תביעת פיצויים של מטפלת שעבדה בבית מעבידה

ביום 21.5.19 נחתם חוזה בין התובעת והנתבעת 1 בו נכתב כמצוטט: "הואיל והמעסיק – מעוניין בשרותי מטפלת לעבודה בשרותו בטיפול צמוד ל-24 שעות ביממה. והואיל: והמועסק- מעוניין לעבוד כמטפל ולשרת את המעסיק בכל השירותים המפורטים בחוזה זה. הוסכם בין שני הצדדים ... 1. המועסק יעבוד עבור המעסיק תמורת תשלום בהתאם לחוק העובדים הזרים ... ובהתאם לתנאים הרשומים בהמשך. המועסק מצהיר כי סעיפי החוזה הובהרו לו כולל תנאי השכר בשפה המובנת לו ...4. עבודת המועסק תיכלול ניקיון בית המועסק, טפול בכביסה, בישול, לווי המעסיק מחוץ לביתו וטפול אישי בפעולות היום יום. תקופת החוזה 5. תקופת חוזה זה תקפה ל-12 חודשים, ומתחילה בתאריך 21.5.19. ... משכורת ותנאים נוספים : 8. בתקופה הראשונה של החוזה, ישלם המעסיק למועסק סכום בשקלים השווה ל-4200 ₪ בנוסף ישלם המעסיק למועסק סכום של 100 ₪ דמי כיס מידי שבוע. 9. המעסיק ישלם עבור המועסק ביטוח רפואי עבור כל תקופת העסקתו... 10. המעסיק יספק למועסק מקום לינה, ארוחות בבית המעסיק. כמו כן סבון, שמפו ושאר מוצרי הגיינה. 11. המועסק זכאי לשעתיים מנוחה בבית המעסיק במהלך היום בנוסף למנוחת הלילה. 12. המועסק יהיה זכאי ליום חופשי ... מידי שבוע... במידה ויוותר העובד לבקשת המעסיק על יום חופש שבועי או יום חג, המעסיק ישלם עבור יום זה סך של 360 ₪. חופשה- המועסק יהיה זכאי ל14 יום חופש בשנה בסוף כל שנת עבודה... חגים – המועסק יהיה זכאי בנוסף ל-9 ימי חג בשנה ע"פ החגים המוכרים בחוק. הבראה- לאחר שנת עבודה מלאה יהיה זכאי המועסק לחמישה ימי הבראה, שווי כל יום הנו 378 ₪.... פצויי פיטורין- מועסק שעבד מעל לשנת צבירה מלאה ופוטר, יהיה זכאי לפצויי פיטורין בגובה משכורת חודשית עבור כל שנת עבודה...

אין כל בסיס לתביעת התובעת שעה שיעבדה בחלקיות משרה, בהתאם לדוחות עליהם היא חתומה.

