תביעת פיצויים עקב תאונת סקי בחרמון

התביעה שהגיש התובע לבית משפט זה כשנתיים לאחר התאונה, והועברה בשלב מסוים לטיפולי, יסודה בהוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים).

קביעת הגריעה מכושר ההישתכרות מושפעת כמובן מן הנכות הרפואית ומהשפעותיה בתחום התיפקודי, אך אפשר שתהיה שונה משני אלה, למעלה או למטה, שכן נתונים הייחודיים לנפגע הם שיכריעו: כך לדוגמה גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עסוקו בהנתן הפגיעה בו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה (ע"א 2577/14 הנ"ל), כך גם מידת השפעתה של הנכות הרפואית על היכולת לעסוק במקצועו, יכולתו לשוב ולעסוק באותו המיקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה, והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד (ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה בפיסקה 8 (25.7.2010)).

- התובע, גילתה הנתבעת (ולמותר לציין שהתובע לא עמד על כך מיוזמתו), נסע לסקי בחו"ל לפחות פעמיים בעת האחרונה ולאחר הגשת התביעה, האחת לצרפת והאחרת לאוסטריה, כאשר לכך צירף התובע גם פעילויות סקי באתר החרמון, מספר לא ידוע של פעמים.

...

מצבו של התובע, כך נלמד מדברי המומחה, עלול עוד להחמיר (עמ' 9, ש' 35), ועל רקע האמור ודאי שאין להפחית מקביעת הנכות הצמיתה של 10%, כך תמצית טענות התובע.

ולסיכום אלה: לפנינו תובע שהתאונה, דומה, באופן משמח לא גרעה מהותית מיכולתו להתחיל ואף להמשיך בנמרצות בעבודתו, או מיכולתו ליהנות ממנעמי פעילויות נופש פיזיות עד מאד.

טרם שנפנה לבחינת ראשי הנזק ובראשם אובדן השכר לעתיד, הרי שסיכום הביניים הוא זה: בהמשך לממצא שלפיו אין להתערב בקביעת המומחה באשר לנכות הרפואית של 10%, גם אם מדברי המומחה ומכלול הנתונים עולה כי ניתן היה לקבוע נכות נמוכה יותר; ובהמשך לממצא שלפיו הפגיעה התפקודית אינה מצריכה קביעה מדויקת אך אינה שונה מהותית מן הנכות הרפואית; באים אנו למסקנה כי אפילו טורדים אותו כאביו של התובע מעת לעת, אין לתאונה השפעה מוחשית על השתכרותו בפועל.

סיכום לפי ראשי הנזק ואלו סכומי הפיצוי, המחושבים כולם למועד פסק הדין: - הפסדי שכר לעבר 3,000 ש"ח - הפסדי השתכרות לעתיד 210,000 ש"ח - הפסדי פנסיה 26,250 ש"ח - עזרת הזולת, לעבר ולעתיד 5,000 ש"ח - הוצאות, לעבר ולעתיד 5,000 ש"ח - נזק לא ממוני 19,105 ש"ח סך הכל (במעוגל) 270,000 ש"ח סוף דבר נוכח כל האמור, תשלם הנתבעת לתובע סך של 270,000 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ, אגרה, והוצאות זימון העדים שבהן נשא.

במסגרת הדיון בבית-משפט השלום העלתה חברת הקרור (המערערת לפנינו) את הטענה כי התאונה שבה נפגע המשיב הנה "תאונת דרכים". לאור "ייחוד העילה" נשללת עילת התביעה של המשיב על-פי דיני הנזיקין כלפי חברת הקרור (סעיף 8 לחוק הפיצויים).

כמו כן צוין כי "כלי-רכב, שנועד אך לנוע בשדות, או בהרים, או על שפת הים, או בחצרות בית-חרושת, ושלא נועד כלל לנוע בכביש, כלול בוודאי במסגרת חוק הפיצויים". בית המשפט הוסיף וציין כי ייתכן שגם "הכרמלית החיפאית (שנעה מתחת לפני האדמה) ורכבל (הנע באוויר בין שתי נקודות על הקרקע) אף הם בגדר 'רכב מנועי' אף שאין הם נעים, ולא נועדו לנוע, על כביש" (ע"א 133/79, 863 הנ"ל, בעמ' 67; ראה גם ת"א (נצ') 897/81 דובינסקי נ' חברת סקי החרמון).

בדברי ההסבר להצעה זו-שפורסמה בטרם נפסק כי כלי תחבורה ימיים ואוויריים אינם בגדר "רכב" לעניין חוק הפיצויים (ע"א 680/80)-נאמר: "חוק הפיצויים יוצא מן ההנחה כי משמעותו של המונח 'רכב' גלויה וידועה לכל, אולם מכיון שתאונת דרכים כמשמעותה בחוק יכולה לקרות לאו דוקא בדרך, רבו הנוטים להרחיב את משמעות המונח רכב, ויש השואלים אם אין נכללים בו כלים ימיים, מטוסים, כלי עבודה למיניהם, כלי שעשועים לילדים, עגלות נכים, מדרגות נעות, מעליות וכדומה.

