תביעת קשישים נגד ויצו על פינוי מבית הורים בתל אביב

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6711/16 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט מ' מזוז העותרים: בני מישפחת המנוח מיכאל מנשרוב ז"ל נ ג ד המשיבים: 1. פרקליטות מחוז תל אביב 2. פרקליטות המדינה 3. בית המשפט המחוזי תל אביב 4. בן ברדה 5. רועי אשתר עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: ו' בחשון התשע"ז (07.11.2016) בשם העותרים: עו"ד אושרי בן ישי בשם המשיבות 1 ו-2: עו"ד יונתן ציון מוזס בשם המשיב 4: עו"ד גד זילברשלג בשם המשיב 5: עו"ד עינב יתח פסק דין

קליע אחד חדר לצווארו של המנוח והביא לפטירתו במהלך פינויו לבית החולים.

לאחר הגשת כתב האישום, החל מחודש מאי 2015, החלו מגעים בין פרקליטות מחוז תל אביב (להלן: הפרקליטות או התביעה) לבין הסנגורים דאז של המשיבים, ובהתאם להתקדמות מגעים אלה קיימה הפרקליטות במקביל מספר פגישות גם עם מישפחת המנוח (להלן: המשפחה) בהם עידכנה על המגעים עם הסנגורים.

בית משפט זה אישר גם ביום 16.3.2016 את הבקשה להארכת מעצרם הרביעית של המשיבים, הפעם בהתנגדותם (בש"פ 1826/16), תוך שציין כי "בנסיבות בהן מיתקיים בין הצדדים משא ומתן ארוך ועמדת מישפחת המנוח ביחס להסדר אפשרי ידועה זה מכבר - סבורני כי היה על המבקשת לנהוג במשנה זהירות מול המשיבים ולעמוד על קיומם של דיוני ההוכחות במועדם, ככל שהאפשרות כי לא יתקיים בסופו של דבר הסדר הייתה ריאלית והייתה קיימת היתלבטות לגביה". עוד הורה בית המשפט לבחון את האפשרות להשמתם של המשיבים במעצר בפקוח אלקטרוני.

להודעה צורפה בקשת המשפחה "להמנעות מחשיפת הסדר טיעון לשם השלמת הליכים", וזאת על מנת לאפשר לה לעתור לבית משפט זה נגד החלטת הפרקליטות.

...

בתגובתה המקדמית לעתירה טוענת המדינה בין היתר כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר כל עילה להתערבותו של בית המשפט בהחלטתן הסבירה של רשויות התביעה להגיע להסדר טיעון בעניינם של הנאשמים, וזאת לאור שיקול הדעת הרחב ביותר המסור להן בתחום ההעמדה לדין וניהול ההליך הפלילי.

בשלב הראשון אף נעתרה התביעה להתנגדות המשפחה להסדר הטיעון ונמנעה מהסכמה להסדר טיעון שהתגבש באותה עת. ואולם בהמשך, נוכח ההתפתחויות כמפורט לעיל, הגיע פרקליט המחוז למסקנה כי האינטרס הציבורי מצדיק הסדר טיעון.

לא מצאנו כאמור כל עילה להתערב בהחלטה זו. לא פעם עמד בית משפט זה על תפקידו וחשיבותו של מכשיר הסדר הטיעון במסגרת האכיפה הפלילית, ומאידך על הזהירות שיש לנקוט ביחס אליו.

סוף דבר: דין העתירה להידחות.

כפי שיפורט להלן, בשורה תחתונה, לאחר ששמעתי את התובע ארוכות משך 3 דיונים, שרק האחרון בהם היתנהל לאחר שהוגש כתב הגנה, מצאתי כי התובע בעניינינו הגיש תביעה שנחזית להיות, בעצם, "תגמול" למול פסק דין שניתן על ידי בית משפט השלום בתל אביב לטובת המשכירה, לפינוי השוכרות, ופסק דין נוסף שניתן ביום 10.11.15 בהסכמה - להשלמת תשלום דמי שכירות וחובות ועד בית, בו חויב התובע בעניינינו אישית (כאחד הנתבעים באותה תביעה), יחד עם שתי חברות בע"מ, השוכרות –לתשלום סכום כספי, שמתברר כי טרם שולם.

בנם של הנתבעים הבהיר בדיון, שעד לאחרונה לא היתה מסירה להוריו, הנתבעים, שהם קשישים סיעודיים המרותקים לביתם; הנתבעת הנה בת 88 והנתבע הנו בן 89.

מתברר מכתב ההגנה, שלא רק שהשוכרות לא פינו את הנכס בתום תקופת השכירות, אלא שהמשכירה, אף נאלצה לתבוע את שתי החברות השוכרות, שהתקשרו עימה בהסכמי שכירות כאמור - לפינוי המושכר, וכן - לתבוע את השוכרות והתובע בתביעה כספית בגין אותה דירה ואותה שכירות [תביעה לפינוי נגד השוכרות - לפי כתב ההגנה: ב-ת"א (השלום בתל אביב) 48786-06-16; ולפי הפרוטוקול המצורף לכתב ההגנה: ב-ת"א (השלום בתל אביב) תא"ח 50009-03-15].

