רקע
מהמסכת העובדתית שנפרשה בפניי עולה, כי בין השנים 2005-2012 היה בין הצדדים הסכם לפיו התובע ישמש קבלן משנה של הנתבעת ויבצע עבודות בתחום התאורה, החשמל והפיתוח שהנתבעת התחייבה לבצע עבור עריית ירושלים במכרזים שבהם זכתה.
לטענת הנתבעת, על אף שההסכם מול הערייה היה תשלום שוטף + 30, בפועל היא שילמה לתובע כספים לפני קבלת הכספים מהעירייה כמקדמה על חשבון העבודות; הפסקת עבודתו של התובע כקבלן משנה, היתה על פי דרישת הערייה, בשל איכות עבודתו הגרועה ובשל הגשת חשבוניות כפולות לעירייה; המסמכים עליהם הסתמך התובע אינם נכונים ואינם מהוים חשבונית להוכחה.
עדותו של התובע, בעיניין התמורה, היתה עדות יחידה של בעל דין כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971, שכן העד היחיד מטעם התובע, עובד עריית ירושלים מוחמד עאסי השיב, בהגינותו וכמתבקש, שאין לו דרך לדעת מה הנתבעת שילמה לתובע ומה לא. עיקר עדותו של מר עאסי היתה כי התובע הוא שביצע את העבודות, נתון, שכאמור לעיל, אינו נתון במחלוקת.
כל הנימוקים שפורטו לעיל חלים גם על רכיב זה של התביעה ובמסמכים שצרף התובע לתצהירו אין כדי להוכיח כי לא קיבל תשלום עבור עבודה זו. כפי שפירטתי לעיל, הנתבעת הראתה העברות של מאות אלפי שקלים בשנה, כאשר החשבוניות שנערכו על ידי התובע עצמו והוא פרט בכתב ידו בגין מה שולמה לו כל חשבונית וחשבונית ויש בהן כדי להראות תשלום שהוא קרוב דיו, הגיוני ועומד במאזן ההסתברויות הנידרש מהנתבעת כיום להוכיח כי שילמה לתובע עבור עבדותו ולכן גם רכיב זה של התביעה נדחה.
...
בחלוף השנים לא ניתן לערוך השוואה מדוקדקת וספציפית, הסכומים שהועברו דומים מאוד לסכומים שהיה על הנתבעת להעביר בהתאם למסמכים המעטים שהציג התובע, והמסקנה היא כי הנתבעת דווקא מראה תשלומים שעולים בקנה אחד עם היקף העבודה הנטען על ידי התובע, ואילו התובע לא הוכיח את תביעתו כי לא קיבל שום שכר שהוא בגין העבודות הללו (שהרי לא טען להפרשי שכר).
התביעה נדחית.
באשר לפסיקת ההוצאות לטובת הנתבעת, לאחר ששקלתי את היקף העבודה שנדרשה בתיק, מספר הדיונים והישיבות שהתקיימו, לרבות הפגישות במסגרת ניסיונות המשא ומתן וסכום התביעה, אני מורה כי התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך של 5,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 35,000 ₪ (במעוגל, ובזיקה לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס – 2000).