...

חברי הנשיא מוכן להניח כי מעלית היא "רכב" הנע "על פני הקרקע", אלא שלא מתקיימת בה הדרישה של ההגדרה הבסיסית כי היא תשמש "לתחבורה יבשתית" משום ש-"אין היא מעבירה אנשים או מטען ממקום גיאוגרפי אחד למקום גיאוגרפי אחר. היא מחברת שתי נקודות באותו מקום גיאוגרפי. כמובן, קביעת תחומיו של המקום הגיאוגרפי אינה פשוטה אף היא. אף כאן, מציאות החיים היא מעבר לכל דמיון. די אם נאמר לענייננו, כי מעבר מקומה אחת לקומה אחרת באותו מבנה הוא תנועה במסגרת מקום גיאוגרפי אחד. מסקנה זו מתבקשת מתכלית חוק הפיצויים. מעבר כזה אינו יוצרת סיכון תעבורתי. אין לומר על כלי המעביר אנשים או מטען מקומה לקומה באותו מבנה עצמו, כי הוא משמש 'לתחבורה יבשתית'". אף שספק בעיניי אם מעלית היא "רכב" הנע "על פני הקרקע", מקובל עליי שהמבחן הגיאוגרפי הוא מבחן ראוי אלא שאין די בו, ונראה לי כי אין במבחן אחד ויחיד כדי למצות את מכלול המבחנים המוביל למסקנה שמעלית איננה "רכב" כהגדרתו בחוק ותאונה בה איננה "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק.

ההנמקות השונות והדגשיהן השונים, שהובילו למסקנה כי מעלית איננה "רכב", מלמדים כי התחושה המלווה את הפרשן היא שמבחן אחד ויחיד איננו ממצה את מגוון המאפיינים שבהצטברם זה לזה מובילים הם למסקנה האמורה.

אינני מיתעלמת מכך שלכל אחד מהארגומנטים המובאים לעיל כמשרתים את מנגנון ההכרעה המוביל למסקנה שמעלית איננה "רכב" יש איפכא מיסתברא, אבל דומה כי היצטברותם יוצרת מערכת לוגית העולה בקנה אחד עם האינטואיציה ועם השכל הישר.

ענייננו בתביעה לפצוי בגין ניזקי גוף שנגרמו כנטען לתובע, יליד 2.11.1972, בארוע מיום 22.12.11, כאשר בעת שהותו במיתחם "סקי בגלבוע" מטעם הנתבעת, נפגע בעת שגלש במשטח ההחלקה.

בעלות וחזקה במקרקעין או באתר, ניהול או הפעלת אתר, אשר יש בהם סיכון, יוצרים חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים או המוזמנים במקום, ומכאן חובותיהם של אלו כלפי המבקרים והמוזמנים, למנוע סיכונים בלתי סבירים באתר או במקרקעין, ולאפשר לציבור המבקרים והמוזמנים לבקר במקום במידת הבטיחות הראויה (ראה: ע"א 862/80 עריית חדרה נ' אהרון זוהר ואח', פ"ד לז (3) 757 (1983), ע"א 1068/05 וערעור שכנגד עריית ירושלים נ' עמרם מימוני ואח' (14.12.06), ע"א 145/80 לעיל, ע"א (מחוזי-נצרת) 2176/02 חברת מרכז תרבות נוער וספורט בע"מ נ' אוטמזגין דוד (8.6.03), ת"א (שלום-עפולה) 27294-08-10 אירינה חמלינצקי נ' המרכז הלאומי לספורט החורף בישראל (13.10.15) ות"א (שלום-נצרת) 5693/07 זכרצינקו קטרינה נ' חב' הר החרמון שרותי ספורט ונופש בע"מ ואח' (25.1.10)).

לאחר ששמעתי את העדויות, עיינתי בכתבי הטענות ובמכלול החומר המצוי בתיק, לרבות בסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי לא עלה בידי התובע להוכיח את נסיבות קרות התאונה כנטען על-ידו, ובכלל זה לא עלה בידיו להוכיח, כי הנתבעת התרשלה ו/או הפרה חובה כלשהיא כלפיו, ואנמק; התובע תיאר בכתב התביעה את נסיבות קרות התאונה כדלקמן: "ביום 22/12/2011, בעת שהותו של התובע במיתחם "סקי בגלבוע" מטעם הנתבעת, נפגע התובע קשות בעת שגלש במשטח ההחלקה.

...

