תביעת קבלן נגד מועצה מקומית בגין עבודות צבע וטיח שלא שולמו

בית משפט השלום בנצרת ת"א 556-11-08 שאמיה נ' מועצה מקומית עילוט תיק חצוני: בפני כב' השופטת עירית הוד תובעת בני ח. שמייה לבניין (1993) בע"מ ח.פ. 511892739 ע"י ב"כ עו"ד ח'טיב אברהים נתבעת מועצה מקומית עילוט ע"י ב"כ עו"ד אבו ראס אבראהים פסק דין

אפתח ואציין, כי אינני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה אין בידי התובעת לתבוע כספים ממנה מאחר והיא הגישה תביעה קודמת נגדה ולא ביקשה במסגרתה פיצול סעדים.

מאחר והעבודות האמורות חרגו מהעבודות נשוא המיכרז הרי שהמחאת הזכות אינה דרושה לתובעת לשם הגשת תביעתה ואין בחתימה של פלד אליגן על כתב הויתור בכדי להשליך על זכות התובעת לתשלום בגין העבודות הנוספות אשר ביצעה ללא קשר למעורבות פלד אליגן בפרויקט.

הוא נישאל כיצד אישר את המשך ביצוע עבודות אשר לטענתו לא אושרו ולא נכללו בחשבונות והשיב, כי בתור מפקח הוא לא חייב לתת הוראות לקבלן אם לבצע או לא וכי המועצה היא זו שצריכה לעשות כן. לטענתו, כמפקח אסור לו לעצור ומי שאמור לעצור את העבודות זו המועצה אשר היא המזמינה (עמ' 14 ש' 11-15).

בהתייחסו למסמך האמור העיד פאהום, כי לא שולם לתובעת בעבור טיח, צבע, לבני זכוכית, חלונות אלומיניום ותחליף לכסוי פח. הוא טען, כי סכום התוספות הוא 17,772 ₪ ללא מע"מ, כאמור בנספח ו' לתצהיר התובעת (עמ' 10 ש' 11-19).

...

סבורני, כי הדברים אשר נקבעו על ידי בית המשפט העליון יפים ונכונים לענייננו.

עם זאת, אין מחלוקת, כי הוראות החוק הרלוונטיות לא נועדו בכדי לאפשר לרשות מקומית להתנער בחוסר תום לב מקיום חיוביה כאשר הצד השני קיים את חיוביו על פי בקשתה ואין לאפשר לרשות המקומית לעשות שימוש חסר תום לב כאמור בהוראת חוק זו. סבורני, כי חוק עשיית עושר ולא במשפט וסעיפים 21 ו-31 לחוק החוזים מאפשרים להביא לפתרונן של מחלוקות דוגמת המחלוקת בה עסקינן בצורה נכונה והוגנת, כאשר הנסיבות מצדיקות זאת.

לאור האמור לעיל, נעתרת לתובענה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 393,600 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 26.5.08 ועד למועד פסק הדין וסך של 256,194 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 20.9.08 ועד למועד פסק הדין.

המדובר בתביעה כספית על סך 188,079 ₪, במסגרתה עותר התובע לחייב את הנתבעת, מועצה מקומית אבו סנאן (להלן: "המועצה" או "הנתבעת") בתשלום פיצויים בגין נזקים שונים שנגרמו לו כתוצאה מעבודות פיתוח ובנייה שביצעה במהלך שנת 2002 בצמוד לביתו שבכפר אבן סנאן.

בעקבות העבודות שביצעה הנתבעת נגרמו לביתו של התובע נזקים רבים לרבות סדקים, ליקוי רטיבות שלא היו קודם, התקלפות טיח וצבע ונזקי שלד.

נטען כי לא נימסרה לו הודעה כלשהיא אודות הארוע בסמוך להתרחשותו ו/או בכלל; הנזקים הנטענים אינם מכוסים מכוח פוליסה לביטוח אחריות כלפי צד שלישי אלא מכוח פוליסה לביטוח עבודות קבלניות אשר דרשה המועצה מכרמים בעמק במסגרת חוזה ההיתקשרות ביניהם; כלל לא ארע מקרה ביטוח כהגדרתו בפוליסה, ולחלופין, הנזקים הנתבעים מוחרגים מכיסוי בטוחי מכוח הפוליסה.