מעדותה של התובעת גם עולה כי עבדה גם בטיפול הנתבעת 1 וגם בטיפול במשפחתה של הנתבעת 2 שהתגוררה בתחילה במקום אחר עם התובעת ללא הנתבעת 1, ולאחר מכן כולם (התובעת, הנתבעת 1 והנתבעת 2 ובני משפחתה) עברו לבית אחד גדול יותר, שהוחלף במהלך תקופת העסקת התובעת: "ואת חזרת לורה לעבוד אצלה בבית? איך זה קרה? ת. חזרתי לחברה ואמרתי שסיימתי לעבוד במקום שעבדתי בו והסברתי מה הסיבה. לאחר מכן ורה הזמינה אותי לעבוד אצלה. היא הציעה לי לעבוד אצלה. ש. רק אצל ורה בבית או גם אצל הנתבעת 1? ת. אצל ורה (נתבעת 2). בהתחלה אצל ורה. לא היה אישור על סבתא, הם חיכו לאישור. ש. אבל אמרנו שהתחלת לעבוד אצל ורה, אחרי שבועיים היית צריכה לחתום חוזה עם ורה נכון? ת. אני לא יכולתי לחתום על חוזה כי הם חיכו לאישור על סבתא. הם קיבלו את האישור רק ביולי ש. את בטוחה? ת. כן ש. ההסכם נחתם במאי ואת חתומה על הדוח...ש. האם היו עוד ביקורות בבית במהלך העבודה שלך לכל תקופת העבודה לגבי אשרת העבודה שלך ? ת. ברור שהיו ש. גם שם את לא חתומה? ת. היו באים לבדוק את סבתא. איך היא, מה היא ש. אבל זה לא היה קשור להליך הוויזה? ת. לא ש. אז למה על הדוח משנת 2018 חתומה את ולא הסבתא? (מציגה את הדוח) ת. מה זה? ש. זה דוח שבו את טוענת שהיה לך הסכם עבודה והוסבר לך על תנאי העבודה (מפנה לעמ' 6 נספח 2 להודעה לגבי המצאת המסמכים על ידי הנתבעות) זו חתימה שלך? ת. בעברית אפשר לתת לי כל דבר לחתום. היה צריך להביא עותק בשפה הרוסית על מנת שאדע על מה אני חותמת ש. בסעיף 3 לתצהירך כתבת שהעסיקו אותך בפועל אצל ורה כעוזרת בית... ת. היא הייתה המעסיקה שלי בשם החברה, אני הייתי רשומה אצלה בחברה. בנוסף לכך היא הייתה בעלת הבית שלי, עבדתי אצלה. ש. אז למה את תובעת גם את נתבעת 1? ת. מי זה? ש. הסבתא של ורה ת. כי אני טיפלתי גם בה. כל המשפחה התגוררה באותו הבית. ש. איזה מישפחה בדיוק? ת. טימור גיידרוב, בהתחלה הסבתא לא התגוררה אתנו, היא התגוררה ליד בתה. אני עבדתי עבור מישפחת וורונסוב, עבורה עבדתי. ש. אז מה היה התפקיד שלך בבית? ת. כרגיל, עוזרת בית, ילדים, ניקיונות, כביסות, הכנת האוכל, בישולים, כשהם עברו לבית חדש, בית דו קומתי, היה שם מקום לעבוד, להביא ילדים מהגן ומבית הספר ש. כמה זמן זה היה? ת. 4 שנים ש. בחודש יוני התחלת לעבוד אצל הנתבעת 1 (הסבתא) – היה לכן הסכם עבודה ת. אני לא ראיתי שום הסכם עבודה, ורה אף פעם לא הראתה לי מיסמך כלשהוא ש. ואת לא קיבלת תלושי שכר? ת. בהתחלה לא קבלתי כלום, לאחר מכן, שהבנתי... אף פעם שום מיסמך, היא אמרה שהיא מטפלת בכל והכל בסדר. לפעמים היא הייתה מגישה לי מסמכים כלשהם וביקשה שאחתום והוסיפה "זה עניין פורמאלי לחלוטין". ש. בכתב ההגנה בסעיף ג' של נתבעת 1 צרפתי הסכם עבודה גם ברוסית וגם בעברית ת. על איזה סבתא את מדברת? סוחוב? – כן. יש שם חתימה שלי, יש כאן הסכם אך אני אף פעם לא קבלתי אותו, יש חתימה שלי.

...

עם זאת, עיון בתלושי השכר מעלה כי שכרה של התובעת שולם לה רק בגין שעות עבודתה בפועל ומנגד לא נוהל פנקס חופשה שנתית לא שוכנענו כי יש לקבל את טענת הנתבעת בנדון ולקזז ימים אלו .

דמי הבראה משקיבלנו את גרסת התובעת להיקף משרתה ושעה שלקחנו בחשבון את התנאים הסוציאליים ששולמו לתובעת ברכיב הפרשי השכר, ומשלא הוצג תחשיב נגדי על ידי הנתבעות, אנו מקבלים את תחשיב התובעת וקובעים כי על הנתבעות לשלם לתובעת סך של 5,043 ₪ בדין דמי הבראה.