...

אשר על כן, לאור כל קביעותי לעיל, אני מוצא כי דין התביעה הנדונה להידחות בשל מכלול טעמים - כאמור.

אני פוסק כי התביעה הנדונה נגד הנתבעים - נדחית.

אשר על כן, בגין הוצאות הנתבעים בעריכת כתב הגנה, ובהתייצבות בנם מטעמם לשני דיונים בנדון, ישלם התובע לנתבעים סך של 1,500 ₪.

בבית המשפט העליון רע"א 4247/19 לפני: כבוד השופטת י' וילנר המבקשת: ענת בן חיים נ ג ד המשיבים: 1. מאיה אברהם שלום 2. עדי אברהם שלום 3. ששון בן חיים בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 36380-02-19 מיום 23.5.2019, שניתנה על-ידי כב' השופטת ר' ערקובי בשם המבקשת: עו"ד ענת אסייאג בשם המשיבים 2-1: עו"ד שמעון קושניר בשם המשיב 3: עו"ד חדוה וייס ][]פסק-דין

בהמשך לכך, ביום 14.2.2019 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המשיבים למתן סעד הצהרתי, צו עשה וצו מניעה, שעניינה ביטול הסכם המכר, וזאת בטענה כי המשיב, אשר נקט באלימות כלפי המבקשת במהלך נישואיהם, כפה עליה לחתום על ההסכם.

בד בבד עם הגשת התביעה, הגישה המבקשת בקשה לצוו מניעה זמני, לעיכוב ביצוע פעולות והעברת כספים בקשר עם הסכם המכר כמו גם פינוי המבקשת וילדיה מהדירה; ובצידה בקשה לפטור מהפקדת ערובה.

בתוך כך, נטען כי המבקשת אינה יכולה לבקש מאביה, אדם קשיש וחולה, להפוך לצד לדיון, וכי אביה יכול לחתום על ערבות צד ג' בלבד, על סך של 75,000 ש"ח, ודי בכך להבטחת הנזקים שעלולים להגרם למשיבים כתוצאה מצו המניעה.

לצד זאת, לא ראיתי להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי אשר הורה למבקשת להפקיד ערבות בנקאית על סך של 25,000 ש"ח. לא שוכנעתי כי הסכום שנקבע מופרז בנסיבות העניין באופן שמצדיק את היתערבות ערכאת העירעור בשקול דעתה המובהק של הערכאה הדיונית (ראו והשוו: רע"א 11964/04 צפי פרופיל חן (1983) בע"מ נ' אזולאי, פ"ד נט(6) 350, 356 (2005); בש"מ 268/19 קרליץ נ' מנהל הבחירות לעריית באר שבע, משרד הפנים, פסקה 4 (13.1.2019)).

...

לצד זאת, לא ראיתי להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי אשר הורה למבקשת להפקיד ערבות בנקאית על סך של 25,000 ש"ח. לא שוכנעתי כי הסכום שנקבע מופרז בנסיבות העניין באופן שמצדיק את התערבות ערכאת הערעור בשיקול דעתה המובהק של הערכאה הדיונית (ראו והשוו: רע"א 11964/04 צפי פרופיל חן (1983) בע"מ נ' אזולאי, פ"ד נט(6) 350, 356 (2005); בש"מ 268/19 קרליץ נ' מנהל הבחירות לעיריית באר שבע, משרד הפנים, פסקה 4 (13.1.2019)).

בשולי הדברים יצוין כי לא ראיתי להיעתר לבקשת המבקשת לצרף ראיה על גבי דיסק.

לאור האמור לעיל, הערעור מתקבל בחלקו.

חרף הסדר הטיעון שגובש מול הערייה, ההליך המשפטי בעיניינו של התובע נמשך, עד לאחר שנשמעה ביום 5.7.12 עדותו של מר הדר תיכון, מפקח במשרד לאיכות הסביבה, ובה זה עמד, בין היתר, על הקשיים הקיימים בבצוע צו הניקיון שבאיזור המשחטה באומרו: "מפחיד פחד מוות להכנס לשם... אני כמפקח לא יכולתי להכנס. הכל מצלמות. כאילו של השב"כ... אספר אבל שבאותה התקופה ניסינו לדגום ביוב במקום הזה בדיוק, ונאלצנו לקיים את הדבר עם גדוד מג"ב עשרות שוטרים... ללמדך על הסיכון העצום שבכניסה למקום". בעקבות עדותו של מר תיכון, הורה בית המשפט על הפסקת הדיון בהליך על מנת לקבל את עמדת המאשימה באשר להמשך ניהול ההליך הפלילי נגד התובע.

