תביעת פלסטיני נגד חברת ביטוח ישראלית על תאונת דרכים

התובעת הנה חברת ביטוח אשר ביטחה את אחד הרכבים המעורבים בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 4.12.12.

התובעת פיצתה את המבוטח בגין ניזקי הרכוש שארעו לו בתאונה והגישה תביעת שבוב כנגד נהג הרכב השני המעורב בתאונה שאינו תושב ישראלי.

בתשובתו טוען הנתבע כי הדין הישראלי חל רק בגבולות המדינה, וכי אין זה הגיוני שחברות הביטוח טוענות לתחולת החוק הפלסטינאי כאשר נוח להם, כמו במקרה של ניזקי גוף, ולתחולת החוק הישראלי במקרים אחרים, כגון במקרה זה. עוד נטען כי יש לאבחן עניין זה מתביעה בנזקי גוף שם קיימת הוראה מפורשת המחילה את הדין הישראלי על נפגע ישראלי ברכב ישראלי גם כאשר התאונה ארעה בשטחים.

...

לאור האמור יש לקבוע כי התובעת לא הוכיחה כי קיימת לה זכות שיבוב לפי הדין הזר, ולפיכך דין התביעה להידחות על הסף (ראו בדומה תא"מ (שלום בי"ש) 37760-04-18 איי.

רקע וטענות הצדדים מה דין "השנים האבודות" בתביעת עזבון של פלסטינאי שנדרס ע"י רכב ישראלי, מבוטח בידי חברת ביטוח ישראלית כשתאונת דרכים הקטלנית התרחשה בשטח C אשר בשליטה צבאית ואזרחית ישראלית ביהודה ושומרון? האם לאור העמימות בפסיקה הפלסטינאית, ניתן להפעיל את חזקת שויון הדינים ולזכות את עיזבונו בפצוי בגין ראש נזק זה? לפני תביעת נזיקין לפי חוק הפלת"ד. מר ח.ע. ז"ל, יליד 1996 (להלן :"המנוח"), נהרג בתאונת דרכים קטלנית ביום 18.01.16 (להלן :"התאונה"), כשרכב על אופניים בכביש 5 ונדרס ע"י רכב הנהוג בידי נתבע 1, המבוטח בידי נתבעת 2 (להלן: "הנתבעים").

גם בשטחי C שבשליטתה ובאחריותה האזרחית הישראלית, הדין החל על תאונת דרכים אינו חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") אלא חוק הביטוח הפלסטינאי ובילבד שאין מדובר בחריג לכלל הטריטוריאלית מצוי בסעיף 2 (א1) לחוק הקובע: "הנוהג ברכב ישראלי חייב לפצות נפגע שהוא ישראלי או תייר חוץ על נזק גוף שניגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב אף אם התאונה ארעה באיזור או בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינאית או באזורים או בשדה התעופה ויראו את התאונה כאילו ארעה בישראל". הגדרת "האיזור" ו"שטחי האחריות הפלסטינאית" הנה כהגדרתם בפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970.

...

לפיכך תשלם הנתבעת לתובעים סך של 174,203 ₪ בגין ראש נזק זה. במאמר מוסגר אציין שכללי היוון הנ"ל הם דרקוניים ופוגעים בזכויות הניזוקים, אך מה שלא הצלחתי לחולל, בכוחותיי הדלים, בקשר לניזוקים ישראליים עם ריבית היוון של 3% (ראו מאמרי "אחרי 40 שנות מדבר פסיקתי יש 'לחשב מסלול מחדש' - שימוש במקדמי היוון אנכרוניסטיים בתביעות נזיקין כפגיעה קשה בניזוקים" (2016); וכן פסק דיני ב(ת"א (ת"א) 15635-08-14 נ.ה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (10.8.2016), אשר לא התקבלו ע"י בית המשפט העליון בע"א 3751/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' פלוני (08.08.19)) למעלה מכוחותיי לנסות עם הניזוקים הפלסטינאיים.

סוף דבר  יסוד מוסד בעולמה של יהדות הוא רעיון בריאת האדם בצלם אלוקים (בראשית, א, כז).

משכך ולאור כל האמור לעיל התביעה מתקבלת והנתבעת תשלם לתובעים את הסכומים דלעיל בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 15.4%.

התביעה הוגשה נגד אלסנדוק אלפלסטיני, הקרן הפלסטינאית לפצוי נפגעי תאונות דרכים.

