).

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות.