תביעת קופת גמל נגד משרד החינוך בגין אי העברת הפרשות

התובעות 2-4 תבעו גם הפרשות אשר הרשת נכתה משכרן אך לא העבירה למגדל חברה לביטוח ולמגדל קרנות פנסיה וקופות גמל בע"מ. במהלך ההוכחות חזרו בהן התובעות 2-4, באמצעות בא כוחן, מהתביעה בעיניין ההפרשות לאור העובדה כי בבית הדין מיתנהלת תביעתה של מגדל כנגד הרשת בגין אי העברת ההפרשות.

הרשת טענה כי אין היא חייבת בדמי הבראה כיוון שצו ההרחבה הכללי במשק לא חל עליה מאחר והיא בגדר "גוף נתמך". כמו כן, לאור מצבה הכלכלי הקשה, נאלצה לבחור בין תשלום שכר לתשלום דמי ההבראה, לא הועברו כספים ממשרד החינוך לצורך דמי הבראה ומכל מקום התביעה היתיישנה ככל שמדובר מעבר לשנתיים האחרונות טרם נתוק יחסי עובד ומעביד.

...

במצב דברים זה, ולאור העקרונות שהותוו בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה – אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובעות 2-7 פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בשיעור של 25% לשנה אשר יחושבו מיום הפסקת העבודה, לגבי כל אחת מהן ועד למועד תשלום הפיצויים בפועל.

לאחר ששקלנו את משך האיחור, כמפורט בתצהירי התובעות, שהגיע למספר חודשים, ולאור מצבה הקשה של הרשת החלטנו להפחיתם באופן שלתובעת 2 ישולמו פיצויי הלנת שכר בסך של 5,000 ₪ לכל התקופה, לתובעת 3 סך של 2,500 ₪ ולתובעת 4 סך של 4,000 ₪.

בנוסף תשלם הנתבעת לכל אחת מהתובעות הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,500 ₪.

עניינה של העתירה בהחלטת המשיב מ- 25.2.14 להפסיק את תיקצוב העותרת, חברה בע"מ המפעילה מוסדות חינוך במיגזר הבדואי, לנוכח מימצאי ביקורת שהעלו כי החברה לא שילמה את מלוא המשכורות לעובדי ההוראה שהיא מעסיקה, וכי היא חייבת לעובדים אלה עבור שכר והפרשות לקופות גמל ולקרנות הישתלמות סכום המגיע לכדי למעלה מ- 7.3 מיליון ₪.

סך הכספים המעוכבים היום אצל המשיב בגין אי השבת פערי שכר כנדרש מגיע כדי 2.4 מיליון ₪.

לטענתה, המנעות המשיב מהעברת הכספים לקופת הפרוק תביא להעדפת נושים - עובדי החברה שטרם הגישו תביעות - שאינה הוגנת, רק משום שנכללו בדו"ח ביקורת שכר שערך המשיב, או לחלופין העדפת המשיב כנושה המבקש לקבל בחזרה תקציב שהועבר לחברה בגין עובדים אלה באותם שנים.

עשיית שימוש בכספי התיקצוב שהועברו לעותרת מידי המשיב לצרכים אחרים, גם אם המדובר בצרכים של המוסדות החינוכיים שהיא מפעילה, הנה בנגוד לדין (ראו עת"מ 5913-03-14 עמותת "תורה והוראה" נ' משרד החינוך, מ- 15.8.14).

...

כפי שאבהיר להלן, דין העתירה להידחות, וממילא דין הבקשה להורות למשיב להעביר לאלתר את הכספים המעוכבים בידו לקופת הפירוק להידחות אף היא.

מכאן, שדין העתירה להידחות.

הנתבעת, מדינת ישראל – משרד החינוך – המנהל לחינוך התיישבותי (להלן: הנתבעת או משרד החינוך), מבצעת הפרשות לעובדיה או חלק מהם לקופות גמל בניהולה של התובעת.

ביום 10.6.18 הגישה התובעת תביעה כנגד משרד החינוך לתשלום חוב בגין אי העברת תשלומי הפרשות לתובעת במועד, בגין חלק מעובדי הנתבעת בסך של 21,033.89 ₪, בצרוף ריבית פיגורים, וכן למתן צו להמצאת רשימות של נכויי שכר וחלק מעביד בגין הפרשות לתקופה שמחודש 1/2010 ועד לחודש 3/2018 בגין חלק מעובדיה.

...

