תביעת פיצויים על תקיפת נהג אוטובוס

המשנה לנשיאה ח' מלצר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ע' גרשון) ב-ת"א 338-06, בגדריו נדחתה תביעתו של המערער, לחייב את המשיבים בפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מארוע חבלני, שבו היה מעורב, בעת עבודתו כנהג אוטובוס בחברת "אגד". בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את התביעה על הסף מחמת היתיישנות, לאחר שקבע כי ניזקו של המערער התגלה בסמוך למועד קרות הארוע הנ"ל, ועל כן אין בנסיבות המקרה תחולה לכללי הגילוי המאוחר הקבועים בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין, או הפקודה) ובחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958.

במכתב שנשלח בעיניינו של המערער מיום 17.12.2002 על ידי רופאי המרכז הקהילתי לבריאות הנפש בעריית ראשון לציון לרופא האחראי באגד, צוין כדלקמן: "... הגיע אלינו בתאריך 8.3.02, מסתבר שהוא היה נהג האוטובוס שניפגע בפעולת טירור בשנת 1996 כלומר שנתיים לפני האינתפאדה הנוכחית. באותה התקפה על האוטובוס הוא גילה תושיה מעל ומעבר למצופה ועזר בפנוי הפצועים. אולם מספר ימים לאחר מכן הוא החל לסבול מסיוטים שכללו את צעקות הילדים השרופים וריח הבשר החרוך וניכנס למצב חרדתי מה שקרוי בשפה הפסיכיאטרית – פוסט טראומה.

...

בהקשר זה, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע בנוסף כי אין תחולה, בנסיבות העניין, לכלל המעוגן בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, אשר משעה את מרוץ ההתיישנות במקרים שבהם הנזק נתגלה באיחור, ובתוך כך שלל את טענתו של המערער כי הנזק שהופיע אצלו בשנים הראשונות שלאחר האירוע הוא בבחינת "עניין של מה בכך". אביא את עיקרי הדברים בנושא זה כלשונם: "בנסיבות אלה, בהן הנזק התגלה לתובע בסמוך לאחר האירוע – יש להתחיל את מנין תקופת ההתיישנות באופן הרגיל, היינו, ביום שבו נולדה עילת התביעה, שהוא היום שבו אירע הנזק. בנסיבות אלה אין מקום להארכת תקופת ההתיישנות לעשר שנים ואין מנוס מקביעה כי הואיל והתביעה הוגשה במועד שבו הוגשה הרי שחלה עליה התיישנות ודינה להדחות" (ראו: עמ' 30-29 לפסק הדין; ההדגשות במקור – ח"מ).

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בנושא זה, ובנסיבות הפרטניות המאפיינות את המקרה שלפנינו – אני סבור כי לא היה מקום למנוע מהמשרד להעלות את טענת ההתיישנות במועד שבו היא הועלתה, היינו: בתשובה לבקשת אגד לסילוק התביעה על הסף.

לפיכך אני סבור, למרות השלב הדיוני המאוחר שבו הועלתה טענת ההתיישנות, כי בדין נקבע שהמשרד לא החמיץ את ההזדמנות הראשונה להעלותה וכי אין הצדקה לקבוע כי בנסיבות אלו היה על המשרד להעלותה באופן "אוטומטי" אך בשל הפרשי הזמנים בין מועד האירוע לבין המועד הנטען לקרות הנזק ומבלי שתהיה ברשותו ולו תשתית ראייתית מינימלית לביסוס טענה כאמור (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 342 (מהדורה שביעית, 1995): "אם היתה לנתבע הזדמנות לעורר את הטענה בכתב הגנתו ולא עשה כן הוא החמיץ את המועד; מה שאין כן מקום בו לא ידע הנתבע ולא יכול היה לדעת, עת הגיש את כתב הגנתו, מתי התחילה תקופת ההתיישנות"; ראו והשוו חבקין, בעמ' 103-102, לגבי מצב הדברים שבו רק לאחר תיקון כתב התביעה המקורי עולה צורך בטענת הגנה מסוג התיישנות).