סעיף 51 לחוק הנ"ל קובע כי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ד – 1974 יתוקן באופן שייקבע בו כי "הנוהג ברכב ישראלי המבוטח כדין חייב לפצות נפגע שהוא ישראלי או תייר חוץ על נזק גוף שניגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב אף אם התאונה ארעה באיזור או בשטחי עזה ויריחו ויראו את התאונה כאילו ארעה בישראל. התובע מוסיף וטוען כי הסכם קהיר קבע כי ברשות הפלסטינאית יחוקק חוק הדומה במתכונתו לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ולפיכך ההסדר החוקי בנוגע לפצוי נפגעי תאונות דרכים בשטחי הרשות דומה להסדר החוקי בישראל.

ראה למשל ת"א (י-ם) 4103/02 עזבון המנוח ג'סאן יוסף מוסא עזיזה ז"ל נ' אמג'ד עיסא מוחמד אלעזה (23.7.09): "תושב האיזור ואזרח הרשות הפלשתינאית מנוע מלהגיש תביעה בבית משפט בישראל באשר לתאונת דרכים שארעה בשטחי הרשות הפלשתינאית. עמד על כך כב' השופט ע' חבש בעיניין עלוש, שאף אושר בבית המשפט העליון (ראו ע"א 6773/01 עלוש נ' עלוש, 28.11.02)):

שלישית, יש לשקול שיקולים צבוריים באשר לפורום המתאים לבירור התובענה (ע"א 7342/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' INCOMACS LTD (2.8.2012)).

אין בעיני רלוואנטיות ללוחית הזיהוי של הרכב, או לעובדה שהתובע בחר לדיווח על התאונה למשטרת ישראל.

...

לפיכך מצאנו מקרים בהם בית משפט ישראלי דן בתביעות על פי חוק הפיצויים הפלסטיני (ראה למשל רע"א 1667/09 סהאם שושה נ' מרשד נתשה (2.8.10).

" ובהמשך הדברים: "אם נקשור את כל הקצוות ונסכם את האמור עד כה, נגיע למסקנה כי חוק היישום שהחיל את הסכם הביניים במשפט הישראלי, מונע, חד משמעית, מתושבי הרשות הפלשתינית להגיש תובענות בישראל הנוגעות לאירועים שאירעו בשטחי הרשות בהם התובע אינו ישראלי, הן באשר לאירועים שאירעו קודם לחתימת הסכם הביניים, והן באשר לאירועים שאירעו לאחר מכן." (ההדגשה שלי – א.פ.).

אכן, מרב הזיקות במקרה שלפני מובילות למסקנה חד משמעית כי הפורום הטבעי לדון בתביעה זו הוא בית המשפט הפלסטיני, בפרט כאשר מדובר בתובע פלסטיני, רכב פלסטיני, תאונה שארעה באזור יהודה ושומרון כאשר הנתבעת היחידה היא הקרן הפלסטינית.

על-פי הנטען בכתב התביעה ביום 9.5.16 נפגע התובע בתאונת דרכים כהולך רגל כאשר משאית ישראלית פגעה בו. בכתב התביעה לא פורט היכן קרתה התאונה אך בדיעבד מסתבר שהתאונה קרתה בשטחי הרשות הפלסטינאית.

בנסיבות אלה טוענת הנתבעת (המבטחת את המשאית) שאין תחולה לחוק הישראלי והדין החל על התובענה הוא החוק הפלסטינאי.

על-כל פנים משתמע מלשון הסעיף שהכלל הוא שחוק הפלת"ד לא חל על תאונות דרכים שארעו באיזור או בשטחי האחריות הפלסטינאית (תחולה טריטוריאלית) והחריג לכלל כאשר הנפגע בתאונה הוא ישראלי או תייר חוץ (תחולה פרסונלית).

סעיף 3(ג) לפקודת הביטוח קובע כך: "(ג) פוליסה לפי דרישותיה של פקודה זו, כאמור בסעיף קטן (א), תכסה אף מפני כל חבות בשל נזק גוף שניגרם לאדם, כולל הנוהג ברכב בתאונת דרכים אשר ארעה באיזור או בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינאית, או באזורים, הכל לפי הדין החל במקום התאונה." כך נקבע גם בפסק הדין שניתן ב ע"א 1432/03 ינון יצור ושיווק מוצרי מזון בע"מ נ' קרעאן [פורסם בנבו] (1.9.04) (להלן: "הילכת ינון") ביחס לעוולות בנזיקין באופן כללי (שאינם בהכרח תאונת דרכים).

