תביעת פיצויים על מניעת כניסת נכה למסעדה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 13783-09-13 ח. ו. נ' טרה סנטה - מסעדה בר בע"מ ואח' תיק חצוני: בפני כבוד השופט אורי גולדקורן התובע ח. ו. ע"י ב"כ עו"ד שלומי סנדרוביץ הנתבעות 1. טרה סנטה - מסעדה בר בע"מ ע"י ב"כ עו"ד אירית מושיוב 2. בא לגן - יגור בע"מ (ניתן פסק דין)

התובע הגיש נגד בעלת המועדון ונגד מעבידתו תביעה לפצוי בגין ניזקי הגוף שנגרמו מהתקיפה האלימה (להלן: החבלה).

התובע הדגיש כי אמנם לא נותרה לו נכות רפואית כתוצאה מהחבלה, אולם היא גרמה לפגיעה בהשתכרותו ובכושר הישתכרותו, לפגיעה בתפקודו היומיומי באופן שמצריך ואף יצריך בעתיד עזרת צד שלישי, וכן להוצאות בגין טיפולים רפואיים, להם יזדקק אף בעתיד.

עוד נטען כי הנתבעות לא נקטו אמצעי זהירות למניעת ארוע החבלה, לא הציבו אבטחה בכניסה למועדון ולא צפו את הסכנה.

בעוד שבעניין ולעס נתבעה מחזיקת המקרקעין, הרי בת"א (מחוזי חי') 1326/00 מלחם נ' חמארשה (פורסם בנבו, 18.4.2005) (להלן: עניין מלחם) דובר בעובד שהותקף על-ידי אחר בעת עבודתו כמנהל חוף ים ותבע את מעבידתו, לה ייחס אחריות באי נעילת שער הכניסה אל החוף.

...

סבורני, כי בענייננו יישום מבחן הצפיות עם מבחן השכל הישר, מוביל למסקנה כי לא ניתן לצפות שעובדים מאותו מקום עבודה, אשר התכנסו יחדיו עם בני זוגם לערב גיבוש חברתי שאמור להיות חוויה מהנה, יהפכו את האירוע לזירת אלימות, וימטירו בקבוקים שבורים זה על גופו של זה. לפיכך, אף אם התרשלה בעלת המועדון (וכאמור, הגעתי למסקנה כי לא כך הדבר), הרי שהתנהגותם האלימה של הפורעים ניתקה את הקשר הסיבתי בין אותה התרשלות לבין הנזק הגופני שנגרם לתובע.

לפיכך, אין מקום להידרש לטענה בדבר קיום עוולה זו. התוצאה מאחר ולא עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבעות מס' 1 ו-4 ביצעו כלפיו את עוולת הרשלנות, דין התביעה נגדן להידחות.

אשר על כן, הנני דוחה את התביעה נגד נתבעות אלו, ומחייב את התובע לשלם לכל אחת מהן שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 4,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית החל מהיום.

לעומת הטענה בתצהיר, לפסיכיאטר תאר התובע את מה שקרה לאחר התאונה כדלקמן: "לדבריו, חזר לעבוד בניהול המסעדות, אך התקשה לתפקד כפי שהיה רגיל. בנוסף דיווח כי היחסים עם השותפים התערערו. על פי דיווחו: "זה היתפוצץ עם השותפים... בעלה של השותפה שלי הוא הבעלים של הבאגי, והוא לא היה מבוטח... ונוצרו מתחים ואחר כך גם קרע כי התכוונתי לתבוע..". שנה לאחר התאונה, תקופה שהרבה ממנה שהה בביתו בטיפול רפואיים, פרש מן השותפות".

התובע העיד שלאחר שעזב את השותפות, עבד כמנהל סניף ברשת "קפה קפה" בבאר שבע, ובהמשך פנה אליו גורם ממסעדת "מיה" שנמצאת בסמוך והציע לו להכנס שותף במסעדה ולפתוח את מסעדת "פחמים" והתובע ניאות לעשות כן. משפתח את המסעדה, טענו שותפיו למסעדת ערביקה, כי עבר על סעיף איסור התחרות וביטלו צ'קים שהגיעו לו, בעקבות כך היתנהל הליך משפטי בין התובע לבין שותפיו לשעבר במסעדת ערביקה, בו זכה התובע.