על מנת לעמוד על יסוד הזדון הנידרש לצורך קיומה של עוולת הנגישה, אביא לעניין זה דברי כב' השופטת ע' רביד ב-עמ"ש (תל אביב-יפו) 63448-06-20 פלונית נ' פלוני (30.08.21) בפיסקה י"ח: "על מנת להוכיח את יסוד הזדון שומה על התובע להראות כי 'קיים מניע נפסד לפתיחת ההליך המשפטי שאינו עולה בהכרח בקנה אחד עם המטרה של אכיפת החוק'... על מנת להצליח בתביעת נגישה, על התובע להוכיח שהנתבע פעל בזדון, שהנתבע ידע שאין בסיס עובדתי להאשמה, שהמניע שדחף אותו היה רצון להרע, להזיק ולפגוע, ולא הרצון לשמור על החוק'". בעניינינו, אמנם קיימת תחושת אי נוחות באשר למניע בגינו ננקט על ידי הנתבעים ההליך הפלילי נגד התובע, ומדוע אלה עמדו על המשך נהולו חרף כלל נסיבות העניין שפורטו לעיל, ובפרט לנוכח הסדר הטיעון אליו הגיעה המאשימה עם הערייה (הסדר שכלל, כאמור, ארכה של מספר שנים לבצוע צו פינוי הפסולת).

...

מנגד, מקובלת עלי טענת הנתבעים לפיה מדובר היה בפרסום אמת בעניין ציבורי, שהרי העובדות שנכללו במסגרת פרסום זה אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים ולא יכול להיות חולק כי בפרסום האמור מתקיים עניין ציבורי.

ברם, טענה זו אין בידי לקבל, משעל פי הדין לא קיימת חובה על מפרסם להמשיך ולעקוב אחר התפתחות דברים שנכללו בפרסום, ולהוציא הודעה מעדכנת מקום בו חלה התפתחות שכזו (וראה לעניין זה: דנ"א 2121-12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך, סז(1) 667).

סוף דבר במכלול האמור, התביעה מתקבלת בחלקה.

לתובעים טענות כלפי ויצו בכל הנוגע לפעולות שנקטה לשם הפיכת המקרקעין עליו ממוקם בית ההורים ל"מגדלי מגורים לאלפיון העליון" (כך, להגדרתם), תוך פינוי בית ההורים מדייריו והכל תוך פגיעה בתובעים, אשר התקשרו בחוזים מחייבים עם ויצו, כך לטענתם.

הנה כי כן, ויצו ניהלה משא ומתן בחוסר תום לב, תוך הצגת מצג שוא וביצוע תרמית כנגד אותם קשישים, שחתמו על החוזה, מתוך הבנה כי בית ההורים יהיה משכנם הקבוע, מבלי שיוכלו לדעת כי "בסתר ליבה" מתעתדת ויצו לסגור אותו.

לטענתה של ויצו, אופן ההתנסחות של התובעים בכתב התביעה-בלשון לא ראויה, מעליבה ומתלהמת-כמו גם הגשת התביעה לאחר שהוצהר בפניהם במפורש, כי אין בכוונתה לסגור בעתיד הקרוב את בית ההורים, מלמדנו כי לא דיון ענייני הוא החשוב בעיניהם, אלא הרצון ליצור הד תקשורתי של הנושא ולהפעיל לחץ על ויצו ואנשיה וכאשר אינטרסים של גורמים אחרים, שאינם התובעים אלא דיירי הסביבה, אשר פועלים במרץ "על גב" דיירי בית ההורים וללא התחשבות בהם, הם המנחים בניהול ההליך.

על רקע האמור, אדרש לבחינת המערכת ההסכמית בענייננו; המערכת ההסכמית: בכל ההסכמים שבין הצדדים מעוגנת, עוד במבוא להסכם, התחייבותה של ויצו לשכן את הדיירים ב"בית הורים שבשדרות דוד המלך 40 תל אביב".

...

בהקשר זה מקובלת עלי גרסת התובעים, כי טרם כניסתם לבית ההורים, בשעה שהודגשו יתרונותיו בפני הדיירים הפוטנציאלים, הוצג הפן החברתי כאחד מיתרונותיו הבולטים של בית ההורים, מעבר למיקומו בלב העיר, בסמוך למוסדות תרבות ובית חולים.

בהקשר זה אני מקבלת את גרסת התובעים, לפיה הצטמצמות האוכלוסייה בבית ההורים מביא לתחושה קשה של הדיירים-תחושה של כיליון, תחושה של מוות המרחף מעל הראש, תחושה של אי התחדשות וקדרות (ראה סעיף 10 לתצהירו של שמואל כץ; סעיף 9 לתצהירו של גור ורד).

סיכומם של דברים: התביעה מתקבלת ברובה.