לפני תביעה כספית לתשלום סך 170,951 ₪ בגין מתן שירות לנתבעת על-ידי התובעת בחודשים יוני עד אוגוסט 2013, במסגרת היתקשרות עסקית-חוזית ביניהן.
במועד כריתת ההסכם צפו בעלי-הדין אפשרות של פרישת צד ממנו תוך הפסקת ההיתקשרות באופן חד-צדדי, לא בהסכמה הדדית.
כך או כך, בין על-פי ההודעה על סיום ההסכם שניתנה ביום 1.9.2013 ובין על-פי מכתב ההתראה שתאריכו 3.9.2013, מסרה התובעת לנתבעת הודעה מוקדמת על סיום ההסכם שמשכה אינו עולה על ארבעה-עשר יום; הודעה מוקדמת בת תשעים יום, כמתחייב בהסכם, לא ניתנה.
ההסדר שנקבע בסעיף 11 בהסכם הושתת על איזון בין זכויותיהם של המתקשרים החוזיים: מצד אחד, העניק ההסכם לכל אחד מהם זכות לסיים את ההסכם באופן חד-צדדי, החל מרגע כריתתו וללא הגבלת זמן; מצד שני, הגן ההסכם על האינטרסים של המתקשר שנגדו תופעל זכות הביטול בשני אלה: ראשית, במתן שהות הולמת להסדיר את מתן השרות שעליו נסב ההסכם בתקופת הביניים שבין קבלת הודעה על ביטול ההסכם לבין כניסתה לתוקף תשעים יום לאחר מכן (להלן תקופת ההודעה המוקדמת); שנית, בקביעה של פיצוי מוסכם לו יהא צד להסכם זכאי, אם תופעל זכות הביטול על-ידי הצד האחר בטרם תמו שלוש שנות ההיתקשרות הראשונות.
הנזק שניגרם לנתבעת בשל כך יכומת בהתאם לסכום העודף שהושת עליה בגין הפרת ההסכם על-ידי התובעת, לפי הפרש תעריפים של 13 אג' לק"מ, בסיס חיוב ממוצע של 187,723 ק"מ לחודש, ולתקופה בת חודשיים וחצי – כפער בין תקופת ההודעה המוקדמת שנקבעה בהסכם לבין ההודעה המוקדמת הקצרה הרבה יותר שנתנה התובעת לנתבעת.
הנתבעת היתגוננה מפני התביעה ובכתב-הגנתה הפניתה להסכם שצורף אליו, ציטטה את סעיף 11 בו והטעימה כי הפצוי המוסכם לו היא זכאית בשל הפרת ההסכם בידי התובעת שווה ערך לסכומים שנדרשו במסגרת התובענה.
...
אין בידי לקבל טענה זו אשר חורגת מן הפלוגתות שעומדות להכרעה.
אין בידי לקבל את טענתה הרפה של הנתבעת כי הייתה רשאית לעשות כן; הסכמתם הדיונית של הצדדים כיוונה באורח ברור למתן פסק-דין מנומק על-בסיס הקיים בתיק בצירוף סיכומי טענות, לא מעבר לכך, ולא הותר לבעלי-הדין להוסיף ראיות בשלב הגשת הסיכומים.
התביעה נדחית אפוא.