בנסיבות אלה הזיקה היחידה לדין הישראלי היא היות הרכב הפוגע רכב ישראלי המבוטח בחברת ביטוח בישראל.

...

אני סבורה שמאותם נימוקים ששימשו בסיס להכלת החריג לכלל בהלכת ינון, אין להחיל את הדין הישראלי במקרים דוגמת המקרה שלפני בהם ראוי ונכון לפעול לפי הכלל ואין להחיל את החריג לו. אינני סבורה שהמקרה שלפני הוא המקרה המתאים להחלת החריג לכלל.

בנסיבות אלה אני קובעת שהדין הישראלי אינו חל על התביעה שלפני.

סיכומו של דבר: התובע יגיש כתב תביעה מתוקן ויעלה בו את כל טענותיו בנוגע לדין בתוך 30 יום והנתבעים יגישו כתב הגנה מתוקן 30 יום לאחר מכן.

תביעתו של המשיב הוגשה תחילה נגד "אלסנדוק – הקרן הפלסטינאית לפצוי נפגעי תאונות דרכים"; "חברת טרסט העולמית לביטוח בע"מ"; "קרנית – הקרן לפצוי נפגעי תאונת דרכים" (להלן בהתאמה: אלסנדוק, טרסט ו-קרנית); הנהג; והמדינה.

במסגרת הבקשה לסילוק על הסף הפניתה המדינה להוראות ההסכם שנחתם בינה ובין הרש"פ בשנת 1995 (להלן: הסכם הביניים), ולהוראות חוק שבאו בעקבותיו, לרבות סעיף 7(א) לחוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תקוני חקיקה), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק היישום), הקובע כי "בית משפט לא ידון בתובענה נגד המדינה של מי שאינו ישראלי או תייר לישראל שעילתה מעשה או מחדל, חבות או התחייבות, שנעשו או שיסודן במסגרת תחומי האחריות או הכוחות שהועברו למועצה כמפורט בנספח III להסכם". המדינה טענה כי בהתאם להוראות אלה, על תביעת פיצויים של נפגע בתאונת דרכים, כבעניינינו, להיות מוגשת לערכאה המתאימה בשטחה של הרש"פ אשר תדון לפי הדין הפלסטינאי, והמדינה לא תישא באחריות כספית בגין ארוע זה. לטענת המדינה ובנגוד לאמור, כתב התביעה הוגש על פי הדין הישראלי, לבית משפט ישראלי ונגד המדינה, כך שהוא אינו מגלה עילה או יריבות נגדה, ועל כן יש לסלקו על הסף.

...

הבקשה לחיוב בהפקדת ערובה אשר לבקשת המדינה להורות למשיב להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה, הרי שמצאתי כי יש לקבל את הערעור, וזאת בשל היעדר הנמקה רלוונטית לסוגיה זו. כמפורט לעיל, בית המשפט המחוזי מנה בהחלטתו את השיקולים לדחיית הבקשה לסילוק על הסף, ולאחר מכן דחה את בקשת המדינה להפקדת ערובה "בשל אותם טעמים". דא עקא, שלא בואר כיצד "אותם טעמים" הנוגעים לדחיית הבקשה לסילוק על הסף רלוונטיים אף להכרעה בבקשה לחיוב בהפקדת ערובה, וכיצד יש בעצם דחיית בקשה לסילוק על הסף, כשלעצמה, כדי להוביל ממילא לדחיית הבקשה לחיוב בהפקדת ערובה – שהרי השיקולים שיש לשקול ביחס לכל אחת מהבקשות שונים (לשיקולים שנזכרו בפסיקה כרלוונטיים להכרעה בבקשה לחיוב בהפקדת ערובה בערכאה הדיונית, ראו: רע"א 3746/20 קריל נ' ריטיקר, פסקה 15 (12.11.2020), וההפניות שם).

אשר על כן, אני מקבלת את הערעור אך בכל הנוגע לקביעת בית המשפט המחוזי בדבר דחיית הבקשה לחיוב בהפקדת ערובה.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור ביחס לבקשת המדינה לסילוק התביעה נגדה על הסף, נדחית.