תביעת קופאית בגין סיום העסקה וזכויות שכר

השופטת לאה גליקסמן לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האיזורי בתל אביב (השופטת כרמית פלד ונציגי הציבור מר שמחה לב ומר זאב בירנבוים; ס"ע 48849-04-15), שבו התקבלה ברובה תביעתו של המשיב לזכויות כספיות שונות בשל תקופת עבודתו אצל המבקש וסיומה, ובכלל זה לתשלום שכר עבודה ופיצויי הלנת שכר, פצויי פיטורים ופיצויי הלנת פצויי פיטורים, דמי הבראה, פדיון חופשה, חלף הפרשות לפנסיה והוצאות משפט, בסכום כולל של 63,073 ₪.

עוד נטען כי לא שולם למשיב שכר החודשים דצמבר 2014, וינואר -פברואר 2015 למרות פניות רבות, ובסופו של יום שולמו לו על ידי הגב' לימור יחזקאל (להלן – לימור), קופאית בחנות, חמישה תשלומים שוים בסך 500 ₪, על חשבון החוב, במועדים המצוינים על גבי " פתק הסילוק". המבקש טען מנגד כי המשיב שב לעבוד אצלו רק בחודש ינואר 2014.

פצויי פיטורים: משהתקבלה גרסת המשיב בדבר תקופת העסקתו - 13.5 חודשים ובעניין אי תשלום שכרו המלא בחודשיים וחצי האחרונים להעסקתו – ולכן סיים את עבודתו, ומשלא היה מדובר בנסיבות של איחורים זניחים בתשלום השכר, נקבע כי היתקיימו נסיבות בהן לא ניתן היה לידרוש מהמשיב כי ימשיך בעבודתו, כך שהתפטרותו מזכה אותו בפיצויי פיטורים.

לעניין תקופת ההעסקה נטען, בהודעת העירעור ובבקשה, כי פסק הדין הושתת על ראיות נסיבתיות בלבד (תדפיס שיחות טלפוניות שאיש אינו יודע מה היה תוכנן); לא היה מקום לאמץ את גירסתו של המשיב בהסתמך על פלט השיחות בלבד, בכל מקרה, גם על פי פלט השיחות, תקופת עבודתו של המשיב הסתיימה לכל המאוחר ביום 15.11.2014, כך שהוא לא היה זכאי לשכר בעד החודשים דצמבר 2014 וינואר – פברואר 2015 וזכויות אחרות המגיעות לעבוד רק בתום שנה להעסקתו.

...

לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להתקבל חלקית.

בנסיבות המקרה, איזון כלל השיקולים מביא לתוצאה לפיה יש לקבל את הבקשה בחלקה, ולעכב ביצוע סך של 30,000 ₪ מסכום פסק הדין, וזאת בכפוף לתשלום הסכום שביצועו לא עוכב ובכפוף להפקדת הסך של 30,000 ₪ בקופת בית הדין, בתוך 15 יום מהמועד בו תומצא למבקש החלטה זו. ככל שלא יבוצע התשלום ו/או ככל שלא יופקד הסכום בתוך המועד האמור – יפקע תוקפו של צו עיכוב הביצוע.

סוף דבר – הבקשה מתקבלת בחלקה, כאמור בסעיף 14 לעיל, ובכפוף לתנאים שבסעיף 14 לעיל.

ביום 1.2.07, טרם יציאתה של התובעת לחל"ת, נשלח אל התובעת מכתב מטעם מר נג'יב בו הודיע לה כי וועדת הבחינה לתפקיד קופאיות לאגף הגביה תתקיים בתאריך 29.4.07 ולפיכך עליה להשלים מסמכים חסרים, וכן עד להשלמת המיכרז מוארכת חופשתה עד 30.4.07 (להלן- "מכתב הארכת החל"ת", נספח ח'1 לכתב ההגנה).

באשר לתקופה השנייה, מסיום העסקתה בבית הספר ביום 30.6.08 ועד למועד שבו קיבלה מכתב פיטורים רישמי בחודש 12/08, טוענת התובעת כי היא זכאית לשכר עבודה, וכי פצויי הפיטורים ויתר זכויות סוציאליות אותן היא תובעת במסגרת תביעה זו, יחושבו גם עבור התקופה השנייה.

...

יצוין כי ב"כ הנתבעים אמר כי יגיש חישוב בנידון לבית הדין, אולם לא עשה כן, ולא מצאנו התייחסות לרכיב זה גם בסיכומיו (שם, ש' 19).