סוף דבר – הנתבעות 1-2 ישלמו ביחד ולחוד לתובעת את הסכומים כמפורט: השלמת פיצויי פיטורין בסך 11,009.3 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום סיום העסקה (7.5.2020) ועד יום התשלום בפועל.

הנתבעת סומכת טענתה זו על שני אדנים: האחד, עילת התביעה של התובעת 2 כמעסיק המיטיב נזק גוף ו/או הטענה לפי התובעת 2 הלוותה לתובע 1 הלוואה בשיעור משכורת של חצי שנה, באה לעולם בשלב מאוחר יותר של ההליך ולא הועלתה כלל לא בכתב התביעה המקורי ואף לא בתחשיב הנזק, אלא הוספה, על דרך תיקון כתב התביעה, רק לאחר שלב תחשיבי הנזק, או אז ביקש התובע להוסיף את התובעת 2 כבעלת דין נוספת.

עזרת הזולת גורס התובע כי בתקופה הסמוכה לאחר התאונה נזקק לעזרת שלושה מטפלים/מלווים שיעבדו במשמרות סביב השעון, 24 שעות שבעה ימים בשבוע מאחר והתובע היה סיעודי לכל דבר ועניין ונזקק לעזרה סיעודית מלאה במעברים ובכל פעולות היומיום.

התובע לא הגיש תצהיר של מי מהמטפלים ולא זימנם למתן עדות מנגד, הנתבעת וויתרה על מי שנחזה כעורך טבלות המשמרות שערכו המטפלים בגין הטיפול התובע בתקופה זו. בנוסף, התובע העיד כי לא הגיש כל תביעה למל"ל לגימלת סיעוד בתקופה זו. הלכה פסוקה כי פיצויים בשל עזרה ייפסקו רק בהסתמך על ראיות שיובאו בפני בית המשפט, וכאשר מדובר בפצוי בגין עזרת הזולת, פסק בית המשפט כי "היה ראוי להביא ראיות ברורות הן בדבר הצורך הרפואי בעזרה זו, הן בדבר מתן העזרה בפועל והן בדבר עלותה של העוזרת בפועל" (ע"א 619/86, חברת שחר זר נ' אטדג'י, תק'- עליון, כרך 90 (3) תש"ן - תשנ"א, עמ' 551).

אין ספק כי שתי מטפלות, כל אחת לשש שעות, הן יעילות יותר ומשיגות תוצאות טובות יותר מבחינת העזרה והרווחה לנפגע מאשר מטפלת אחת בלבד, העובדת שמונה שעות ליום.

סך כולל של פיצוי בגין ראש הנזק של עזרה סיעודית ועזרת הזולת לעבר ולעתיד תועמד איפוא על סך: 143,000 ₪.

...

לאחר שעיינתי במסכת הראייתית שהניחו הצדדים בעניין זה לנגד עיני בית המשפט ובטענותיהם בסיכומים, באתי לכלל דעה כי אכן, כפי שטוענת הנתבעת, התובעת 2 לא יכולה לאחוז בו זמנית בשתי טענות משפטיות הן כמלווה והן כמיטיבת נזק גוף.

" על רקע האמור לעיל, לא מצאתי לנכון לחייב את הנתבעת במלוא הסכום בו נשא התובע מכיסו בכלל זה לא מצאתי סיבה לחרוג מהתקרה בגין פיצוי חודשי עבור סיעוד צמוד כפי שנקבע בפסיקה על סך 12,000 ₪ לחודש נכון לפסק הדין, בשערוך להיום 16,000 ₪ לחודש (ראה ההלכה בעניין ע"א 3375/99 אריה אקסלר נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ פד"י נ"ד(4) 450, מיום 5/9/20 ) ועל כן הריני פוסקת בגין תקופה זו של שלושת החודשים הראשונים סך של 50,000 ₪ (כ- 16,000 ₪ לחודש X 3).

למקרא טענות הצדדים באתי למסקנה כי הדין בכל הנוגע לראש נזק זה, הוא עם הנתבעת.