מעבר לכך, שלא עלה בידי התובע להוכיח כי המשטח היה רטוב יותר בצד, הרי שגם אם צד אחד רטוב יותר, לא עלה בידי התובע להוכיח, כי עסקינן במפגע או במכשול, שהביא בסופו של דבר לנפילתו, ובכלל זה לא עלה בידיו להוכיח שהיה שם סיכון מוגבר, חמור, בלתי טבעי למקום או בנייה לא תקינה של שטח ההחלקה, שניתן או היה צריך למנועו על ידי הנתבעת.

המסקנה מכל האמור לעיל היא שאין להטיל אחריות על הנתבעת לנזקי התובע, ולא מתקיים כל קשר סיבתי בין נזקי התובע לבין הרשלנות המיוחסת לנתבעת על-ידי התובע, ואשר כלל לא הוכחה.

לסיכום, אני דוחה את התביעה, ומחייבת את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪.

התובעת הינה ילידת 20.08.78, הגישה תביעה זו לפיצויים על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, ביום 17.2.03, כאשר גלשה באמצעות מזחלת פלסטיק (להלן: "המזחלת") במורד מסלול גלישה מוכרז, באתר החרמון (להלן: "האתר").

בנסיבות האמורות, אין לה לתובעת אלא להלין אלא על עצמה על עצם קרות התאונה והנזק שניגרם לה (השוו גם לת"א (הרצליה) 3012/97 שפירא נ' הר החרמון שם דחתה כב' השופטת א' דודקביץ תביעה של גולש סקי בשל עיסוק בפעילות ספורטיבית מסוכנת כשלעצמה וציינה כי אין זה סביר לידרוש מבעלי האתר להעמיק הגנה מוחלטת מפני אירועים שונים העלולים להתרחש במהלכה הרגיל והטבעי של הפעילות).

לאחר שעיינתי במסמכים שצירפה התובעת נראה לי שהיה מקום לפצותה בגין הוצאות שהוציאה בגין נסיעות לצרכי טפול, נעלים מיוחדות וטיפולים נוספים שלא כלולים בסל הבריאות (אותם הוכיחה בעזרת קבלות המצורפות לתצהיר העדות הראשית וכן לתחשיב הנזק מטעמה), בסך של 3,000 ₪.

...

אלא שכאמור לעיל, מסקנתי הינה כי לא הוכחה כל אחריות לתאונה על נתבעות.

התוצאה: אשר על כן התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ₪ בצרוף מע"מ. הסכומים ישולמו תוך 30 יום.

רקע ותמצית טענות הצדדים התובעת ילידת שנת 1962 תובעת פיצוי בגין נזק גוף שנגרם לה לטענתה באירוע תאונה מיום 11.2.06.

הנתבעת מס' 1 הינה חברה המחזיקה והאחראית על אתר החרמון לרבות מסלולי הגלישה בו. הנתבעת מס' 2 כשמה כן היא-חברה לביטוח שבמועדים הרלוונטיים ביטחה את הנתבעת מס' 1 בביטוח אחריות כנגד סיכונים מסוג הסיכון נשוא התובענה.

הגולש באתר סקי נוטל על עצמו את הסיכונים הכרוכים בפעילותו תוך שהוא חושף עצמו מרצונו לסכנות הטמונות בגלישה לרבות נפילה במהלך הגלישה.

...

בנוסף, טוענת התובעת, כי הנזק נגרם על ידי רכוש או מקרקעין שעליו לנתבעות שליטה מלאה ועל כן הארוע מתיישב יותר עם המסקנה, כי הנתבעות לא נקטו בזהירות סבירה.

מאחר והתובעת על פי כתבי הטענות מטעמה, אינה מייחסת רשלנות לנתבעות באשר לעצם השכרת מזחלת שאולי אינה מתאימה לה, איני צריכה להכריע במחלוקת עובדתית זו. מאחר ומצאתי, כי דין התביעה להידחות מכיוון שלא הוכחה הרשלנות המיוחסת לנתבעות על פי כתב התביעה, גם איני צריכה לקבוע האם יש בכך כדי לייחס לתובעת אשם תורם להתרחשות התאונה.

לא שוכנעתי שלא מדובר בתוואי שטח השלג שיתכן והיה במקצת גלי נוכח מספר המבקרים שכבר גלשו או הלכו במסלול טרם נפילת התובעת ובכך ייתכן ששינו במקצת את פני השלג.

לאור המפורט לעיל, אני קובעת שלא הוכח לי בנסיבות העניין, כי יש להטיל אחריות על הנתבעות לנפילת התובעת ולא הוכח לי קיומו של מפגע בשלג ועל כן דין התביעה להידחות בהיעדר אחריות.

לאור המפורט לעיל, אני קובעת שדין התביעה להידחות.