תביעת פיצויים על פגיעה בשם הטוב בשידורי ערוץ 1

בע"ע (ארצי) 697/09 פלונית – אלמוני (מיום 30.10.2011), דן בית הדין הארצי בשאלת סמכותו של בית הדין לפסיקת פיצוי על פי סעיף 6 לחוק למניעת הטרדה מינית, וקבע כי: "הטרדה מינית הנה עוולה לפי פקודת הנזיקין. ככזו, זכאי הנפגע ממעשה ההטרדה המינית לפצוי על כל נזק שהוכיח, בין נזק ממוני, שהוא בבחינת נזק מיוחד ובין נזק כללי שהוכח, לרבות כאב וסבל. כל זאת, ללא הגבלת סכום". עם זאת, הדגיש בית הדין כי "מקום שבקש המוטרד לפסוק לו את ניזקו 'ללא הוכחת נזק' לפי סעיף 6(ב) לחוק, ממילא בית הדין ינהל את הדיון ויפסוק בתביעה, בהתאם לחזית הדיון שבקש לשרטט התובע לפניו, ובמקרה כזה תיסתמך פסיקת בית הדין על אותה חזית דיון". בעניינינו, עיון בכתב התביעה מעלה כי רביד העמיד את תביעתו לפיצויים בגין רכיב ההטרדה המינית וההתנכלות לפי חוק הטרדה מינית על סך של 120,000 ₪ פיצוי ללא הוכחת נזק.

סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפירסום עניין צבורי; הגנה זו לא תשלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". הגנה זו מתבססת על הנחה כי בפרסומים מעין אלו יש תועלת חברתית ותרומה לדיון הצבורי; בנוסף לכך ההצדקה להגן על פגיעה בשם טוב נחלשת כאשר מדובר בדברי אמת.

ביום 6.12.12 פירסם מר רביד בדף הפייסבוק שלו את הדברים דלהלן: "אתמול נתפס מנהל חטיבת החדשות בערוץ הראשון מבצע לכאורה שורה של עבירות, ובהן הטרדה, שבוש חקירה וניצול לרעה של יחסי מרות וסמכות. הוא ניסה לאלץ עובדת שאין לה דבר עם מי מאיתנו להגיש תלונת שוא נגדי בנציבות המדינה. הנושא טופל במהירות, ואני מזכיר לכולם שחלה על כולנו הגנה. אם זה יימשך הנושא יטופל להבא באפס סובלנות. תודה". ביום 7.12.12 פירסם התובע בדף הפייסבוק שלו את הדברים: "הודעתי אתמול לכל דרגי ההנהלה ברשות השידור אם נסטלבאום מטריד עוד עובד אחד, ישר למישטרה שבת שלום ותודה לכולם. אפס סובלנות כבר אמרנו". לטעמינו מדובר בלשון הרע, מדובר באמירות שעלולות לפגוע בשמו הטוב של נסטלבאום.

למעלה מהדרוש נציין כי עיון עיון בנספח י' - כתבה מיום 29.10.14 מאתר "גלובס" מעלה, כמצוטט: " משה נסטלבאום תובע מיליון שקל מיגאל רביד בגין לשון הרע. . טוען כי רביד יצע במסע הכפשות נגדו בכל אמצעי התיקשורת בניסיון לטרפד את מינויו לתפקיד מנהל הטלויזיה של ערוץ 1 לאחרונה הגיש רביד תביעה נגד נסטלבאום ונגד רשות השידור בטענה הלטרדה מינית והתנכלות. ... לטענת נסטלבאום ,רביד יצא במסע הכפשות נגדו בכל אמצעי התיקשורת בניסיון לטרפד את מינויו לתפקיד מנהל הטלויזיה של ערוץ 1 : " ידו של הנתבע בהפצת הפרסומים היתה קלה על ההדק ונבעה מתאוות נקם".

...