סוף דבר לאור כל המקובץ דלעיל, תשלם הנתבעת לתובע 1 סך של 374,000 ₪ ולתובעת 2 סך של 100,000 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ ואגרה.

רקע וטענות הצדדים בקצרה התובעת ילידת 1975, מטפלת במקצועה, טוענת כי ביום 23.10.16, בסמוך לשעה 12:30, לאחר שסיימה את עבודתה כמטפלת אצל דיירי אחת הדירות בבניין המשותף ברחוב נורדאו 14 בראשון לציון (להלן: הבניין), ובירידתה במדריגות הבניין, היא החליקה על "מגנט פירסומת" אשר היה זרוק על המדריגות בקומה הראשונה, נפלה ונחבלה ברגל שמאל (להלן: התאונה).

כשנשאלה כיצד הם פעלו להסרת המגנטים הנטענים אם היא לא דיווחה למי מהדיירים על התאונה ועל המגנט? או אז, היא סיפרה כי כמה ימים לאחר התאונה היא דיווחה לדיירים שיעבדה אצלם כי לא תגיע לעבודה וסיפרה להם על המגנט.

לא צרפה אישור המעביד על תקופות העדרותה מהעבודה.

באשר לעתיד, ובהיעדר כל נתונים על הכנסותיה, הישתכרותה ועבודתה כיום, ובהיעדר כל טענה להפחתה בשכר או בהכנסה, בהיעדר כל טענה לתפקודיות הנכות, בהיעדר כל טענה לפגיעה בכושר ההישתכרות, פשיטא כי לא הונחה בפני בית המשפט תשתית ראייתית מספקת להערכת הפצוי ההולם בראש נזק זה. בגין כאב וסבל, בהיתחשב במהות הפגיעה, תקופת ההחלמה, שיעור הנכות וטיבה, הייתי פוסקת לתובעת פיצוי בסך של 45,000 ₪, אילו תביעתה הייתה מתקבלת.

...

בבחינת למעלה מן הצורך אוסיף ואציין, כי אף אם הייתי משתכנעת כי התובעת החליקה על "מגנט" שהיה זרוק על המדרגה - ולא היא - עדיין דין התביעה להידחות בנסיבות העניין.

לסיכום לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה ומחייבת את התובעת לשאת בהוצאות הנתבעים, וזאת בסך של 5,000 ₪.

לפנינו תביעתה של גב' מלכה פרחי (להלן: "התובעת") כנגד דורון טמיר (להלן: "דורון" או "הנתבע 1") ודוד טמיר (להלן: "דוד" או "הנתבע 2") (שייקראו ביחד: "הנתבעים") יורשיהם של הוריהם, אהוד ותרצה טמיר ז"ל. התובעת שימשה כמטפלת של הורי הנתבעים (להלן גם: "המנוחים").

מכאן, המסקנה היא שחברת תיגבור ערכה עם התובעת גמר חשבון ושילמה לה את הזכויות המגיעות לה. הנתבעים 1-2 הם מעסיקיה של התובעת בתקופה השניה: אין מחלוקת בין הצדדים כי לאחר מות המנוח, הסכימו הנתבעים והתובעת שהיא תוסיף לעבוד בבית הורי הנתבעים בטיפול באמם המנוחה (לצד המטפלת שהתגוררה בבית, כאמור, גב' גונזלס).

וכך בפסק דינו של ביה"ד הארצי: "מצאנו טעם בקביעת בית הדין האיזורי לפיה נוכח הוראות סעיף 26א(ב)(1) לחוק הגנת השכר, כלל אין מקום לפסוק פיצוי בגין תלוש שכר שהוצא שלא מכוחו של החוק או לא הוצא כלל...". יתר על כן, גם לו היתה חלה החזקה לגבי שכר כולל בתלושי השכר שהנפיקו הנתבעים, עדיין היינו מגיעים לאותה מסקנה, וזאת מאחר וחלה הסיפא שבסעיף 26א(ב)(1): "אלא אם כן הוכיח המעסיק אחרת". זאת, שכן לטעמנו הוכח בפנינו, כפי שפורט לעיל, כי הסיכום היה שונה בתכלית וכי אין מדובר בשכר כולל.