דיון והכרעה תקנה 113 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 קובעת כי: "בכפוף להוראות כל חיקוק, יהיה ענין ההוצאות בכל תובענה, ערעור או הליך אחר, מסור לשיקול דעתו של בית הדין או של הרשם, ואם בבקשה פלונית או בדיון פלוני ניתן צו להוצאות לא ייפגע צו זה על ידי כל צו אחר להוצאות שיינתן לאחר מכן שלא בדרך ערעור על הצו הראשון" בפסק דינו של בית הדין הארצי, ע"ע 753/05 מרכנתיל ניהול קופות גמל - בית הורים בית אורה בע"מ (2.11.06), נקבע כדלקמן: "כלל הוא שפסיקת הוצאות הוא עניין הנתון לשיקול דעת בית הדין ותעריף שכר הטרחה המומלץ על ידי לשכת עורכי הדין אינו מיושם בבית הדין בדרך בה הוא מיושם בערכאות שיפוט אחרות. עם זאת, פסיקת הוצאות אינה עניין של שרירות ואינה יכולה להיות מנותקת ממציאות ההליך שהתקיים בבית הדין. בבוא בית הדין לפסוק הוצאות, עליו לתת את הדעת למיגוון של שיקולים הרלבנטיים לעניין ובהם: גובה הסכום שנפסק; במקרה של דחיית התביעה – הסכום שנתבע; התעריף המומלץ על ידי לשכת עורכי הדין, סוג ההליך (דיון מהיר, ביטוח לאומי, סכסוך קיבוצי וכו'); מורכבות ההליך והתמשכות הדיון; פעולות הצדדים לקידום ההליך; שאלת ייצוג הצדדים על ידי עורכי דין וכיוצאים באלה שיקולים. בפסיקת גובה ההוצאות ישקלל בית הדין את השיקולים השונים, תוך שהוא מביא בחשבון את שיקול העל שעניין לנו בהליכים בבית דין לעבודה והצורך בנגישות קלה וזולה (יחסית) להליכים אלה." לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, ואת מכלול השיקולים הרלוונטיים שהתוו בפסיקה, ובכלל זה את העובדה שהיה על התובעת לפתוח בהליך משפטי על מנת שתוברר שאלת קיומו של חוב לקופה; התמשכות הדיון בתיק שמתנהל מיוני 2018, והתנהלות הנתבעת בכל הקשור למועד הגשת כתב ההגנה (אשר הוגש רק בחודש מרץ 2019), ובקשות הארכה שהוגשו בגינו; התעריף המינימאלי של לשכת עורכי הדין; מהות החוב, לרבות מחיקת חלק מהעובדים נשוא התביעה; סכום התביעה וכן את העובדה שהצדדים הגיעו לפשרה רק בפתח דיון ההוכחות; כן לקחנו בחשבון בנושא ההוצאות כי אמנם הנתבעת לא התייצבה לדיון ביום 31.5.20, אך ערים אנו להסבר הנתבעת כי לא התקבל זימון לדיון בפרקליטות תל אביב (אלא בפרקליטות מחוז חיפה), במכלול כלל השיקולים לעיל, הננו קובעים כי הנתבעת תישא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

כעולה מפתח פסק הדין בהליך הקבוצי, נדונו במסגרתו מספר רב של שאלות, ובהן האם רשאי עובד הוראה שלא להצטרף בעת קליטתו לעבודה בשירות המדינה לקרן הישתלמות, או שמא מדובר בזכות קוגנטית שהוא אינו יכול לוותר עליה; האם עובד הוראה רשאי לבחור בקרן הישתלמות "רגילה" שאינה אחת משלוש קרנות ההשתלמות הענפיות של עובדי הוראה, או שמא זכות הבחירה, כמשמעה בסעיף 20 לחוק הפיקוח על שירותים פינאנסיים (קופות גמל), התשס"ה-2005, היא לבחור אך אחת משלוש הקרנות כאמור; והאם יש לראות בקרנות ההשתלמות של עובדי ההוראה כקרנות ברירות מחדל כמשמען בסעיף 20 לחוק הנזכר, וזאת לאור המאפיינים הייחודיים של קרנות אלה; האם פעלה המדינה שלא כדין ובחוסר תום לב בכל הנוגע לשאלת היידוע של עובדי ההוראה שלא צורפו לקרנות ההשתלמות, בין באיחור ובין שלא צורפו כלל, והאם היא מחויבת לשלם לקרנות ההשתלמות של עובדי ההוראה רטרואקטיבית את כל התשלומים שהיה עליה להעביר.