לסיכום, הנני סבור כי יש למנות את מרוץ ההתיישנות בעניינו של המערער החל משנת 2000 כמוצע על ידי חברי, המשנה לנשיאה ח' מלצר, ולפיכך תביעתו של המערער לא התיישנה.

בעקבות התאונה הגישו התובע והוריו (המשיבים 2 ו-3) תביעה לפיצויים נגד המבקש 1, נהג הרכב החולף, ונגד המבקשת 2, מבטחת הרכב החולף, וכן נגד נהג האוטובוס ונגד מבטחת האוטובוס, היא המשיבה 5 (להלן: המשיבים) לנוכח המחלוקת בין הצדדים לעניין זהות הגורם האחראי לתאונה, נדונה תחילה בבית המשפט המחוזי שאלת החבות.

לפיכך, בפתח הדברים, אסיר מסדר היום את השאלה בדבר המסלול שהיה על המבקשים לנקוט בו על מנת לתקוף את פסק הדין החלקי – האם על-ידי הגשת ערעור בזכות, או שמא על-ידי הגשת בקשת רשות ערעור.

המחלוקת בין הצדדים היא, האם יש לראותו כמשתמש באוטובוס בעת היתרחשות התאונה – שאז תוטל האחריות לתאונה ולתשלום הפיצויים על מבטחת האוטובוס, או שמא התובע נפגע מהרכב החולף בהיותו הולך רגל – שאז תוטל האחריות לתאונה ולתשלום הפיצויים על מבטחת רכב זה. על מנת להכריע במחלוקת זו, ראוי לסקור את השתלשלות הפסיקה בסוגיה.

...

הבקשה דנן המבקשים טוענים כי על יסוד העובדות שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי בנוגע לאופן התרחשות התאונה, מתבקשת המסקנה כי יש לראות בתובע למעשה כמשתמש באוטובוס בעת התרחשות התאונה ולא כהולך רגל.

בענייננו, משהגעתי לכלל מסקנה כי התובע לא נפגע בעת השימוש ברכב, ממילא אין מקום להידרש לשאלות האם השימוש נעשה למטרות תחבורה, והאם הנזק נגרם עקב השימוש.

לאור כל האמור, יש לראות בתובע כהולך רגל אשר נפגע בתאונה מהרכב החולף, ובהתאם לכך, המבקשים אחראים לתאונה וחבים בפיצוי התובע בגין נזקיו מהתאונה.

סוף דבר: הערעור נדחה.

הארוע הראשון מיום 22.1.18 בכתב התביעה טענה התובעת, כי ביום 22.1.18 המתינה בתחנה המרכזית בלוד לקו אוטובוס מספר 11 לכיוון רמלה החל מהשעה 9:05 ולמשך 45 דקות, ובלשונה: "ביום 22 לינואר 2018 מתחנה מרכזית בלוד משעה תשע וחמישה בבוקר לכיוון רמלה קו 11 לא הגיע במשך 45 דקות". לטענת הנתבעת אכן בשעה 9:05 יצא קו אוטובוס מספר 11 מהתחנה המרכזית בלוד לכיוון רמלה.

בהיתחשב בעובדה שהתובעת היתה בדרכה לבית, ולאור בחירת התובעת שלא לצמצם נזקיה ולנסוע בקוו חלופי מחד גיסא, ונוכח האיחור הניכר, על פני למעלה משעה, בהגעת האוטובוס לתחנת הביניים מאידך גיסא, אני מוצאת לנכון לפצות התובעת בגין האיחור בסך של 600 ₪.

באותה העת הותקפה על ידי אחד הנוסעים באלימות מילולית קשה, אך נהג האוטובוס לא התערב.

...

בהתאם אני קובעת, כי קו 11 יצא מתחנת המוצא, היא התחנה המרכזית, באיחור של 12 דקות.

