תביעת פיצויים על עוגמת נפש בגין שמלת כלה

לפני תביעה לקבלת החזר כספי אשר שולם לצורך שכירות של שימלת כלה ושמלת ערב, זאת מכוח תקנות הגנת הצרכן (ביטול עסקה), תשע"א – 2010 (להלן: "התקנות") וכן תביעה שכנגד לפסיקת פיצוי על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").

התובעת תבעה סכום של 9000 ₪, המורכב מהסך של 4000 ₪ ששילמה לנתבעת, וסכום של 5000 ₪ בגין עגמת נפש.

במקרה שלפנינו, העסקה נכרתה ביום 24.11.19 והתובעת ביקשה לבטל את העסקה בגין שימלת הכלה, ביום 30.12.19, היינו כחמשה שבועות לאחר שהעסקה נכרתה.

לעניין זה ראו, דיני לשון הרע – הדין המצוי והדין הרצוי (מהדורה שניה מורחבת, 2019), חלק שישי: הסעדים בגין פירסום לשון הרע, עמוד 445: "בקביעת גובה הפיצויים בדין הרצוי, יש להיתחשב בשיקולים הנוגעים לניזקו של התובע: חומרת לשון הרע הנטענת, הקף הפירסום, הכאב והסבל שסבל התובע, שמו הטוב (או הרע) של התובע לפני הארוע ומידת הפגיעה בשמו הטוב. יש היתחשב גם בשיקולים הנוגעים להיתנהגות הנתבע לפני פירסום ואחריו וביסוד הנפשי שלו, שכן גם היתנהגות זו משפיעה על הקף הנזק הלא ממוני". לסיכום, התביעה מתקבלת באופן חלקי: בנוגע לעיסקת שכירת שימלת הכלה, זכאית התובעת להחזר סך של 1300 ₪.

...

התובעת טוענת כי נכנעה ללחץ והסכימה להצעה, אולם בסופו של דבר, לאור היחס שקיבלה היא סירבה לשכור גם את שמלת הערב, וביקשה השבה של כל הסכום ששילמה.

להשלמת התמונה אציין כי תקנה 6(א) לתקנות עליה הסתמכה התובעת אינה רלבנטית, הן משום שהיא עוסקת באספקת טובין (ולא ברכישת שירות), והן משום שאין בה כדי להרחיב את הוראות תקנה 2 לתקנות ביחס לעסקאות שאינן מנויות בה. התביעה שכנגד הינה תביעה שעילתה פרסום לשון הרע: עיקר הפרסום במקרה דנן הינו כדלקמן: "לצערי, לאחר שמדדתי שמלה מאניה החלטתי שאני לא רוכשת אותה (מסיבות אישיות שלי), המקדמה שהעברתי כמחצית מסכום השמלה לא הוחזר לי בטענה שהשמלה הייתה בקייס סגורה. חשוב לציין שלא נעשו בה תיקונים ולא הועברה אלי שום חשבונית עד היום. הפיצוי שהוצע לי הוא בדיחה ואף אחת לא הייתה מוכנה לפשרה מסוג זה. אף מזלזל! התשובה שניתנה לי היא "סורי זה עסק". אני עושה זאת למען כלות אחרות בעתיד, אל תשלמו סכומים גבוהים כמקדמה כי לא יוחזר לכן במידה ותתחרטו ואל תוותרו על קבלת חשבונית מיד לאחר העברת התשלום.

אשר על כן, אני מוצאת כי יש לקבל את התביעה שכנגד, אך לא לגבי הסכום הנתבע במסגרתה.

לעניין זה ראו, דיני לשון הרע – הדין המצוי והדין הרצוי (מהדורה שניה מורחבת, 2019), חלק שישי: הסעדים בגין פרסום לשון הרע, עמוד 445: "בקביעת גובה הפיצויים בדין הרצוי, יש להתחשב בשיקולים הנוגעים לנזקו של התובע: חומרת לשון הרע הנטענת, היקף הפרסום, הכאב והסבל שסבל התובע, שמו הטוב (או הרע) של התובע לפני האירוע ומידת הפגיעה בשמו הטוב. יש התחשב גם בשיקולים הנוגעים להתנהגות הנתבע לפני פרסום ואחריו וביסוד הנפשי שלו, שכן גם התנהגות זו משפיעה על היקף הנזק הלא ממוני". לסיכום, התביעה מתקבלת באופן חלקי: בנוגע לעסקת שכירת שמלת הכלה, זכאית התובעת להחזר סך של 1300 ₪.

היא כותבת כי ביום 28.10.2018 נחתם בין הצדדים הסכם להשכרת שימלת כלה לתובעת וכן למתן שירותי איפור ועיצוב שיער לתובעת ולשתי מלוות נוספות, הכל בקשר לחתונת התובעת שנקבעה ליום 21.11.2018.

התובעת מבקשת לחייב את הנתבעת להחזיר לה את המקדמה של 500 ₪, עלויות שונות בסך כ- 2,400 ₪ ופצוי על עוגמת נפש בסך 12,000 ₪.

מורן ריחמה על פריאל והציעה לה מחיר נמוך ביותר בעבור שירותיה ואף הפניתה אותה לבעל אולם חתונות וביקשה ממנו לעזור לה. על פי ההסכם בין הצדדים אמורה הייתה פריאל לשלם 1,500 ₪ עבור השימלה וסכומים נוספים עבור שירותים נוספים כאמור בכתב התביעה המקורי.

...

