תביעת קרן קיימת לישראל נגד מחזיק במקרקעין חקלאיים

בית משפט השלום בפתח תקווה ת"א 31713-12-14 הקרן הקיימת לישראל באמצעות רשות מקרקעי ישראל נ' רפפורט תיק חצוני: בפני כבוד השופט אמיר לוקשינסקי-גל תובעת הקרן הקיימת לישראל באמצעות רשות מקרקעי ישראל נתבע יהודה רפפורט ב"כ התובעת: עו"ד אורי אסא ב"כ הנתבע: עוה"ד שי קידר ותומר מזרחי פסק דין

לטענת הנתבע, הוריו המנוחים אשר החזיקו במקרקעין משנת 1936, העבירו את הבעלות במקרקעין לידי התובעת, מתוך מניעים ציוניים.

השאלות המרכזיות שנותרו במחלוקת הן אלה: מבנים 8, 18, 19 ומבנה 5 (מסגריה): האם מבנים 8, 18, 19 ומבנה 5 היו קיימים עוד בשנת 1963, בטרם חקיקת חוק התיכנון והבנייה, ואף בטרם הסכם החכירה הראשון (ולכן לא נידרש לגביהם היתר)? יצוין כי ביחס למבנים אלה, שבכתב התביעה נטען שמשמשים למסגרייה ולשימושים נלווים, הנתבע הודה שמתקיימת בהם פעילות לא חקלאית.

הנתבע לא העלה כל טענה נגד כתב המינוי, ולא חלק על הצורך לערוך השוואה לתשריט משנת 2012.

...

סוף דבר התובעת הוכיחה כי על המקרקעין ניצבים מבנים שונים ללא היתר כדין, וכן כי נעשה שימוש למטרות לא חקלאיות בחלק מהמבנים, ללא היתר.

בהתאם לכך, ולנוכח כל הטעמים המפורטים לעיל, ניתנים בזאת הצווים הבאים כלפי הנתבע: צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע או מי מטעמו לעשות כל שימוש חורג במקרקעין ובפרט כל שימוש חורג במבנים שנותרו, המסומנים בתשריט 1, 5, 6, 8, 9, 10, 11, 16, 17, 18, 19, 20, 21 ו- 24.

סכום זה הינו בין הייתר בשים לב לכך שהתביעה התקבלה ברובה, אולם גם לכך שחלק מטענות הנתבע התקבלו, ביחס לשני מבנים בשטח של כ- 150 מ"ר (בהשוואה למבנים בשטח של כ- 580 מ"ר שניתן צו להריסתם); לאופן ניהול ההליך על ידי הנתבע ובכלל זאת לבקשתו המאוחרת של הנתבע להגיש חוות דעת מומחה מטעמו, דבר שהוביל להתארכות ההליך ולצורך בחוות דעת מומחה מטעם התובעת ומטעם בית המשפט, וכן להקמת שני מבנים על ידו במהלך ניהול ההליך במקום מבנים שנהרסו; וכן לכך שבסופו של דבר חוות דעת המומחה הובילה לקבלת טענות הנתבע ביחס למבנים 5 ו- 8, אולם טענותיו ביחס למבנים 18-19 נדחו.

בפתח הדברים אציין, כי בתחילה הוגשה התביעה כנגד הקרן הקיימת לישראל בטענה שהיתה הבעלים או המחזיקה של המקרקעין עליהם נטוע העץ הפוגע.

מאוחר יותר, הגישה התובעת בקשה נוספת לתיקון כתב התביעה והוספתה של "תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ" (להלן – "תנובה") כנתבעת, מן הטעם שבדיקה נוספת בהעתק רישום מרוכז מפנקס בתים משותפים העלה כי היא נחזית להיות הבעלים ו/או האחראית ו/או החוכרת של המקרקעין בהם נגרמה התאונה וזו אמנם צורפה כנתבעת נוספת (נתבעת 3).

...

אשר על כן, אני קובעת כי התובע 1 נושא באשם תורם לקרות הנזק לרכבו, ואני מעמידה שיעורו של אשם תורם זה בענייננו על 15%.

