תביעת פלת"ד בגין קרע בלברום בירך שמאל

עוד מצא במרפק ימין כתם כהה שטחי ובמפשעה מימין מצב כתם כהה בגודל 1*2 ס"מ. המומחה סיכם את חוות דעתו בקביעה כי הצלקות והסימנים אינם בולטים "ולמעשה גורמות לנכות קלה בגלל הפגיעה מתאונת הדרכים הנדונה אשר נוצרו מהחבלות ומפצעי השפשוף". אשר על כן זיכה את התובע ב-5% נכות לצמיתות.

המומחה שינה ממסקנתו הראשונה וקבע לעניין פרק ירך שמאל כי "בהיעדר סעיף מתאים, ש לקבוע נכות צמיתה כוללת בגלל פרק ירך שמאל לפי סעיף 35(1)(ב) 10%". את הנכות האמורה פיצל המומחה לשניים וקבע כי מחציתה הנה בכלל מצב מבני שאינו נובע מהתאונה הנדונה ואילו מחציתה הנו בגלל ההחמרה בתאונה נשוא כתב התביעה.

[6: כב' השופטת ארנה לוי בת"א 89577/99 קאשי נגד זימנפלד, (פס"ד מיום 29.3.2007)] אני מקבל את קביעת המומחה המלומד כי בדיקות התובע מעלות שיש לו שינויים מבניים מולדים והתפתחותיים שאינם ממקור חבלתי, מחד גיסא, וכי לאחר התאונה נתגלה קרע בלברום, מאידך גיסא.

...

אומר התובע כי בראיון עמו לא גילה על מגבלה זו על מנת שלא לגלות את כל מגרעותיו ליריביו, אולם יש קושי למכביר בקבלת טענה זו. אמנם אינני מומחה לקרבות מגע, אולם רק מצפייה בסרטונים שצורפו ניכר כי עיקר הכוח, לפחות בשלב ראשון, מוקדש ללפיתת היריב באמצעות הידיים ועל כן ממה נפשך: מדוע לגלות ליריבך על הקושי הניכר ביד דווקא ולא ברגל? זאת ועוד, טוען התובע ומשב את תשומת הלב כי בסרטונים מראה משתמש יותר ברגל ימין מאשר בשמאל, ואם כך הוא הדבר, איזו משמעות תפקודית ניתן לייחס לממצאיו של המומחה ו/או תלונות התובע בכל הנוגע לכף רגל ימין ו/או בוהן ימין? הוסף לכך כי הסרטונים צולמו קודם בדיקתו של התובע על ידי הפלסטיקאי ולאחר בדיקתו של התובע על ידי אורתופד[footnoteRef:18] ונמצאת מגיע למסקנה כי תלונותיו של התובע לא עולות בקנה אחד עם הניבט מהסרטונים.

אני מקבל את הטענה מבחינה משפטית אלא שמחקירת המומחה מר פרנקו עולה כי דווקא על רוב הכנסותיו של התובע (ועמיתיו) מקרבות יש תיעוד זמין ואילו על הכנסותיו הנטענות מתמיכה כנראה שאין.

הצעת הנתבעת לפצות את התובע בסך של 5,500 ₪ בצירוף 12% בגין הפסדי פנסיה מקובלת עלי ועל כן אני פוסק לתובע סך של 6,160 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה ובסך כולל של 6,300 ₪.

לפניי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע, כתוצאה מתאונת דרכים שארעה ביום 18/11/2009 (להלן: "התאונה").

לטענת התובע, כתוצאה מהתאונה הוא החל לסבול מכאבים והגבלות בתנועות עמוד השידרה וכן מכאבים במפרק הירך השמאלי, שהתבררו כנובעים מקרע בלברום בירך שמאל.

...

הוצאות רפואיות ונסיעות (עבר ועתיד) – 5,000 ₪ כאב וסבל 21,328 ₪ הנתבעת תשלם לתובע סך של 242,210 ₪, בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום, ועד לתשלום בפועל.

1כמו כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע שכר טרחת עו"ד בשיעור של 15.34% מסכום הפיצוי.

באשר לתשלום ששילם התובע עבור הוצאות חקירתו של המומחה מטעם בית המשפט, הואיל וחקירתו של המומחה היתה נחוצה והיות והמומחה שינה את חוות דעתו במהלך חקירתו, באופן שהיטיב במידת מה עם התובע, אני מורה לנתבעות להשיב לתובע את הסכום ששילם עבור הוצאות שכרו של המומחה (2,000 ₪) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

בכתב התביעה נטען כי התובע פנה לטפול בבית החולים "כרמל" בחיפה עם חבלות בכתף, במרפק, בכף יד, ברך וכף רגל שמאל, עבר סדרת בדיקות וצילומים ואובחן כסובל משפשופים והמטומות מעל כתף שמאל, מרפק, כף יד שמאל וברך שמאל.