בנסיבות המקרה, נוכח העובדה כי אין מחלוקת כי כפועל יוצא מתלונות רביד הוגשה התלונה, ומששוכנענו כי רק לאחר מכן ארעו האירועים שפגעו בו, לרבות הדרתו ממסך הטלוויזיה, אי שיבוצו בשידורים, התנכלות למי שהעיד לטובתו וכד', הרי שלטעמינו הנטל הועבר לנסטלבאום להוכיח כי לא מדובר בהתנכלות וכי מדובר באירועים שאינם קשורים לתלונה.

לאור כל האמור, אנו קובעים כי רביד יפצה את נסטלבאום בפיצוי בסך של 70,000 ₪, בגין כלל הפרסומים המהווים לשון הרע.

הפיצוי בתביעת לשון הרע של רביד כנגד נסטלבאום בכל הנוגע לפרסום שקבענו כי יש בו משום לשון הרע כנגד רביד, הרי שמדובר במכתב שהופץ לשני אנשים בלבד ומנגד יש בו הכפשות רבות וניסיון מכוון לפגוע ברביד על ידי נסטלבאום, הרי שבנסיבות העניין ומשמדובר בפרסום אחד שקבענו כי יש בו לשון הרע, אנו קובעים כי נסטלבאום יפצה את רביד בפיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין הפרסום המהווה לשון הרע.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תביעת רביד מתקבלת בחלקה.

בין היתר, התחייב "שלא לבצע בהר כל פעולה דתית או פולחנית בעלת סממנים חצוניים או מופגנים". ביום 13.2.11 שודרה בערוץ 10 כתבה בה נראה המבקש מתפלל בהר הבית שעה שהדריך קבוצת תיירים במקום.

ביום 27.2.11, 11 יום לאחר ההודעה על הרחקתו ממיתחם הר הבית, הגיש המבקש תובענה לבית המשפט לעניינים מקומיים בקרית ארבע (התביעה הועברה לאחר מכן לבית משפט השלום בירושלים, באותו מותב), במסגרתה טען, כי האיסור על עליה להר הבית פגע בו, בשמו הטוב ובפרנסתו, ותבע פיצוי בגין פגיעות אלה.

לפי עקרון זה, יש לפסוק לניזוק פיצוי שיעמידו, ככל הניתן באמצעים כספיים, במצב בו היה נתון אילמלא מעשה העוולה, גם אם לא תמיד ניתן להשיב את הגלגל אחור במובן הפיסי, כגון מקום שעסקינן בפגיעה גופנית בלתי הדירה (ראו נילי קרקו אייל "השבת המצב לקדמותו בתביעות לפצוי על ניזקי גוף – עיקרון יסוד שאבד עליו הכלח?" דין ודברים ט' 175 (תשע"ו)).

מעשה או מחדל של הרשות הציבורית, הפוגע כדין וללא אשם בזכות חוקתית כמו הזכות לקניין או הזכות החוקתית לשויון (ראו, לדוגמה, בג"צ 2665/98 שחר נחום נ' משטרת ישראל - מפקד מרחב דן, פ"ד נב (2) 454 (1998); ע"א 6296/00 קבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 16 (2004); יואב דותן "עילות תביעה ציבוריות ופיצויים ללא אשם" משפט וממשל ב 97 (התשנ"ב)).

...

מנגד, אני סבור כי גישתו של חברי מעודדת תביעות מינהליות טהורות במסווה של תביעות כספיות.

העולה מהמקובץ הוא, לשיטתי, שדין תביעתו של המבקש היה להיות מסולקת ללא בירור הטענות כלפי אופן התנהלות המשטרה, האם דבקה בהתנהלות זו התרשלות כלשהי, אם לאו.