פדיון ימי חופשה אנו מקבלים את גרסת התובעת כי היא זכאית לפדיון של 34.3 ימי חופשה, לפי החישוב הבא: עבור תקופת העסקתה עד לחודש 2/07 הנתבעות נותרו חייבות לה פדיון של 18.1 ימי חופשה; עבור עבודתה בבית הספר מחודש 10/07 ועד סוף חודש 6/08, היא צברה 16.2 ימי חופשה [בהתאם לתלושי השכר היא צוברת 1.8 ימי חופשה בחודש * 9 חודשים].

סוף דבר אלה הרכיבים להם זכאית התובעת: פיצויי פיטורים - בסך של 41,724 ₪, בתוספת ריבית והצמדה מיום 1.12.08 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

התובעת עותרת לקבלת תלושי שכר של מר ב"א לכל תקופת העסקתו, תלושי שכר של ב"א, הסכמי עבודה של העובד וטפסי 126, 106 של התובעת וב"א. לטענת הנתבעת הליך סיום העסקתה של התובעת נעשה כדין ומטעמים עינייניים.

המסגרת הנורמאטיבית: סעיף 2 לחוק שכר שווה לעובד ולעובדת, תשנ"ו - 1996 קובע כי העובד והעובדת המבצעים אותה עבודה, עבודה שווה או שוות ערך זכאים לשכר שווה: "עובדת ועובד המועסקים אצל אותו מעסיק באותו מקום עבודה, זכאים לשכר שווה בעד אותה עבודה, עבודה שווה בעיקרה או עבודה שוות ערך; הוראה זו תחול גם לענין כל גמול אחר, שנותן מעסיק לעובד או עבורו בקשר לעבודתו; לענין חוק זה, "גמול אחר" – כל תוספת, טובת הנאה, קצובה, מענק, תנאים נלווים, תשלום לכסוי הוצאות, תשלומים בשל החזקת רכב, שימוש בטלפון, מיכסת שעות נוספות, רכישת ספרות מקצועית, ביגוד, שימוש ברכב, או כל תגמול אחר בכסף או בשווה כסף, במישרין או בעקיפין, והכל אף אם אינם שכר עבודה.

אך לא תמיד שני עובדים המכהנים ב"אותה משרה" מבצעים "אותה עבודה": כך, למשל, האם כל המנהלים הכלליים של משרדי הממשלה מבצעים "אותה עבודה" ? האם אין יסוד להבחין ביניהם בשל תוכן התפקיד, הקף הפעילות והקף כח האדם הנתון למרותם והעוצמה התקציבית הנתונה בשליטתם ? ואם נחזור לדוגמת המרכול, האם הקופאי במרכול מבצע "אותה עבודה" כמו מוכר הגבינות באותו מרכול? או שמא מדובר ב"עבודה שווה בעיקרה", כלשון סעיף 2 לחוק שכר שווה.

שם סעיף 22) סעיף 3 לחוק מגדיר מהי עבודה שוות ערך: "יראו עבודה כשוות ערך לחברתה, אף אם הן אינן אותן עבודות או עבודות השוות בעיקרן זו לזו, אם הן בעלות משקל שווה, בין היתר מבחינת הכישורים, המאמץ, המיומנות והאחריות הנדרשים לביצוען ומבחינת התנאים הסביבתיים שבהם הן מבוצעות." הפסיקה נתנה פרשנותה לסעיף 3 לחוק וקבעה שלושה שלבים לבחינת עילת התביעה על פי החוק ונקבעו הנטלים המוטלים על הצדדים (עע (ארצי) 1842-05-14‏ ‏ עריית ירושלים - גלית קידר (ניתן ביום 28.12.2016 – פורסם במאגרים האלקטרוניים): השלב הראשון הוא בדיקה אם מתקיימים תנאי סעיף 2 לחוק קרי, פערי בשכר למרות שמדובר בעבודות שוות, שוות בעיקרן או שוות ערך, באותו מקום עבודה ואצל אותו מעסיק והנטל המוטל על התובעת מכוח החוק.

...

הכרעה: לאחר ששמענו את העדויות, עיינו במסמכים שהוגשו ובחנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

סוף דבר – התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 1,000 ₪ והוצאות משפט בסך 100 ₪.

במהלך השיחה הקריאה המנהלת לעובדת את השיקולים שהביאו את החברה לשקול לסיים את העסקתה, והם: " עקב אי יכולת פיזית לתפקד כסגנית מנהל וחוסר הבנה בינך לבין הרשת בנוגע לשינוי בתנאי השכר אני שוקלת הפסקת עבודתך ברשת. מאחלת הצלחה בהמשך דרכך". בהמשך התבקשה העובדת להעלות את טיעוניה בכתב.

