תביעת רכוש בין בני זוג לאחר גירושין

למעלה מן הצורך, אציין, כפי שהטעים אף בית המשפט המחוזי, כי נקבע זה מכבר, כי מקום בו נכרכה סוגית חלוקת רכוש בין בני זוג בתביעת גירושין, ולאחר מכן הוגשה תביעה רכושית לבית המשפט לעינייני מישפחה – מסור לכל אחת מהערכאות שיקול הדעת, בהתאם לנסיבות המקרה, לעכב את הדיון שבפניה על-מנת לאפשר לזולתה להכריע בשאלת סמכותה (להרחבה ראו: בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן (27.1.2003)).

...

דין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בתשובה.

כמו כן, לא שוכנעתי כי מתן רשות ערעור נדרש על-מנת למנוע עיוות דין.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020.

במצב בו נכרכה הסוגיה של חלוקת רכוש בין בני-זוג בתביעת-גירושין ולאחר מכן הוגשה תביעה לחלוקת רכוש בבית-המשפט לעינייני מישפחה, וטרם ניתנה הכרעה על-ידי אחת משתי הערכאות בשאלת הסמכות לידון בסוגיה, יהא זה נכון לומר כי מכוח עיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, מסור בידי כל אחת משתי הערכאות - בית-המשפט לעינייני מישפחה ובית-הדין הרבני - שיקול-דעת לעכב את הדיון בתביעה שבפניה, כדי לאפשר לערכאה האחרת להכריע בשאלת התקיימות תנאי הכריכה.

גם בפס"ד פלמן לא הוזכרו כל הנכסים בתביעה והדבר לא היוה עילה לביטול הכריכה זאת ועוד, בפס"ד פלמן הנזכר התביעה הרכושית שהוגשה לביה"ד וזו שהוגשה לבית המשפט לעינייני מישפחה לא היתה זהה לחלוטין, וכך נאמר בפסק הדין: "ביום 17.6.98 הגיש המשיב באמצעות ב"כ תביעת גירושין מתוקנת בה כרך את סוגית הרכוש. בקשתו היתה להעביר לבעלותו המלאה והבלעדית את פרטי הרכוש שצויינו בכתב התביעה, ובהם פרטי רכוש הרשומים על שם שני בני הזוג או על שם העותרת בלבד, ואשר נרכשו בחלקם במהלך החיים המשותפים טרם הנישואים.

...

סוף דבר נראה שאף אם לא היו מוזכרים כל הזכויות הסוציאליות בכתב התביעה, לא ניתן לכנות זאת בכריכה שאינה כנה, כיוון שהיא לא באה להסתיר נכסים, וכל בר בי רב דחד יומא יודע שלא ניתן להסתיר רכוש כזה.

סוף דבר למרות כל האמור לעיל, דהיינו, שאין מניעה משפטית לבית הדין בשלב הזה להכריע בעניין הסמכות השיפוטית, ואף שהנימוקים לכך נראים ברורים ונכוחים, בוחר בית הדין שלא להכריע בכך ולהמתין להכרעת בית המשפט לענייני משפחה, בשל פרשנות רחבה של עקרון הכיבוד הדדי בין הערכאות שבית הדין מציב אותה כנר לרגליו אף במקום שאפשר שעל פי שורת הדין ניתן היה שלא להידרש אליו.

בפני תביעה רכושית בין בני זוג, עיקר המחלוקת בין הצדדים היא: האם יש לחייב את הנתבע לשלם לתובעת פיצוי ,בגין הפרישי שכר בין הצדדים? רקע עובדתי וטענות הצדדים: התובעת והנתבע ( שייקראו להלן :"האשה והאיש" ), הנם יהודים אשר נישאו זה לזה כדמו"י ביום 11/03/86 ,ונולדו להם שני ילדים שכיום שניהם בגירים.

התובעת הגישה ביום 3/1/2019 תביעה למזונות אשה ובקשה למזונות זמניים ,במסגרת תיק - 01- 19 ,וכן תביעה רכושית במסגרת התיק שבנידון, כמו כן היא הגישה ביום 8/2/2019 תביעה לגירושין לבית הדין הרבני ותביעה לכתובה.

מזונות זמניים לאשה ע"ס של 1,500 ₪ החל מיום 20/04/19 לאחר גירושי הצדדים ביום 26/6/2019 , הגיש האיש בקשה להפסקת חיובו במזונות אשה ודחיית תביעת המזונות לאור גירושי הצדדים.

...