אכן אין חולק שההכנסות הזקופות של התובע לא נפגעו לאחר התאונה ומשכך כל עוד עבד במסעדה, לא יקבל פיצוי על רכיב זה, יחד עם זאת, בסיס השכר הרלוואנטי לתקופת התאונה ולאחריה, כמדד לחישוב הפסדיו של התובע בהמשך כולל את ההטבות שווי הכסף כאשר הוכח שלאלה היה יסוד של קבע קודם לתאונה (ראו לדוגמא: ע"א (חיפה) 4526/07  בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע''מ' (21/7/0-8) ראו גם תאק (תא) 166766-09 בנק מרכנתיל דיסקונט סניף בית מ נגד סהר חברה לביטוח בע"מ  (28.03.2010)) אשר לאופן החישוב בתקופת עבודת התובע במסעדה, ממילא כאשר ההכנסות הזקופות לא נפגעו אזי היתחשבות בהם בחישוב הפסד בפועל לפני ואחרי התאונה לא יעלה את שיעור ההפסדים ומאחר שתשלום המס של התובע נעשה על פי מכלול ההכנסה כולל ההטבות שווי הכסף, נכון להיתחשב גם באלה.

אולם, לעיתים, המציאות מורכבת וכאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההישתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העידר נתונים מדויקים וחד משמעיים, אין מניעה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בהתאם לאומדן, המסתמך, בין היתר, על הנכות התפקודית שנגרמה לתובע.

נזק לא ממוני בהתאם לשעור הנכות הרפואית שעומדת על שיעור של 43.529% ו-6 ימי אישפוז שהוכחו עומד הפצוי על 90,502 ₪.

...

כך במיוחד, כאשר באתי לידי מסקנה שהסכום הכולל שנפסק הוא סכום ראוי, המתיישב עם נזקיו של התובע ואינו מקפח אותו באופן כלשהו.

התובע בן 46 ו- 7 חודשים, יש לחשב את הפסדי שכרו עד גיל 70, ומשכך ובהתאם לעקרונות שהותוו לעיל, אני קובעת כי אובדן כושר ההשתכרות של התובע, עומד על – 770,000 ₪.

סוף דבר - הערכת הנזקים מתקבלת הערכת הנזקים הבאה: א. הפסדי שכר לעבר 570,505 ₪ ב. גריעה מכושר ההשתכרות – 770,000 ₪ ג. עזרת הזולת - 35,000 ₪ ד. הוצאות רפואיות, נסיעות והוצאות שונות - 10,000 ₪ ה. נזק לא ממוני - 90,502 ₪ סך הכל סכום של 1,476,007 ₪ את הפיצוי יש לחשב בהתאם להסכם בין הצדדים: התובע שהינו גם הצד הרביעי – 20% - משכך הפיצוי עומד על – 1,180,805 ₪.

לפניי תביעה לתשלום פיצויים על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן "החוק").

לעניין בחירתו במקצוע הטבחות, הצהיר התובע בתצהיר עדות ראשית שלו כי הוא בחור שמן גדול ממדים, שאהב את ענף האוכל, וכשנשאל בחקירתו הנגדית, מדוע הוא בחר לעסוק בעבודות המסעדנות לאחר התאונה, למרות הקושי בעמידה על הרגליים, ולא בעבודות הכרוכות בישיבה, הוא השיב כדלקמן: "ש. יש פה משהו מוזר, לפני התאונה עשית עבודות בישיבה וטלפוניות, ואתה יכול לעשות אותם בקלות יותר ממסעדה, ואתה שוב בוחר ללכת על העבודות הקשות יותר מבחינתך?

הנזק כאב וסבל הפצוי המגיע לתובע בגין כאב וסבל, על פי נכות רפואית בשיעור של 27% ו- 41 ימי אישפוז, ובנכוי גיל, עומד על סך של 73,239 ₪.

הפסד פנסיה התאונה ארעה בשנת 2005, טרם ניכנס לתוקפו צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק (חוק פנסיה חובה) ביום 1.1.08.