התובעת לא נשאה בנטל להוכיח שיעבדה שעות נוספות בתקופה השניה (מעבר לכמות קטנה של שעות נוספות אחת לחודש כאשר החליפה את העובדת הזרה שיצאה לחופשה), וממילא השכר שקבלה כלל תוספת זו. רכיבי התביעה: כעת, לאחר שפירטנו את החלק העובדתי, נעבור לרכיבי התביעה: שכר עבודה: התובעת טענה כי המשיכה לעבוד שלושה שבועות נוספים לאחר פטירת המנוחה.

...

המחלוקת בין הצדדים נטושה אודות השאלות הבאות: מה היתה תקופת העסקתה של התובעת ע"י הנתבעים; האם הסיכום בין הצדדים היה כי הנתבעים ישלמו לתובעת (בתקופת העבודה השניה) משכורת חודשית בערכי נטו; האם נותרה התובעת זכאית לשכר עבודה שלא שולם לה; האם ביצעה התובעת שעות נוספות וכן שעות עבודה בימי שבת והאם היא זכאית בשל כך להפרשי שכר; האם נותרה התובעת זכאית לפיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת; האם נותרה התובעת זכאית לזכויות סוציאליות שלא שולמו לה לאורך תקופת עבודתה כמו דמי הבראה, דמי חופשה, הפרשות לתגמולים ופיצויים; האם התובעת זכאית לפיצוי בגין "אי תשלום ניכויים למס הכנסה"; וכן שאלת זכאותה לפיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי העסקה ופיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר ועריכתם שלא כדין.

הכרעה: בנסיבות העניין, ומבלי להיכנס לטענות בדבר התיישנות פיצויי ההלנה, אנו סבורים כי לנוכח הוראות סעיף 18 לחוק הגנת השכר, והעובדה שרכיבי השכר בהם חוייבו הנתבעים נבעו לכל הפחות מחילוקי דעות לגבי עצם החוב שיש בהם ממש, החלטנו שלא לפסוק פיצויי הלנה.

אנו דוחים את הטענות מכל וכל.

לסיכום: אנו מחייבים את הנתבעים לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: הפרשי הפרשות לקרן פנסיה – 34,084 ₪ השלמת פיצויי פיטורים – 6,381 ₪ חלף הודעה מוקדמת – 6,324 ₪ דמי חופשה לתקופת העבודה הראשונה – 4,234 ₪ דמי חופשה לתקופת העבודה השניה – 6,448 ₪ החזר סכומים שנדרשו מהתובעת ע"י שלטונות המס – 27,012 ₪ לכל הסכומים הללו יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית ממועד סיום העסקת התובעת, יום פטירת המנוחה – 26.3.19 ועד מועד התשלום בפועל.

במסגרת כתב התביעה תבעה התובעת פיצוי גם בגין נזקים שנגרמו לה בתאונה נוספת מיום 19.8.18 עת נפגעה בסניף 'רמי לוי' מארגז קולה שהונח על הריצפה ונגרם לה שבר בבוהן ימין.

העבודה בנתבעת היתה עבורה מרפא לנפש, בנוסף לצורך כלכלי, וזאת בהנתן מצבה האישי והעובדה כי היא טיפלה (ולמעשה מטפלת עד היום) בבנה החולה הסובל משיתוק ונזקק להנשמה מלאה.

הגב' א.ש. - עובדת ניקיון בנתבעת שיעבדה ביחד עם התובעת במועד הרלוואנטי לתביעה - תצהירה מסומן כעת - ת/2.