₪ של רו"ח שטרנפלד מיום 9/2/2020 ,הוא סך של 25,664 , ולא 32,789 סוף דבר - לאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן : אני מאמצת את החלופה הראשונה לפי חוות דעת המומחה מר נתן שטרנפלד מיום .

₪ 9/2/2020 , ומורה כי על התובעת לשלם לנתבע את הסך של 25,664 אני מורה כי הסכום הנ"ל יתקזז מחובו של הנתבע כלפי התובעת במסגרת חיובו בתשלום .

₪ הכתובה על הסך של 260,000 אני דוחה את תביעת האישה בעניין תשלום פיצוי עבור הפרשי שכר ו/או פער השתכרות.

עוד עתרה התובעת לחיוב הנתבע בתשלום מזונות אשה בסך של 2,500 ₪ לחודש מחודש אפריל 2020 עד שלוש שנים לאחר הגירושין כמזונות משקמים.

התביעה הרכושית: הצדדים נישאו ביום 00.00.2017 ואין ביניהם הסכם ממון, ועל כן על יחסיהם הרכושיים חל הסדר איזון המשאבים הקבוע בפרק השני בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון).

הפסיקה הכירה בכך שבין בני זוג ידועים בציבור וכן בין בני זוג שנישאו בנישואים אזרחיים יכולה לקום חובת תשלום מזונות, גם לאחר הפירוד, מכוח דיני החוזים הכלליים, על בסיס הסכם מפורש או מכללא, כאשר עקרון תום הלב יהווה אמת המבחן באשר לקיומה של הזכות כמו גם באשר לתנאיה (רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני פ"ד נח (2) 213).

...

לסיכום: הנתבע ישלם לידי התובעת למזונות הקטינות וחלקן בהוצאות החזקת המדור סך של 1,800 ₪ לחודש עד הגיען לגיל שש שנים.

התביעה למזונות אישה – נדחית.

בשים לב למהות ההליכים, וכן הואיל וראוי להימנע מפסיקת הוצאות בסכומים נכבדים על מנת שלא להעצים את גובה הלהבות ולאפשר לצדדים לכונן יחסים טובים עם סיום ההליכים המשפטיים אשר ישרתו את הקטינות; ומנגד, בשים לב לתוצא בשני ההליכים שנדונו בפסק דין זה וכן להתנהלות התובעת בין היתר כמפורט בסעיפים 17 (פסקה ראשונה), 25, 26, 33, 34 ו- 35, אני מורה כי התובעת תשלם לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪.

הסיטואציות של פסקי הדין סימה לוי וסימה אמיר מצומצמות בהיקפן – הסכמי שיפוי בגין הפרת הסכם גירושין על רקע של פגיעה אפשרית בזכותם העצמאית של הילדים לקבל מזונות מאביהם – ואינן מתייחסות לכל המצבים האפשריים להתגלעות סיכסוך בין בני זוג לאחר הגירושין, ואשר גם כיום ממשיכות הן להיות בסמכות בית הדין הרבני.

בתביעות בעינייני רכוש המסתיימות בהכרעה חד־משמעית קשה יותר ליישם דוקטרינה זו, אם כי גם בעינייני רכוש יש מקרים שבהם בית הדין רשאי לידון בעניינים שהתפתחו לאחר הגירושין אגב דיון בעיניין שבסמכותו.

...

אי־ודאות זו בנוגע לסעיפים משמעותיים בהסכם (על פי פרשנות בית הדין האזורי המקובלת עלינו כדלהלן), שתעורר מן הסתם את המחלוקת בין הצדדים, מותירה את בית הדין ב'תמונת הסכסוך' בין הצדדים גם לאחר אישור ההסכם.

והראיה, שבאשר לטענה ותביעה עתידית של האישה הסתפק האיש במה שנכתב בהסכם, שלא תהיה כל טענה או תביעה מצד אחד למשנהו, ובאשר לתביעה של הבת, נכתב – ככל הנראה לדרישת האיש – שאם הבת תגיש תביעה נגדו האישה תחויב לפצותו והודגש שהבת לא תתבע את אביה "בכל עניין שהתרחש עד מועד חתימת הסכם זה". מכאן נדחית טענה נוספת של האישה, שבית הדין פירש את ההסכם על פי כוונת הצדדים ולא על פי תוכנו.

אם היה בית הדין נעתר לבקשת האיש ומבטל את ההסכם, סביר שערעורה של האישה, המבוסס על הטענות הנ"ל, לא היה בא לעולם.

החלטות והוראות לאור כל האמור בית הדין מחליט: ביצוע פסק הדין מושא הערעור יעוכב עד החלטה אחרת של בית הדין.