כחברי, המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, גם אני סבור שיש חשיבות להכיר באפשרות לצעוד, במקרה המתאים, גם במסלול של תביעה אזרחית כאשר מעשי הרשות מהווים עוולה כלפי האזרח, ולעיתים החשש מפני תוצאה כספית שתהיה לאי-תקינות של המינהל, יוצר אפקט הרתעה אפקטיבי שבכוחו לתרום למינהל תקין, בצד פיצוי נאות של הנפגע (לאמיתו של דבר, אף חברי, השופט עמית, אינו שולל לחלוטין אפשרות זו).

הנתבע 1 (להלן- שרף) הנו מאמן כדורגל לשעבר, ובמועדים הרלבאנטיים שימש כפרשן ספורט בערוצי תיקשורת, לרבות עבור הנתבעת 2 (להלן- ערוץ הספורט).

הפירסום בפתח תוכנית הטלויזיה "שער השבת", המסקרת את המשחקים הנערכים מדי שבת ואשר שודרה בערוץ הספורט במוצאי שבת 5.2.12 (להלן – התוכנית), נימסר כי בהמשך התוכנית יפרסם שרף, במסגרת הפינה "נו באמת", "סיפור יפה על ספיר, על הבעלים של ראשון-לציון". מגיש התוכנית אף הוסיף: "חכו והמתינו לתובנות של שלמה על רביב ספיר". בהגיע תור הפינה נאמרו על-ידי שרף הדברים הבאים: "רביב ספיר קנה צעצוע לבן שלו;

את סכום הפצוי הנקוב בתביעה סומכים התובעים על הפצוי הסטאטוטורי בזדון הקבוע בחוק, ללא צורך בהוכחת נזק.

לעניין שיעור הפצוי– נטען כי לכל היותר המדובר בפירסום אחד ויחיד, ועל כן לא היה מקום להכפיל את סכם הפצוי במספר השידורים החוזרים של התוכנית ובכך להגיע באמצעות "ניפוח מלאכותי" לסכום הנתבע בתביעה, שמקומה הנכון הוא בבית המשפט השלום.

על מנת להכנס לחלופה מחלופות הסעיף יש לבחון את הביטויים במסננת אובייקטיבית: "...מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפירסום, ואם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך שבה הובן הפירסום על-ידי הטוען לפגיעה בו" [ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 617].

...

בעלי הדין הכבירו מילים על סיבת עזיבת רביב את הכוח רמת-גן, סוגיה שאינה צריכה להכרעה שכן לענייננו די בכך שאין מחלוקת כי עם עזיבתו של רביב, עזב גם גל. עדותו של ורד לא שינתה מסקנה זו. אכן האמירה בדבר היותו של רביב הבעלים של קבוצה באזור שגם בה שיחק גל הינה שגויה- אלא שאמירה זו, שהינה היחידה בכתבה שלא היה בה אמת, הינה שולית בפרסום, אף לולא נאמרה, היה ניצב רעיון הכתבה - שגל משחק בקבוצות שאביו רוכש - על רגליים איתנות.

סוף דבר לא מצאתי בכתבה כל אמירה המהווה פרסום לשון הרע נגד גל. נושא הכתבה היה האב רביב, ומשהביקורת כלפיו התמקדה בהתנהגות הקשורה לבנו, ממילא נכרך עניינו של זה האחרון אגב אורחא.

התביעה נדחית.

התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 35,000 ₪.

לטענת התובע, האיסור על עלייתו להר הבית הביא לפגיעה בו, בשמו הטוב ובפרנסתו והוא תובע פיצוי בשל כך. התובע העמיד את סכום התביעה על סך 500,000 ₪.

הפיסקה היחידה שניתן לקרוא אותה, היא בעמוד 3 למסמך מיום 16.2.11 שם נאמר: "יהודה גליק, פירסום סירטון אשר שודר בערוץ 10. בסירטון נראה גליק יחד עם קבוצת מבקרים בה"ה (הר הבית – מ'א'), כמו כן הנ"ל נראים מתפללים בשטח ה"ה" הינה כי כן, אליבא ד'הנתבעת, די בכך שהתובע התפלל בהר הבית כדי להצדיק פעולות כנגדו.