אין בהילכות הנ"ל כדי לשנות מהמצב הנורמאטיבי שלפיו תקנות ההוון הן התקנות המחייבות ביחסים שבין המוסד לביטוח לאומי לבין המזיק מכח סעיפים 328 ו-333 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, שכן, וכפי שנפסק בהילכת אבו סרייה, תקנות אלה "הן קובעות את המגיע לניזוק בהסתמך על לוחות סטטיסטיים והן משקפות את הממוצע". אמנם בהילכת אלחבאנין ראה בית המשפט העליון, מטעמי צדק כאמור, להתאים את תקנות ההוון לנסיבות של קיצור תוחלת חיים, אולם המדובר בהתאמה ספציפית למקרה ספציפי של קיצור בתוחלת חיים, וכדברי כב' השופט עמית בפסק דין אלחבאנין: "תקנות ההוון אינן קובעות מהי תוחלת החיים, אלא מהו שיעור הפצוי בהתאם לתוחלת החיים הרלוואנטית. הקושי בהילכת אבו-סרייה אינו נובע איפוא מתקנות ההוון עצמן, אלא מאופן יישומן והתאמתן לנסיבות של קיצור תוחלת חיים, ומשעה שקבע בית המשפט ממצא בדבר קיצור תוחלת חייו של הניזוק, אין כל מניעה ליישם את תקנות ההוון בהתאם" (סעיף 31) אי לכך, הנני דוחה את בקשת הנתבעת להגשת חוות דעת אקטוארית חדשה, וקובעת כי יש לנכות את תגמולי המל"ל על פי חוות הדעת האקטוארית נ/5, שלפיה הוערכו תגמולי המל"ל המהוונים, נכון לינואר 2014, בסך של 890,550 ₪, מוצמדים להיום, סך של 883,474 ₪.

...

מר בלינדר העיד כי התובע הינו אדם מסור לעבודה שאוהב את עבודתו, וב"תכתובת" אשר הוגשה וסומנה כמוצג ת/3, נאמר מפיו: "רואים את הבן אדם הזה שהוא אוהב את מה שהוא עושה. אני בתחום הזה כבר 12 שנה והוא יותר ממני. קשה לו מאד למרות זה, כמעט בכל מקום שאני אפנה אליו, הוא יהיה האופציה הראשונה שלי. אני אתקשר אליו אפילו כדי שיעבוד איתי שעתיים ביום" ובהמשך הוא אומר: "רואים עליו בצורה ברורה שהוא דועך במהלך יום העבודה. רואים שהוא נאבק" לאור האמור לעיל, לא שוכנעתי בטענת הנתבעת כי עבודתו של התובע בטבחות לאחר התאונה, מלמדת על העדרה של נכות תפקודית אצלו.

אין בהלכות הנ"ל כדי לשנות מהמצב הנורמטיבי שלפיו תקנות ההיוון הן התקנות המחייבות ביחסים שבין המוסד לביטוח לאומי לבין המזיק מכח סעיפים 328 ו-333 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, שכן, וכפי שנפסק בהלכת אבו סרייה, תקנות אלה "הן קובעות את המגיע לניזוק בהסתמך על לוחות סטטיסטיים והן משקפות את הממוצע". אמנם בהלכת אלחבאנין ראה בית המשפט העליון, מטעמי צדק כאמור, להתאים את תקנות ההיוון לנסיבות של קיצור תוחלת חיים, אולם המדובר בהתאמה ספציפית למקרה ספציפי של קיצור בתוחלת חיים, וכדברי כב' השופט עמית בפסק דין אלחבאנין: "תקנות ההיוון אינן קובעות מהי תוחלת החיים, אלא מהו שיעור הפיצוי בהתאם לתוחלת החיים הרלוונטית. הקושי בהלכת אבו-סרייה אינו נובע אפוא מתקנות ההיוון עצמן, אלא מאופן יישומן והתאמתן לנסיבות של קיצור תוחלת חיים, ומשעה שקבע בית המשפט ממצא בדבר קיצור תוחלת חייו של הניזוק, אין כל מניעה ליישם את תקנות ההיוון בהתאם" (סעיף 31) אי לכך, הנני דוחה את בקשת הנתבעת להגשת חוות דעת אקטוארית חדשה, וקובעת כי יש לנכות את תגמולי המל"ל על פי חוות הדעת האקטוארית נ/5, שלפיה הוערכו תגמולי המל"ל המהוונים, נכון לינואר 2014, בסך של 890,550 ₪, מוצמדים להיום, סך של 883,474 ₪.

יוצא אפוא שהפיצוי המגיע לתובע לאחר ניכוי הגמלאות הנ"ל, מסתכם בסך של 257,612 ₪.

סוף דבר הנני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 257,612 ₪, וכן אגרת משפט, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 39,500 ₪.

יש לנו תו נכה, ולכן למזלנו בעלי מצא חניית נכה ברחוב סלאח אלדין (מול מסעדת כף הזהב – בדיוק יצא רכב מהחניה) ובתי, בעלה ושאר המשפחה נסעו לחפש חניה.