ביהמ"ש העליון ציין בעיניין ע"א 7261/97 שרבני נגד חב' האחים שבירו בע"מ (פ"ד נ"ד (4) 464, 474: "לפיכך אם רצו התובעים לפתוח פתח לדיון בטענתם כי התביעה לא היתיישנה- בין מן הטעם שהליקויים נוצרו במועד מאוחר מזה שטענו המשיבים ובין מן הטעם שנעלמו מהם מסיבות שלא היו תלויות בהם, שאותן לא יכלו למנוע, היה עליהם להגיש כתב תשובה ולטעון בו את העובדות המבססות טענות אלה.....". ובעמ' 475: "...משלא עשו כן, לא הועלו בפני בית המשפט העובדות החיוניות שבכוחן יכלו 'ליטול מטענות המשיבים את העוקץ שבהן'. במצב דברים זה, נותרו איפוא להכרעתו של בית המשפט רק המחלוקות שהותוו בכתב התביעה, ובכתבי ההגנה, שתוארו לעיל, אך לא ניפתח פתח לדיון בטענות העובדתיות של התובעים... בסיכום, משלא הגישו התובעים כתב תשובה, לא ניפתח לפניהם הפתח הדיוני לטעון את טענותיהם שלפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. משלא הביאו ראיות להדוף את טענת ההתיישנות שהעלו המשיבים לגופה, היה דינה של התביעה בגין הליקויים הקונסטרוקטיביים להדחות". בעיניינו, גם אם נאמץ את גרסת התובע "המאוחרת" (כאמור בתע"ר מטעמו) לפיה נעלמו ממנו העובדות לעניין הקף ומהות הנזקים שנגרמו לו, עפ"י הנטען, כתוצאה מעבודות הפיתוח שבוצעו ע"י המועצה או מי מטעמה בסמוך לביתו בשנת 2002, מסיבות שאינן תלויות בו, ואלה התגלו לו לראשונה רק בשנת 2005 כנטען, עדיין במועד הגשת כתב התביעה (02/2011) היה באפשרותו של התובע לפרט כדבעי גרסה זו במסגרת כתב התביעה.

טענת התובע כי העובדות המהוות את עילת התובענה הקשורות לגילוי הנזקים בביתו עקב עבודות הפיתוח שביצעה המועצה או מי מטעמה בשנת 2002, "נעלמו מעיניו" במהלך ביצוע העבודות ו/או בסמוך להשלמתן (שנת 2002 או במחצית השנייה של שנת 2003), ואלו התגלו לו לראשונה רק בשנת 2005, אין בידי לקבל.

...

סיכום: מכל האמור לעיל: אני מורה על דחיית התביעה מחמת התיישנות.

לאור זאת, הודעת צד ג' נדחית.

התובע ישלם לנתבעת וכן לצדדי ג' מס' 2 + 3 הוצאות בסך 1,500 ₪ לכל צד (בסה"כ 4,500 ₪).

  תביעתו של התובע, קבלן לעבודות שיפוצים וגמר (להלן: "התובע"), נגד הנתבעת, גלעד מאי חברה להשקעות ופיתוח בע"מ (להלן: "הנתבעת" או "החברה"), לתשלום יתרת חוב על סך של 158,324 ₪, בגין ביצוע עבודות קבלניות שונות.

בע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (פורסם במאגרים, 9.5.11), נקבע אודות רמת ההוכחה הנדרשת, כדלקמן: ".. הכלל הבסיסי הוא כי "המוציא מחברו - עליו הראיה", ולכן נושא התובע בנטל השיכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של תביעתו, ועל מנת לזכות בה עליו להטיות את מאזן ההסתברויות לטובתו על ידי הרמת נטל הוכחת התביעה בשיעור העולה על 50%.

זאת ועוד כשעומת התובע עם ההתכתבויות שהוגשו מטעם הנתבעת להוכחת גירסתה אודות הפיגורים שלו ואי עמידתו בזמנים, מסר התובע תשובות מיתחמקות והעיד כי לא עבד מכיוון שהנתבעת לא שילמה לו (עמ' 19).