(ב) ההחלטה נשוא בקשת רשות העירעור המדינה נימקה את בקשתה לאיחוד התובענות הפרטניות בכך שהתיקים מעוררים שאלה משפטית משותפת בדבר הזכאות לקבלת סעד כספי בגין אי העברת כספים לקרן ההשתלמות מיום תחילת עבודת התובעות בתובענות השונות במשרד החינוך, שעה שלא פעלו בעצמן לפתיחת קרן ההשתלמות במועד קליטתן במשרד החינוך או במועד סמוך לו. עוד טענה המדינה בבקשתה כי איחוד התיקים ובחינתם במסגרת הליך רגיל (שאינו דיון מהיר) יוביל בין היתר ליעילות הדיון, מניעת מתן החלטות סותרות וחיסכון בזמן שפוטי.

בפניי בקשה לאיחוד 14 תביעות של עובדי הוראה המועסקים במדינה באמצעות משרד החינוך בגין אי ביצוע הפרשות לקרן הישתלמות.

משכך, הבקשה לאיחוד התיקים בשלב זה של ההליך, נדחית" כנגד החלטה זו הוגשה בקשת רשות העירעור שבפנינו.

...

אנו סבורים כי היה על המדינה לדייק בבקשותיה ולפרטן במידה הראויה על מנת שבפני בית הדין קמא תעמוד התמונה המלאה בנוגע לסעדים המבוקשים וטעמיהם.

סוף דבר – הערעור מתקבל בחלקו במובן זה שהתובענות שהגישו המשיבות 1-14 תרוכזנה בפני גורם שיפוטי אחד, אשר יקבע את סדרי הדין לדיון בתובענות השונות בהתאם למיטב שיקול דעתו.

בנסיבות הענין לא מצאנו מקום לעשות צו להוצאות.

מדובר אליבא דיועץ המשפטי לממשלה, ברשות מקומית שנקלעה למשבר תקציבי עמוק בעטיו אין היא משלמת שכר ואין היא מעבירה הפרשות לקופות גמל במועד באופן עיקבי.

על מצבן הקשה של הרשויות המקומיות עמדו השופטת נילי ארד והנשיא סטיב אדלר בפסק דינם המקיף והממצא בעיניין עריית לוד הנ"ל. הרשויות המקומיות בעזרתו של משרד הפנים עושות עתה מאמצים משותפים על מנת להתגבר על הגירעונות.

[2] הרקע לערעור זה הוא בתביעה שהגישה המערערת (להלן: הקרן) שהיא קופת גמל כהגדרתה בתקנות מס הכנסה (כללים לאישור וניהול קופות גמל), תשכ"ד-1964 כנגד המשיבה (להלן: המועצה) בגין אי העברת תשלומים לקרן בעד עובדיה שהנם עמיתים בקרן.

(ראו: דב"ע לב/9-3 האופרה הישראלית - מריקה ורסנו, פד"ע ג' 351; דב"ע נו/5-62; נו/ 7-62 תע"ש תעשיות לישראל בע"מ - קרן הישתלמות למהנדסים בע"מ, פד"ע לא 449; עע 300343/97 החברה למפעלי תרבות וחינוך באר-שבע - נינה טופר, פד"ע לה 687) אלא, שבשנים האחרונות עדים אנו למשבר כלכלי עמוק ורחב הקף ברשויות המקומיות שבא, חדשות לבקרים, בשעריו של בית דין זה. רוחב המשבר, עומקו והעובדה כי נעשו מאמצים למציאת פיתרונות ברמה הארצית, הביאונו לידון בגובה פצויי ההלנה שראוי שיושתו על רשות מקומית המצויה במשבר כלכלי עמוק והמלינה את שכר עובדיה.

...

ואלה הטעמים לדבר: הנזק לעובדים עקב אי העברת הכספים לקרן השתלמות אינו מיידי; הפגיעה בקרן בשל אי העברת חלק המעביד אינה זהה לפגיעה בעובדים ששכרם מולן; לעובד אשר שכרו מולן אין מנוס ממציאת מקור פרנסה אחר, לעיתים באמצעות תשלום ריבית מופרזת.

בנסיבות חריגות אלה, ונוכח התחייבויותיהם של כל הגורמים הנוגעים בדבר למצוא פתרון לבעיה חמורה זאת, סבורני, שאין להטיל מעמסה נוספת על הקופה הציבורית בדמות פיצויי הלנה, אף שכאמור, בימים כתיקונם ראוי היה לעשות כן. יתרה מזו, למרבה הצער נוכחנו מדיונים בהליכים אחרים, כי השתת פיצויי הלנה מלאים או חלקיים בגין הלנת שכר או אי העברת הפרשות לקרנות, אינה גורמת בהכרח לעומדים בראש הרשויות המקומיות לבצע את המוטל עליהם ולהעביר את ההפרשות לקרנות בעד עובדיהן.

סוף דבר הערעור נדחה.