כזכור, המפגע היה ממוקם בכניסה לשוק, המהוה מוקד משיכה לעוברים והשבים בעיר, בהתאם, מצופה מעירייה סבירה, שתשים דגש מיוחד על תקינות המדרכה באזורים כגון דא. יתרה מכך, מעדותו של המפקח עולה כי בתקופה הרלבנטית היה מוקד ערוני, שהיה מרכז את התלונות התושבים על מפגעים, ניקיון וכו' (ראו: סעיף 5 למוצג נ/1 ועמ' 13 לפרוט' ש' 15-19).

לא זו אף זו, ככל שהראיה הנדרשת יותר מהותית לבירור הסוגיה העומדת במחלוקת, כך בית המשפט רשאי להסיק מאי-הצגתה מסקנות מרחיקות-לכת יותר כנגד בעל הדין שנימנע מהצגתה [ראו: ע"א 7870/09 משה אבוטבול נ' מנהל מקרקעי ישראל, רשות הפיתוח, (28.07.14)].

גובה הפצוי: נזק לא ממוני (כאב וסבל): בהיתחשב במכלול הנתונים: גיל התובעת, מהות הטיפול שניתן לה, הניתוח, האישפוז, תקופת ההחלמה, שיעור וטיב הנכות הרפואית, אני קובעת כי בגין ראש נזק זה, התובעת זכאית לפצוי בסך של 30,000 ₪.

לסיכום מהמקובץ לעיל, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת, לשלם לתובעת פיצויים בסך של 52,000 ₪ בצרוף סך של 12,168 ₪ בגין שכ"ט עו"ד ומע"מ, ובצרוף סך של 3,400 ₪ בגין הוצאות משפט (חלקה של התובעת בשכר טירחת המומחה מטעם בית המשפט ואגרת פתיחה).

...

גובה הפיצוי: נזק לא ממוני (כאב וסבל): בהתחשב במכלול הנתונים: גיל התובעת, מהות הטיפול שניתן לה, הניתוח, האשפוז, תקופת ההחלמה, שיעור וטיב הנכות הרפואית, אני קובעת כי בגין ראש נזק זה, התובעת זכאית לפיצוי בסך של 30,000 ₪.

לסיכום מהמקובץ לעיל, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת, לשלם לתובעת פיצויים בסך של 52,000 ₪ בצירוף סך של 12,168 ₪ בגין שכ"ט עו"ד ומע"מ, ובצירוף סך של 3,400 ₪ בגין הוצאות משפט (חלקה של התובעת בשכר טרחת המומחה מטעם בית המשפט ואגרת פתיחה).

ההודעה לצד השלישי נדחית ללא צו להוצאות, ובנסיבות אני מורה על מתן פטור מתשלום יתרת האגרה בהודעה כאמור.

לפניי תביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף, שנגרמו לתובע במסגרת עבודתו במסעדה שבבעלות הנתבע 1 (להלן: הנתבע).

התובע צירף לתביעתו חוות דעת אורתופדית של ד"ר נמרוד רוזן, אשר קבע כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות נוירולוגית ואורתופדית צמיתה משוקללת בגובה 16.4%, 12% בגין קשיון לא נוח של אצבע שתיים בכף יד ימין ו – 5% בגין שיתוק חלקי קל מאד של העצב המדיאני התחושתי.

לחילופין טען, כי התאונה התרחשה בשל רשלנותו של הנתבע, אשר באה לידי ביטוי, בין היתר, בכך שלא הציב משטח עבודה מחוספס העשוי מגומי מעל ריצפת המסעדה ו/או לא דאג להחלפת הקרמיקה של ריצפת המסעדה בריצוף מחוספס חדש שימנע החלקת העובדים ו/או למצער להדביק על הריצפה פסים מחוספסים למניעת ההחלקה, לא דאג למניעת שפיכת שמנים שומנים ומים על ריצפת המסעדה, לא דאג להצבת מיכל השמן במקום מרוחק מהריצפה, לא פעל לשמירה על הריצפה יבשה, ולא סיפק לתובע ציוד עבודה מתאים בין היתר כפפות מגן ונעליים מיוחדות למניעת החלקה.

עובד נוסף שהיה באותה עת במסעדה, בשם אליאב מהדרי, ניכנס למטבח מידי פעם לשטוף ידיים (עמ' 12 ש' 29-30).

...

בנסיבות העניין, סבורני כי אף התובע היה יכול לצפות התרחשות הנזק, והיה אמור לנקוט זהירות ביחס לעצמו.

לסיכום – התביעה מתקבלת.

הנתבעים ישלמו לתובע סך (לאחר ניכוי אשם תורם) של 246,585 ₪.