עוד נטען כי התובע עבר סדרת פיזיותראפיה וביום 9.12.10 אובחן כי התובע עדיין סובל מכאבים במרפק שמאל ובכתף וכן בשורש כף יד ימין והגבלה בתנועות הכתף וכי בבדיקת CT כתף שמאל מיום 23.12.10 אובחנו 3 גופים זרים במרפק ולכן הופנה התובע לבדיקת MRI שהדגימה קרע עם דליפת ח.נ. בלברום קדמי תחתון מתאים לבנקרט.

דיון בראשי הנזק להם טען התובע: כאב וסבל: הנזק הלא ממוני בתביעות על פי חוק הפיצויים, נקבע על פי הוראות תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים - (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו - 1976.

...

בהחלטתי מיום 25.11.16 דחיתי את בקשת התובע לתיקון כתב התביעה מן הטעם שהתיקון המבוקש מעורר עילת תביעה נפרדת שהתיישנה, וקבעתי כי: "במקרה דנן, פרטי התאונה הראשונה לא הוצגו בכתב התביעה הראשון, התובע ביסס תביעתו על התאונה מיום 3.9.10 ולא היה כל זכר לתאונה מיום 13.4.09. לכן העלאת פרטי התאונה הראשונה מהווה עילת תביעה חדשה שנוצרה כבר ביום 13.4.09. העובדה שהמומחה מטעם בית המשפט ד"ר שרזי קבע כי החלק הגדול של הנכות בשיעור 15% הינו כתוצאה מהמצב הקודם שנגרם מהתאונה הראשונה, עובדה זו חורגת ממרכיבי היסוד של עילת התביעה המקורית שייחסה לנתבעת חבות מכוח התאונה השנייה ולא הראשונה". עוד קבעתי כי: "בענייננו כתב התביעה המקורי הוגש, כאמור, ביום 14.3.12, ואילו הבקשה לתקן את כתב התביעה, שבה מבקש התובע להוסיף עילת תביעה חדשה בקשר לתאונה הראשונה שהתרחשה ביום 13.4.09, הוגשה ביום 28.9.16, קרי כחמשה חודשים לאחר תום תקופת ההתיישנות. לפיכך, קיים בפנינו מחסום דיוני ומהותי להתיר תיקון כתב התביעה". כאמור, הגיש התובע בקשת רשות ערעור על החלטתי הנ"ל לבית המשפט העליון שדחה את הבקשה אף ללא צורך בתגובה תוך קביעה כי: "חלפו יותר משבע שנים מיום התאונה הראשונה ועד להגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה, ובית משפט קמא קבע כי העילה התיישנה. בקביעה זו לא מצאתי להתערב, באשר אין ממש בטענותיו של המבקש לעיכוב, הארכת או השעיית מירוץ ההתיישנות. על פי כתב התביעה המתוקן, בעקבות התאונה הראשונה המבקש סבל מפריקות כתף. המדובר בנזק ברור וגלוי, וכפי שנפסק לא פעם – במקרים מעין אלה יריית הפתיחה למרוץ ההתיישנות איננה מושהית עד למועד שבו התקבלה חוות דעת רפואית ... נמצא כי בדין דחה בית המשפט את הבקשה לתיקון כתב התביעה, שהוגשה באופן שמעורר לראשונה את עניין התאונה הראשונה. כאן המקום להבהיר כי בניגוד לטענתו של המבקש, התאונה הראשונה לא מוזכרת בכתב התביעה המקורי, אף לא ברמז.

הפסד שכר לעתיד: ראוי לציין כי בראש נזק זה של הפסד שכר לעתיד ומאחר ששני הצדדים לא הביאו בפני בית המשפט נתונים וראיות מספיקות שיהיה בהם כדי לאפשר לו להגיע בקירוב ובמידה מסוימת לתוצאה נכונה וקרובה לאמת כי הרי עסקינן בהערכות ולא בקביעות מדויקות ולאור החזקה שנקבעה בפסק דין אבו חנא, סבורני כי ניתן לעשות את החישוב לפי השכר הממוצע במשק, ונכות תפקודית של 5%, עד הגיע התובע לגיל הפרישה המקסימלי 67 שנים- (מקדם היוון ל- 38 שנים וחמשה חודשים - (462 חודש) = 273.7952).