ראשית, לא ברור מדוע שולם כל הסכום כאשר העבודות המפורטות בחשבונית הן רק עבודות "טיח+צבע+רובה". כך למשל עבודות השליכט והניקיון לא נראה שהם כלולים בסכום למרות שאותה חשבונית משקפת לכאורה תשלום כל התמורה שמגיעה לחברת ניירוז על פי ההסכם.

...

לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי לא עלה בידי שני הצדדים להוכיח את שתי התביעות שהוגשו מטעמם, מלבד הסכומים שאינם שנויים במחלוקת כמפורט לעיל.

סוף דבר: מכל המקובץ לעיל, עולה כי מלבד הסכומים שבעניינם הייתה הודאה מפורשת, דין התביעה העיקרית והתביעה שכנגד להידחות במרביתן.

סיכומו של דבר, אני מורה על דחיית התביעה והתביעה שכנגד.

בתביעה זו עותר התובע לחייב את הרשות המקומית מג'ד אל כרום (להלן: "המועצה"), לשלם לו סך של 31,920 ₪, בגין ביצוע עבודות צבע וטיח אשר ביצע לטענתו בשנת 2005 בבניין המועצה, ואת תמורתן, כך נטען, לא קיבל.

לטענת התובע, עבודות הצבע והטיח בוצעו בהתאם להזמנתו של ראש הרשות דאז, מי שהיה לראש עריית "אל שאג'ור", מר אחמד דבאח (להלן: "ראש המועצה" / "מר דבאח") וכי לאחר המצאת חשבונית המס לתשלום, וכעבור זמן מה, לאחר שלא שולמה לו התמורה, פנה התובע לראש הרשות וזה האחרון הציע לתובע כי התמורה בגין העבודות תשולם לו על דרך של קזוז כנגד חובות התובע למועצה.

מר אחמד דבאח, אשר כיהן כראש הערייה בתקופה הרלבנטית אישר בחקירתו הנגדית כי הוא ידע על העבודות, וזאת בנגוד לאמור בתצהיר עדותו הראשית כי "כלל לא ידע על העבודות" אף אין זה הגיוני כי ראש המועצה לא מודע לעבודות קבלנות המתבצעות בבניין המועצה במשך שבוע ימים.

...

בענייננו, כאשר מטעם המועצה לא העיד איש ביחס להתנהלות המועצה אל מול התובע, ואין בידי נתונים האם תשלום תמורת החוזה בגובה כ – 20,000 ₪ אכן אושרה במסגרת תקציב המועצה לתקופה הרלבנטית, אך לאחר שקילת מכלול נסיבות המקרה, אני סבורה כי החלת סעיף 193 (א) לצו באופן דווקני כטענת המועצה, כך שיפטור את המועצה מכל חבות על פי החוזה הפסול, באופן גורף, במקרה בו המועצה מתנערת בחוסר תום לב מובהק מחובותיה כלפי התובע אשר קיים את חיוביו על פי ההסכם עמה - אינה ראויה, ואינה צודקת.

בבחינת נסיבות המקרה, אני סבורה כי התובע היה תם לב במהלך התקשרותו עם המועצה וספק אם ידע כי היה עליו לעמוד בדרישות סעיף 193 (א) הנ"ל ואילו המועצה פעלה בחוסר תום לב כאשר הבטיחה לתובע כי התמורה בגין העבודות תשולם לו על דרך של קיזוז כנגד חובותיו במועצה ובעיקר כאשר המועצה יצרה מצג שווא כלפי התובע לפיו די בהתקשרות כפי שנעשתה כדי לחייבה, ולא ציינה בפניו את דרישות סעיף 193 (א) הנ"ל. לאחר בחינת כל אלו, ובהתחשב בשיקול הקיים בפסיקה להרתיע צדדים מכריתת חוזים בלתי חוקיים במטרה לשמור על כספי הציבור, ובהתחשב בכלל לפיו אין לחייב רשות מקומית במלוא תשלום כשההתקשרות נערכה שלא בהתאם להוראות החוק, ומשאיני מוצאת כי המדובר במקרה בו יש להחיל את החריג לכלל זה ולהורות על תשלום מלוא התמורה, אני מוצאת לנכון להפחית מגובה התמורה שיעור של 15%.