עם זאת, טען נציג הנתבעת, כי העיכוב בהגעת הקו נבע מאילוצים שלא היו תלויים בנתבעת, כתוצאה מאירוע משטרתי ומקיומו של חפץ חשוד שהביא לסגירת כביש למספר שעות, ובלשונו: "האירוע הזה נמשך יותר משעתיים והאזור ברמלה קטן מאו וכל אוטובוס 18 מטר וכולם עומדים ואף אחד לא זז. מדובר על אוטובוסים של אגד של קווים של מטרופולין. כל אלה עובדים באזור רמלה והיו תקועים בפקק וזה לא צפוי. כזה מתחיל להשתחרר לאחר שעתיים עד שמתחיל לזוז העסק לוקח המון זמן ויש מס' אירוע וזה לא משהו שהמצאנו לעצמנו" (עמ' 3, שורות 29 – 31, עמ' 4, שורות 1 – 2).

סוף דבר אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך של 900 ₪, וכן הוצאות ניהול ההליך בסך של 1,500 ₪.

הוא קיבל את תביעת הנאשמים לפיצויים וחייב את המדינה לשלם להם כ-34,000 ₪.

הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות בבצוע עבירה של חבלה חמורה וגניבה, בכך שתקף נהג אוטובוס באמצעות אגרופים, וכן גנב מכיס חולצתו כסף מזומן ו-66 כרטיסיות שהונחו בסמוך לחלון הקידמי באוטובוס.

...

לאור כל המתואר, בהתחשב בערכים החברתיים המוגנים שנפגעו מביצוע העבירות, מידת הפגיעה באותם ערכים, הנסיבות המיוחדות של ביצוע העבירות, ומדיניות הענישה הנהוגה, אני קובעת כי מתחם העונש ההולם נע בין 8 לבין 30 חודשי מאסר בפועל, לצד עונשים נלווים.

נוכח כל האמור לעיל, ולאחר ששקלתי את כלל השיקולים, תוך מתן משקל רב לנסיבות הייחודיות של הנאשם ושל האֵרוע, אני סבורה שיש למקם את עונשו של הנאשם בתחתית המתחם שאותו קבעתי.

סיכום סוף דבר, אני מטילה על הנאשם את העונשים הבאים: 8 חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו מיום 2.2.18 ועד עתה); מאסר בן 3 חודשים, אך הנאשם לא יישא עונש זה אלא אם בתוך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר יבצע עבירת אלימות מסוג פשע או עוון; פיצוי כספי בסך 2,500 ₪ שיחולק באופן הבא: 2,000 ₪ למתלונן, מר איגור גולוקוביץ'; 500 ₪ למתלוננת, גב' יוליה אנדריאש.

ההליך והצדדים לו התובע, יליד 1980, הגיש נגד הנתבעים תובענה לפצוי ניזקי גוף שנגרמו לו בעקבות ארוע בו הותקף על-ידם ביום 15.12.2012 בשעת לילה, במהלך נסיעה באוטובוס (להלן ארוע התקיפה).

על-פי כתב-האישום, שבעובדותיו הודו הנתבעים בהליך הפלילי – תוך הרשעתם במיוחס להם בכתב-האישום על-בסיס הודאתם, הורכב ארוע התקיפה משני חלקים: בחלק הראשון הוטרד התובע על-ידי הנתבע 1 כשהלה ישב באוטובוס מאחוריו, והוא הסתיים עם מעברו של התובע לשבת בחלק האחורי של האוטובוס על-פי בקשת הנהג; בחלק השני הותקף התובע על-ידי שני הנתבעים בעודו יושב מאחור, בלי שקדם לכך דין ודברים נוסף בין הצדדים.

...

סיכומם של דברים נוכח הדברים הללו, מתקבלת התביעה בחלקה; די באמור לעיל כדי להכריע בה ואין צורך להידרש לטענות נוספות שנשמעו.

בנוסף ישלמו הנתבעים לתובע את הוצאות ההליך לרבות אגרת המשפט בה נשא בפתיחתו בסך של 1,200 ₪ לנתבע 1 ובסך של 400 ₪ לנתבע 2.

עוד ישלמו הנתבעים לתובע שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך של 5,265 ₪ לנתבע 1 ובסך של 1,755 ₪ לנתבע 2.