לאור מצבה הבריאותי של העובדת ובקשתה למצוא עבודה חלופית המתאימה למגבלותיה, נעשו מאמצים למצוא תפקיד חלופי ולפיכך הוצע לעובדת תפקיד כקופאית ראשית תוך ניסיון לשפר את תנאי השכר הנלווים לתפקיד מסוג זה. אלא שמסיבות לא ברורות העובדת סיכלה את שיבוצה לתפקיד החלופי וסירבה לתעד בכתב את הסכמתה לבצע אותו, תוך שהיא מתעקשת על ניסוח מכתב שאינו משקף את המציאות.

לאחר שנדחו טענותיה העקרוניות של המעסיקה בעיניין הזכאות לגמול בגין עבודה בימי ו', משאין מחלוקת שהעובדת אכן הועסקה בימי המנוחה השבועית מבלי ששולם גמול והמעסיקה לא הציגה תחשיב נגדי – יש לקבל את התביעה ברכיב זה על יסוד תחשיבי העובדת.

...

סוף דבר התביעה מתקבלת באופן חלקי.

הנתבעת תשלם לתובעת, תוך 30 ימים מיום שפסק-הדין יומצא לצדדים, סך 5,215 ₪ כגמול בגין עבודה ביום המנוחה השבועית.

התביעה לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין ובגין עוגמת נפש נדחית.

העובדות: התובעת הועסקה כקופאית בסופר (היא הנתבעת 1), השייך לנתבע מיום 1.1.19 ועד ליום 3.12.19 ולטענת הנתבע, עד 30.11.19.

פצויי פיטורים ודמי הבראה: משאין מחלוקת כי העסק ניסגר, ובשל כך הסתיימה עבודתה של התובעת ושל שאר העובדים, אין מקום לחייב את הנתבעת בתשלום פצויי פיטורים ודמי הבראה, שכן התובעת לא פוטרה על מנת להיתחמק מתשלום הזכויות המגיעות לה לאחר שנת עבודה אלא בשל נסיבות סגירת העסק.

משכורת חודש דצמבר: משהתובעת הרימה את הנטל כי עבדה בחודש דצמבר, אנו מקבלים את תביעתה לעניין זה וקובעים כי התובעת זכאית לשכר עבודה בגין חודש דצמבר 2019, לסך של 405 ₪ (135 ₪ ליום * 3).

על פי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה גם כאשר מעסיק אינו מקיים את חובותיו על פי דין בכל הנוגע לתשלום שכרו של עובד והנפקת תלושי שכר, לא ככלל יורם מסך ההיתאגדות בין בעל המניות לחברה: "לא הוכחה עילה להרמת מסך: מעבר לכך שלא הוברר מדוע יש לחייב דוקא את המבקש בחיובי החברה, דעתנו היא שלא הוכח כי לפנינו מקרה חריג של שימוש לרעה באישיות הנפרדת של התאגיד כנדרש בסעיף 6 לחוק החברות. אמנם מקביעותיו העובדתיות של בית הדין האיזורי עולה תמונה מדאיגה בנוגע לאופן שבו העסיקה החברה את המשיב. בין היתר, באי עריכת רישומים כנדרש על פי חוק, בהעסקה בשעות ארוכות, ובהנפקת תלושי שכר פקטביים. עם זאת לא הונחה לפני בית הדין האיזורי תשתית עובדתית ממנה ניתן ללמוד כי החברה נועדה לשמש כסות לפגיעה בזכויותיו של המשיב או להונאתו. כך גם לא הוכח כי החברה נוהלה תוך נטילת סיכון בלתי סביר, וזאת חרף קביעתו העובדתית של בית הדין האיזורי כי החברה נקלעה לקשיים כלכליים. במקרה שלפנינו לא התרשמנו כי אי תשלום הזכויות סוציאליות למשיב מצדיק להרים את מסך ההיתאגדות של החברה." (ברע (ארצי) 52353-08-16‏ ‏א.ב. טוקו שף בע"מ - ‏ADMARIAM GAVR NEGOUSE ניתן ביום 13.11.2016 – פורסם במאגרים האלקטרוניים, שם סעיף 18 לפסק הדין).

...

סוף דבר: על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: שכר חודש דצמבר 2019 בסך של 405 ₪; פדיון חופשה שנתית סך של 1,485 ₪; פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך של 1,500 ₪; פיצוי בגין אי עריכת שימוע 2,000 ₪.

הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 1,200 ₪.

התביעה כנגד הנתבע – נדחית ובנסיבות העניין לא מצאנו מקום לפסוק הוצאות לטובתו של הנתבע.