לאור האמור, אני קובעת כי התובעים הרימו את הנטל להוכחת הנזקים שנגרמו להם בעקבות התאונה שבענייננו.

סיכום לאור כל האמור לעיל, התביעה כנגד הנתבעת 2 (עיריית באר שבע) – נדחית בזאת, וממילא נדחית גם ההודעה לצד השלישי שנשלחה על ידי עיריית באר-שבע.

מנימוקים אלו, מבקשים המשיבים ללמוד כי עילת התובענה נוצרה לראשונה בשנת 2014, עת קיבלו החקלאים דרישות פינוי מהמקרקעין שבחזקתם והבינו, לראשונה, בשניים.

כך, בפס' 34 לפסק הדין בעיניין שיח חדש נקבע, כי: "בחלק קטן של חוזי החכירה לא נקבע מה תהיה התוצאה מבחינת זכויות החוכרים במקרה שינוי ייעוד בקרקע... ייתכן גם שהיו מקרים של הישתתפות חוכרים או גופים מיישבים בתמורה ששולמה עבור רכישת קרקע שנרשמה על שם קרן קיימת לישראל והוחכרה אחר כך לחוכרים. ייתכן שבמקרים אלה ובמקרים אחרים לחוכרים אלה או אחרים יש זכויות משפטיות העולות על אלה שהמדינה טוענת להן. עניינים אלה ואחרים דורשים ליבון והכרעה משפטית נקודתיים...". נוכח העובדה כי פסקה זו שימשה מסד להגשת מספר תובענות שעילתן ביחסי החקלאים והמדינה (ראו פס' 5 בעיניין חפציבה), הבהיר בית המשפט בעיניין חפציבה, כי יש "להעמיד הלכה על מכונה ולמנוע התדיינויות סרק". לשם כך, התוה בית המשפט את האופן שבו יש לבחון תובענה שעילתה נטועה ביחסיהם של חוכרים חקלאיים ורשות מקרקעי ישראל.

יחד עם זאת, מקובלת עליי עמדת המשיבים לפיה לא ניתן לשלול על אתר שמערכת עובדות אחרת, הניחה מסד ממשי להנחת המשיבים כי אין צורך להגיש נגד המדינה כל תביעה, בהעדר מחלוקת בדבר זכויותיהם במקרקעין, או בהנתן קיומן אינדיקאציות המלמדות כי המדינה הכירה בזכויות יתר שנזקפו לזכותם.

...

בנסיבות אלו, אין בידי לקבל בשלב זה אף את טענת השיהוי והנזק הראייתי.

סוף דבר העילות העוסקות בהשבחת והכשרת המקרקעין, אינן צולחות את המבחנים שנקבעו בעניין חפציבה וכן את מבחן ההתיישנות ולכן לא נותר עוד מקום לדון בהן בגדרי ההליך שמלפניי.

המקרה הנדון אינו נמנה על אותם מקרים חריגים וקיצוניים בהם יש להורות על סילוק תובענה על הסף והבקשה לסילוק התובענה על הסף - נדחית בזאת.

בית משפט השלום בעפולה ת"א 41675-12-17 קרן קיימת לישראל נ' ביידר תיק חצוני: בפני כבוד השופט ויסאם חיר תובעת קרן קיימת לישראל נתבע אריה ביידר פסק דין

במסגרת התביעה ביקשה התובעת את הסעדים כדלקמן: ליתן צו מניעה קבוע לסילוקו של הנתבע ממיתחם ההסגה, ליתן צו עשה לנתבע או מי מטעמו לנקות ולסלק את כל המבנים הקיימים במיתחם ההסגה ולהשיב המצב לקדמותו, ליתן צו עשה המורה, כי באם לא יפעל הנתבע בהתאם לצוו תהא התובעת רשאית בעצמה או מי מטעמה לנקות ולסלק את כל המבנים ממיתחם ההסגה, וכן ליתן צו אשר יורה, כי התובעת יכולה לפצל סעדיה על מנת שתוכל לתבוע את התשלום עבור הנזקים שנגרמו לחלקות על ידי הנתבע, את העלות בגין שקומו של השטח, תשלום דמי שימוש ראויים מהיום בו החל להחזיק הנתבע את השטח שלא כדין ועד ליום הפסקת השמוש.