משום כך אני דוחה את תביעת התובעת (פריאל).

אשר על כן אני מקבל את התביעה שכנגד של מורן באופן חלקי, ומחייב את הנתבעת שכנגד (פריאל) לשלם לתובעת שכנגד בתוך 30 יום סך של 2,000 ₪, שאם לא כן הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

אשר על כן אני מחייב את פריאל לשלם למורן בנוסף לסך של 2,000 ₪, גם הוצאות בסך 1,500 ₪ בתוך 30 יום.

בית משפט לתביעות קטנות בנתניה 01 אוגוסט 2022 ת"ק 42942-03-22 ליפובסקי ואח' נ' סלון כלות ואח' בפני כב' הרשם הבכיר אורן כרמלי תובעת/נתבעת שכנגד קארין ליפובסקי נתבעת/תובעת שכנגד קמיאלה סלון כלות פסק דין

מאחר שהשמלה הוחזרה לאחר שניזוקה, הוגשה התביעה שכנגד לפצוי בגין עלות השימלה ועגמת נפש סך של 11,000 ₪.

אני מוצא במקרה זה כי מדובר בבלאי סביר ורגיל הנובע משימוש זהיר ולפיכך לא זכאית הנתבעת לפצוי כלשהוא בגין השימלה.

...

בנסיבות אלה לטענתן יש לדחות את התביעה נגדן.

למרות כל האמור, אני סבור שהתובעת לא הוכיחה הפרה של הסכם מצד הגב' טרוסמן והגב' נגרין או התרשלות מצידן באופן שיש לחייבן בפיצוי התובעת.

מכל האמור אני מורה על דחיית התביעה שכנגד.

התוצאה: אשר על כן אני מורה על דחיית התביעה העיקרית ודחיית התביעה שכנגד.

להלן בקצרה טענות הצדדים ; לטענת התובעת/ נתבעת שכנגד, ביום 13.4.2015 הזמינה שימלת כלה מהנתבעת וזאת בעלות כוללת של 12,500 ₪.

לפיכך, דורשת התובעת את החזר כספה, תוך מתן פיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה לה. לטענת הנתבעת/ תובעת שכנגד, נסיבות המקרה שונות.

אשר על כן בתביעה שכנגד דורשת את הפצוי שלהלן: 8,500 ₪ בעבור השכרת השמלות.

...

לדבריה, הכינה את השמלות לפי הזמנת התובעת, וכי זו הייתה שבעת רצון מהן וטענותיה הינן תולדה של רצונה להתחמק מן התשלום בדיעבד ותו לא. עוד תוקפת הנתבעת את טענת התובעת כי נאלצה לשכור שמלה חלופית במחיר הנ"ל, וזאת כאשר לדבריה מחיר זה אינו מתיישב עם המציאות וטיבן של השמלות הנמכרות במקום זה. סיכומו של דבר, טוענת הנתבעת כי התובעת לא רק שלא שילמה את שכרה, כי אם גם לא החזירה את רכושה.

בהתאמה, הנני מחייבת את הנתבעת (הגב' עלי בוראן)לשלם לתובעת לסילוק מלא וסופי של כל טענותיה נשוא תביעה זו סך של 9,500 ₪ בצירוף הוצאות משפו בסך 1,800 ₪ הכוללות את החזר הוצאות הבדיקה.

הנתבעת תשלם סכומים אלה תוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי ריבית והצמדה החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

התביעה שכנגד נדחית ללא צו להוצאות .

התובעים טוענים כי חתונתם נהרסה והנתבעת אחרית לכל הוצאותיהם, ובכלל זה לכל ההוצאות שהוציאו בגין הארוע, כמו כן עותרים מביהמ"ש להורות על פיצוי הולם בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם בשל כשלון החתונה שנגרם כתוצאה מרשלנותה של הנתבעת.

ההתקשרות הייתה בין התובעת מס' 1 לבין הנתבעת, לרכישת שימלת כלה, לכן תביעתו דינה להידחות.

יום החתונה הנו כמעט היום החשוב ביותר לכלה, וכאשר שמלתה נקרעת לעיני אורחיה אין ספק כי נגרמת לה עוגמת נפש מרובה.

גם אם קריעת שכבה אחת או כמה משכבות החצאית הינם דבר שיכול ויגרם לנוכח אופייה של השימלה, הרי כאשר מצרפים זאת לכל האירועים יש בכך כדי להוסיף על עוגמת הנפש של התובעת, ולבסס את חוסר שביעות רצונה מהשמלה.

...

בפועל הוצגו תמונות בהן הקולר אינו מחובר, והתובעת טענה כי הואיל והקולר נקרע מספר פעמים בסופו של דבר הפסיקה לחזקו.

נראה לי כי יתכן בהחלט מצב בו התובעת חזקה את הקולר בחוזקה רבה מדי, כאשר הקולר נפתח, יתכן כי הדבר הוא שגרם לשטף הדם בצווארה, עוד נאמר כי לבישת שמלת כלה, כרוכה באי נוחות מסוימת, עקב השמוש בחומרים בלתי שיגרתים, כגון קולר העשוי מוחמר שאינו נוח ללבישה.

אני דוחה טיעון זה, כתב האימות אינו יכול לשחרר את הנתבעת מחובתה לתפור את השמלה באיכות כזו, שלא תקרע במהלך החתונה, אם מאחר המדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד, ואם משום שבודאי לא לכך כיוונו הצדדים, דין תנאי זה להידחות.