אני סבורה כי תוצאה זו תוביל לאיזון בין התוצאה שנראית כתוצאה הצודקת במישור היחסים בין הצדדים הקונקרטיים לסכסוך לבין התחשבות בתכלית הסובייקטיבית של צו המועצות המקומיות והאינטרס הציבורי בהגשמת תכלית זו. סיכומו של דבר: הנני מקבלת את התביעה כך שהנתבעת תשלם לתובע סך של 27,132 ₪.

התובע שימש כקבלן משנה אצל הנתבעת, אשר קיבלה פרויקט להרחבת בית תרבות שוהם, של המועצה המקומית שוהם (להלן: "המזמין").

המומחיות של התובע הנה בנושא אקוסטיקה והוא התבקש לבנות קירות גבס וכן לעשות עבודות צבע וטייח.

לטענת התובע, הגם שהשלים את מרבית העבודה (90% על פי עדותו בביהמ"ש), נימנעה הנתבעת מלשלם לו את מלוא שכרו והוא תובע את יתרת שכרו בשיעור של 56,430 ₪, לאחר עריכת חשבון סופי.

וכך העיד מר יהודה נחום בישיבה זו: "אני הוא זה שערכתי את שני המסמכים (מיסמך העבודות הנוספות) והם בכתב ידי. כאשר המסמך המסומן כנספח ה' לתצהיר התובע הנו "עבודות נוספות ח-ן מס' 4 מתאריך 10.10.10 על סך 37,500 ₪ + מע"מ ואילו המסמך השני שצורף לתצהיר הנתבעת הנו נספח ב', שהנו "עבודות נוספות ח-ן מס' 6 מתאריך 30.12.10 ע"ס 37,500 ₪ + מע"מ בתוספת צבע שמן בקירות מסדרונות 7,000 ₪, סה"כ 44,500 ₪. מה שרואים זה מיסמך פנימי שאני בסוף חודש יושב על חשבון של קבלן משנה ויש לי כמה כשאני יושב ורואים במסמך ב' ו- ה' רואים חשבון מס' 4 ו- 6. רואים שיש שני קווים במסמך ה'- 29,000 ₪ + מע"מ וזה סיכום של החשבון 3 או 2. כשאני בא להגיש חשבון חדש 10.10 זה אומר חשבון של ספטמבר. אני יושב ורואה שהוא ביצע 29,000 ₪ ואולם הוא ביצע עוד עבודות בחודש ספטמבר והגעתי ל 37,500 ₪. אני לא עושה דף חדש. אני עושה במצטבר. לא עושים חשבון פר חודש אלא חשבון מיצטבר". עלי לציין, כי הסברו זה של מר יהודה נחום, שהופיע גם בתצהירו, מקובל עלי לחלוטין וחבל שהתובע המשיך וטען טענות זיוף בסיכומיו כנגד הנתבעת.

אשר על כן, לא ניתן לקבל את עמדתו של התובע כי מגיע לו הסכום אותו תבע ויש לקבל את עמדת הנתבעת, כי עקב עבודתו הפגומה הסבה לה נזקים אשר התבטאו בקניית חומרים והעסקת קבלנים אחרים בתיקון העבודה הפגומה על ידי התובע.

...

לא מצאתי כל זיופים במסמכים שהגישה הנתבעת וטענות אלו נדחות על ידי לחלוטין.

אשר על כן, דין הנזקים העקיפין להן טענה הנתבעת/התובעת שכנגד להידחות.

סוף דבר, התביעה של התובע דינה להידחות.

סכום זה נפסק לנתבעת כאשר הסכום צמוד ונושא ריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל ובתוספת אגרות בימ"ש ראשונה ושנייה ששילמה הנתבעת/התובעת שכנגד וכן שכ"ט עו"ד בגובה של 6,500 ₪ + מע"מ. סכומים אלה ישלם התובע לנתבעת/התובעת שכנגד תוך 30 יום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.