בשעה שהתובע עומד בנטל זה, הנטל עובר לכתפי הנתבע להוכיח, כי הוא מחזיק במקרקעין החורגים כדין (לדוגמא ראו, ת"א (עפ') 38802-08-10 מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל נ' עאטף סקר, (28.12.13).

גידור השטח נעשה בהמלצתו של מר זאבי משה מהארגון לחקלאות ביולוגית בישראל, במטרה למנוע נזקים לגידולים מבעלי חיים.

לסיכום, לאחר בחינת הראיות והעדויות בתיק, מצאתי כי לא עלה בידי הנתבע לעמוד בנטל המוטל עליו להוכיח כי הוא מחזיק במקרקעין כדין או כי אין מקום ליתן סעד של סילוק יד כנגדו.

...

פינוי המתקנים כאמור לעיל על ידי התובעת לא יטילו עליה כל אחריות לכל נזק שייגרם במהלך הפינוי והנתבעים ישלמו לתובעת את מלוא הוצאותיה בגין הפינוי, מיד עם קבלת דרישה מהתובעת, בין אם תבצעם בעצמה או על ידי מי מטעמה ובין אם תבצעם באמצעות לשכת ההוצאה לפועל.

אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט בגין האגרה ששולמה וכן בגין הוצאות עדים, כנגד הצגת אסמכתא מתאימה.

כמו כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות בגין שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,000 ₪.

בחלוף כ – 20 שנים, בשנת 1994, הגישו 19 מישפחות ובכללן התובעים, תובענה בדרך של המרצת פתיחה, במסגרתה ביקשו כי בית המשפט המחוזי יצהיר כי המבקשים שם, הם בעלי הזכויות - חזקה וחכירה – כל אחד בחלקותיו הוא, בכפר אברהם, פתח תקוה, בגוש 6399, כאשר מיקום, שטח ותאור החלקה הוא כקבוע ומפורט במפת כפר אברהם אשר צורפה לתובענה [ה.פ. 152/94 תושבי כפר אברהם- גולדריך ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח' – כתב התובענה, ללא נספחיו וללא המפה - נספח ט' לתע"ר התובעת; נספח א' לכתב התשובה מטעם התובעים].

במסגרת הגנתה ותצהיריה טענה הרשות כי גם אם יוכיחו התובעים כי היו לעמינוח ז"ל זכויות בחלקות 180 ו-200 וזכויות אלה עברו אליהם, אזי בהתאם לפסק הדין בתביעת המתיישבים, שהוא פסק דין חלוט המהוה מעשה בית דין כלפיהם, הם זכאים לכאורה לתחולת הוראות חוזה סלבנדי (המאפשר שימוש חקלאי בלבד בחלקות שאינן למגורים) וכי אין הם זכאים לרישום זכויות במירשם המקרקעין (קרי – זכאים להיות מוכרים כבעלי זכות חוזיות ולא קניינית).

שנית, זכויות התובעת הוכרו במסגרת פסק הדין בתביעת המתיישבים שם נקבע, בין היתר, כי: "ב. הקרן הקיימת לישראל היתה מודעת לעובדה כי התושבים-המבקשים מחזיקים במקרקעין, גרים בהם ומעבדים אותם.

...

סבורני כי מכלול ראיות אלה מביאים למסקנה כי לתובעים זכויות בחלקה 200 בהתאם להסכמי סלבנדי.

סיכום לנוכח כל האמור תביעת התובעת מתקבלת ביחס לחלקה 200 בלבד.

אשר לתביעה שכנגד, סבורני כי לאור הקביעות דלעיל, זו אינה רלוונטית בנוסחה.