לאור האמור לעיל, ובהתחשב במהות פגיעתו והנכות הרפואית הצמיתה -והנכות התפקודית שנקבעה - (5%), נראה לי שנכון לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה של עזרת הזולת על דרך האומדנה הן לגבי העבר והן לגבי העתיד ואני מעמיד את הפיצוי המגיע לו על סכום גלובאלי בסך של 50,000 ₪.

סיכום: מהאמור לעיל מתקבלת, אפוא, הערכת הנזקים הבאה: כאב וסבל : 9,431 ₪ הפסד השתכרות בעבר: 6,840 ₪ הפסד השתכרות בעתיד: 131,038 ₪ הפסד הפרשות המעביד לפנסיה: 16,545 ₪ הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד: 20,000 ₪ נסיעות וניידות לעבר ולעתיד 20,000 ₪ עזרת צד ג' ומטיבים לעבר ולעתיד: 50,000 ₪ ---------------------------------------------------------------------- סך הכל: 253,854 ₪ סוף דבר: אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 253,854 ₪.

כפועל יוצא מכך, עתרה המבקשת לתיקון כתב התביעה על ידי צירופה של "קרנית" קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "המשיבה 3") להליך.

אין בחומר הרפואי שצורף לבקשה כדי להוות "ראשית ראיה" שתצדיק הענות לבקשה למינוי מומחה בתחום האורתופדי, בין היתר בשל העדר ממצאים אובייקטיביים בנוגע לכתף ימין, למעט תלונות דלות על כאבים סמוך לאחר התאונה, ותלונות על כאבים בכתף שמאל, שהופיעו לראשונה לאחר כשנה ממועד התאונה.

לבקשה הנוספת מ – 23.6.21 צורפו מסמכים נוספים שמלמדים על פניה לטפול רפואי בעיקר בעקבות כאבים במפשעה שאובחנו כקרע בלברום בירך.

...

בית משפט קמא בהחלטתו מיום 10.2.21 נעתר לבקשה תוך שקבע כי לא יעשו שינויים בנוסח כתב התביעה המקורי, פרט להוספת העובדות המבססות עילה כלפי המשיבה 3.

בית משפט קמא (כב' הרשמת קרן כ"ץ) קבע בהחלטתו מיום 23.6.21 כי: "הבקשה למינוי מומחה אורתופדי הוגשה בעבר, נדונה ונדחתה. לא קיים לפי הדין והפסיקה הליך של הגשת בקשה נוספת למינוי אותו מומחה לאחר שזו נדחתה. הבקשה נדחית.". על החלטה זו של בית משפט קמא הוגשה הבקשה המונחת בפניי.

דיון לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתגובת המשיבים 1 ו-3, בהחלטות בית משפט קמא ובמסמכים הרפואיים, מצאתי לקבל את בקשת רשות הערעור, וזאת לאחר התלבטות רבה.

המומחה מיפרט עבר רפואי כולל תלונות וממצאים בכתפיים במיוחד כתף שמאל, עובר לתאונה, ברם סבור שלא ניתן לשלול החמרת מצב בעקבות התאונה מושא התביעה, ולכן קובע כי נכון לזקוף מחצית מנכותה על חשבון התאונה.

אני קובעת, איפוא, כי מדובר בתאונת דרכים בנסיבות פרטיות ולכן לא הייתה על התובעת חובה למצות את זכויותיה במל"ל וממילא אין לבצע ניכוי רעיוני.

הממצאים מורים על קיומה של הגבלה בטווח התנועות של הכתף השמאלית, כאשר התובעת לא מסוגלת להרמתה האקטיבית מעל לגובה השכמה, תוך שהממצאים הקליניים נתמכים בהדמיות אולטרסאונד ו-MRI, בהם נמצא קרע בגיד הסופראספינטוס של השרוול המסובב וחשד לנזק מסוג בנקרט בלברום הכתף.

...

לאחר שעיינתי במסמכים שהוצגו והואיל והוכח בפני כי התובעת נזקקה לטיפולי פיזיותרפיה שהצריכו נסיעות והוצאות, מצאתי להשית פיצוי בסך 4,000 ₪ בראש נזק זה. הפסד השתכרות בעבר התובעת טוענת שבנוסף לעבודתה בעירית חיפה, היא עבדה להשלמת הכנסתה כעובדת ניקיון בבתים פרטיים.

אני קובעת אפוא כי לצורך תביעה זו לא הרימה התובעת את הנטל להוכיח כי עבדה בעבודה כלשהי נוספת זולת עבודתה כעובדת נקיון בבית ספר אינשטיין.

אשר על כן, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך 107,140 ₪.