(1) לקיים סדר בדרכים הציבוריות, ברחובות הציבוריים, במעברים, ברציפים, במקומותנ חיתה, ברציפי רכבות, בנמלים, בנהרות, בתעלות, באגמים ובכל מקום שיש לציבור גישה אליו; (2) למנוע הפרעות בשעת היתקהלות או תהלוכה בדרכים הציבוריות וברחובות הציבוריים, או בסביבת בית-תפילה בשעת תפילה בציבור, וכן כל אימת שדרך, רחוב, מעבר, רציף או מקום-נחיתה עלולים להיות דחוסים או חסומים; (3) ליתן דעתו על עבירות הנעברות בדרך, בכביש, ברחוב, במעבר או במקום צבוריים; (4) לקבל לרשותו מציאה או רכוש שאין עליו תובעים, ולנהוג בו באופן שנקבע; (5) לעצור כל אדם שיש לו יסוד סביר לחשוד בו כי הוא מחזיק או מעביר, בכל אופן שהוא, רכוש גנוב או כל דבר שהחזקתו אינה חוקית, ולחפש בכליו ובגופו של אדם כאמור.

" הינה כי כן, יש הוראה ברורה בקוד האתי של משטרת ישראל הקובעת נורמות היתנהגות ראוייה ואוסרת על פגיעה בזכויות היסוד של האדם ומחייבת את ריסון הכוח שבידי איש המישטרה ואף מורה לו להפעיל את הכוח בהגינות ובמידתיות, ללא משוא פנים ובשיוויוניות וסובלנות.

...

לאור כל האמור, אני דוחה את טענות הנתבעת כי יש לפטור אותה מאחריות בנזיקין.

לאור כל האמור לעיל, ובשל חומרת התנהלות הנתבעת ומי מטעמה – אני מוצאת לנכון לקבל את התביעה במלואה.

אני מורה לנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 500,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

דיון ומסקנות בע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (4.8.2008), קבע בית המשפט העליון את השלבים לניתוח תביעת לשון הרע: "מהלך הניתוח של טענת הפגיעה בשם הטוב, המולידה עוולה בנזיקין ומזכה בפצוי, בנויה מארבעה שלבים. ראשית, יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. פרשנות זו יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפירסום המפורשים, והן על האמור "בין שורותיו", כפי שמכלול זה עשוי להיתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר (סעיף 3 לחוק).

אפתח בניתוח הריאיון, בהתאם לשלבים שנקבעו בהלכה הנ"ל. בחרתי לפתוח בריאיון משני טעמים: הראשון, הריאיון עומד בבסיס התביעה והוא עקרי בה; השני, לשלוש הנתבעות חלק בפירסומו: עדי – באמירות בעל-פה במהלך השידור החי בערוץ; אילנית – כאחראית לקיומם של הערוץ והריאיון, ביקשה מעדי להתראיין וקיימה את השידור בפועל; גלית – ששיתפה את הריאיון המתועד בדף הפייסבוק שלה ובכך הפיצה אותו לחבריה בפייסבוק.

עיון בתמליל הריאיון (נספח 3 לכתב התביעה) מעלה שכבר בתחילתו הציגה אילנית את הנושא (עמ' 1 שו' 16-18 לתמליל).

...

על פי הנאמר לעיל, באתי לכלל מסקנה כי הנתבעות הוכיחו ברף הנדרש כי הדברים שיוחסו לתובע בעת הריאיון הם דברי אמת, הן בכל הקשור לקשריו עם עדי והן בנוגע לצביה ולליאור.

ראשית, בעניין המסרון הראשון, כבר הגעתי למסקנה כי הנאמר בריאיון אודות יחסו של התובע לעדי ליאור וצביה, והאלימות הסמויה שנהג בה במערכות יחסיו עימן, הוא אמת.

סיכומם של דברים, התביעה נדחית.