כך ראו למשל את שנקבע בע"א 3521/11 עו"ד **** וגנר נ' מזל עבדי (החלטה מיום 22.6.14 פורסם בנבו, פסקה 9): " במקרים המשתייכים לליבת דיני הנזיקין - אלו המקרים של חובת הזהירות המוכרת - ממילא הוכרה חובה מושגית ולכן אין צורך להתעכב על דיון ארוך ברכיב זה. הניסיון מלמד שברוב המכריע של המקרים הללו אין כל בעיה בקביעת החובה גם ברמה הקונקרטית. לכן אין טעם להתעכב עליה. די להציג בהתחלה את השאלה הכללית ברמת הפשטה קונקרטית בהתאם לנסיבות התיק. אמנם יכולה להתעורר וריאציה עובדתית שמקימה שיקולים שונים מהרגיל. או אז הבחינה עשויה להיות מורכבת יותר. אך על דרך הכלל הדיון בתביעות הרגילות בהן חובת הזהירות מוכרת יתמקד ביסוד ההתרשלות או הקשר הסיבתי. למשל, עובד שניפגע במקום העבודה וטוען כי מעבידו לא סיפק לו תנאי עבודה ראויים, או מטופל שטוען כי רופא לא הסביר לו את כל הסיכונים הכרוכים בטיפול מסוים. בתיקים מעין אלו, השאלה בדרך כלל לא תהיה האם הנתבע חב חובת זהירות, אלא האם הפר אותה. אגב, הנתבעים גם הם נוהגים כך ובצדק. לכן, כאשר חובת הזהירות מוכרת, די להציג את שאלת החובה בצורה כללית עם היתייחסות לנסיבות המקרה". אין מחלוקת כי על מעביד (הנתבעת בעניינינו) חלה חובת זהירות מושגית וקונקרטית לספק לעובדיה,(לתובעת בעניינינו) תנאי עבודה ראויים.

לאחר ששקלתי ולנוכח הראיות שהוצגו, ראיתי להעדיף את עמדת הנתבעת - קרי כי התובעת לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין יציאתה לחופשת מחלה ואסביר: כאמור בחוות דעת אישר מומחה בית משפט תקופת אי כושר מלאה וזמנית של חודש מיד לאחר התאונה הא ותו לא. המומחה כאמור לא נחקר על חוות דעתו וגם לא נשלחו לו שאלות הבהרה בעיניין זה. בחקירתה הנגדית העידה התובעת כי: "תשושי נפש הם מסוכנים גם עצמם וגם לסובבים אותם . היה לי קשה לעבוד במחלקה החדשה פיזית . היה לי יותר קשה לעבוד מנטאלית".[ עמ' 6 שו' 31-33] וגם: "עזבתי את העבודה כי היה לי קשה גם וגם... הם חולים מאד קשים נפשית .."[עמ' 7 ש' 5-8] גם המל"ל דחה את תביעתה לתשלום דמי פגיעה בקובעו: " מבחינה רפואית לא הוכח קיום קשר סיבתי בין מחלתך לתנאי עובדתך. הפער בין יוםהפגיעה לבין היום בו פנית לקבלת טפול רפואי לראשונה (כחודש וחצי) מנתק קשר סיבתי לאירוע. מחלתך התפתחה על רקע מצב תחלואתי טבעי שאינו קשור בתנאי העבודה. לפיכך, אין לראות במחלתך כתאונת עבודה". על החלטה זו של המל"ל בחרה התובעת מסיבותיה שלה שלא לערער, והדבר אומר דרשני.

...

סיכום ביניים: לנוכח המסקנה אליה הגעתי, ומשעה שמדובר ב"נזק מיוחד" שהכללים להוכחתו ברורים - התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין פדיון ימי המחלה .

לסיכום נזקי התובעת: הפסד שכר בעבר ופדיון ימי חופשה (-) ₪ עזרת זולת עבר ועתיד 13,000 ₪ הוצאות רפואיות עבר ועתיד 2,000 ₪ כאב וסבל 15,000 ₪.

סוף דבר: אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 37,020 ₪, כאשר מובהר כי הסך הנ"ל כולל שכ"ט עו"ד בשיעור 20% פלוס מע"מ (23.4%%).