תביעת פיצויים על הריסת בית ע"י צה"ל במהלך חיפוש

כללי התובע, אז תושב הישוב עתניאל שבדרום הר חברון כבן 17, נעצר על-ידי כוחות מג"ב במהלך פעילות כוחות הבטחון שבוצעה ביום 5.8.10 לפינוי והריסת מבנים בלתי חוקיים באיזור המכונה "גבעה 18" בסמוך ל"גבעת החרסינה" בקריית ארבע.

בגין כך הוגשה תביעתו דנן לפצותו על נזקיו בסך 25,000 ₪.

כעבור זמן מה ותוך כדי שהאֵם משוחחת עם השוטרים שעמדו בשער הכניסה הסגור ל"גבעה 18" ומיידעת אותם כי היא מחפשת את בנה עמיחי, הגיע הוא מהעבר השני וסיפר לאימו כי הוכה על-ידי שוטרים, ומשכך סרו האֵם והאח לתחנת המישטרה הסמוכה בקרית ארבע להגיש תלונה. קרוב לשעה 06:00 שבו לשער הכניסה ל"גבעה 18" אשר ניפתח בנתיים, והשלושה עלו רגלית לגבעה כדי לחפש את התפילין של האח עמיחי בין הריסות בית הכנסת ולצלם את המבנים שנהרסו.

יש לזכור כי התובע היה מצוי בשטח שהוכרז בצו אלוף כשטח צבאי סגור בשל הפעולות שננקטו על-ידי כוחות הבטחון לפינוי והריסת המבנים הבלתי חוקיים ב"גבעה 18" (שהתובע אף נטל חלק בבנייתם - עמ' 6 ש' 24-8, עמ' 8 ש' 9-4). בהקשר זה אין בידי לקבל את טענת התובע כאילו העובדה שבשלב כלשהוא לא נימנעה כניסה פיזית למקום יש ללמד על סיום ההכרזה בהנתן כי באותה העת עדיין פעלו כוחות הבטחון במקום, בין היתר באמצעות שופל שעבד לבצע חסימת הדרך.

...

יש לזכור כי התובע היה מצוי בשטח שהוכרז בצו אלוף כשטח צבאי סגור בשל הפעולות שננקטו על-ידי כוחות הביטחון לפינוי והריסת המבנים הבלתי חוקיים ב"גבעה 18" (שהתובע אף נטל חלק בבנייתם - עמ' 6 ש' 24-8, עמ' 8 ש' 9-4). בהקשר זה אין בידי לקבל את טענת התובע כאילו העובדה שבשלב כלשהו לא נמנעה כניסה פיזית למקום יש ללמד על סיום ההכרזה בהינתן כי באותה העת עדיין פעלו כוחות הביטחון במקום, בין היתר באמצעות שופל שעבד לבצע חסימת הדרך.

אולם אני סבורה כי ניכר מן הסרטונים שסמ"פ אדרי לא עשה כן במכוון, הוא לא נתן דעתו לכך, ונראה כי הדבר קרה בשוגג בהינתן פאותיו הארוכות של התובע שאחת מהן נתפסה יחד עם אחיזת חולצתו של התובע.

בנסיבות העניין ולאחר שבחנתי את פסקי הדין השונים אליהם הפנו הצדדים, בכתבי טענותיהם ובסיכומיהם, אני מוצאת להעמיד את הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לתובע בקשר להפעלת הכוח הבלתי סביר על סך של 20,000 ₪.

סוף דבר לנוכח האמור התביעה מתקבלת.

בית משפט השלום בירושלים ת"פ 17454-02-16 מדינת ישראל נ' קנטור 27 ספטמבר 2017 בפני כב' השופט יצחק שמעוני בעיניין: מדינת ישראל ע"י ענף תביעות מחוז ירושלים המאשימה אביעזר קנטור ע"י ב"כ עו"ד יאיר קורן הנאשם גזר דין

תוך כדי שהנאשם מנסה לברר פרטים על הרומן בין אישתו למתלונן, התהלך הנאשם בביתו של המתלונן וחיפש את חדר השינה תוך שהוא אומר למתלונן "אני רוצה לראות איפה שכבת איתה". הנאשם שהיה אחוז טירוף איים על המתלונן ואמר לו "מה אני אעשה איתך אני ארצח אותך". לאחר שהמתלונן התחנן על נפשו ובקש מהנאשם שיעזוב אותו, עזב הנאשם את הבית תוך שאמר למתלונן "אתה יודע מה כל התקופה הזו שסבלתי שכל הסבל הזה יבוא עליך, אני מאחל לך שכל החיים תיסבול ואתה יודע מה, לך תגיש תלונה במישטרה אני לא מפחד מהם". כתוצאה ממעשי הנאשם נגרמו למתלונן רגישות קלה בקודקוד ובצואר.

בגיל 20 התגייס לצבא ושירת שירות צבאי מלא, במהלכו התחזק מבחינה דתית והצטרף לקהילת חב"ד. אשר לבצוע עבירות – לדברי הנאשם, הבחין בכך שאישתו מיתרחקת ממנו וחשד שמנהלת יחסים מחוץ לחיי הנישואים.

על כן מבקשת המאשימה להותיר את ההרשעה על כנה ולהשית על הנאשם עונש של מאסר שלא יפחת משישה חודשים שיכול שירוצו בעבודות שירות, מאסר על תנאי ופצוי למתלונן שלא יפחת מ-4,000 ש"ח וכן פיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה למתלונן בתוך ביתו, על הפגיעה הפיזית והנפשית שעבר.

חייו של הנאשם נהרסו כליל הרבה יותר מאשר חיי המתלונן ואישתו גם באופן שבו הוא צריך לתת את הדין על המעשים שביצע.

הערכים המוגנים שנפגעו בעבירות אלה הם שלמות גופו של אדם אשר שהה בעת ביצוע העבירות בתוך מבצרו, עת ניכנס הנאשם תוך הסגת גבול והיכה בו. בעבירות של הסגת גבול והיזק לרכוש, מוגן הערך החברתי של הגנה על זכות הקניין ועל ביתו ומבצרו של נפגע העבירה.

...

כמו כן סבורני, כי חומרת המעשים אותם ביצע הנאשם אינם עולים בקנה אחד עם התנאי השני שנקבע בהלכת כתב, היינו שסוג העבירות אותן ביצע הנאשם מאפשר לוותר על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים.

הנאשם נכנס לביתו של המתלונן שלא כדין, פגע בו באופן פיזי, איים עליו וגרם נזק לרכוש, ועל כן אני מקבל את טיעוני ב"כ המאשימה ודעתי היא כי אין מקום לביטול ההרשעה ואני מותירה על כנה.

נוכח כל האמור לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר על תנאי לתקופה של ארבעה חודשים והנאשם לא ירצה עונש זה אלא אם יעבור תוך שנתיים מהיום על אחת העבירות בהן הורשע.

לצד האמור, התובעים הוסיפו וציינו כי שמם היה טוב גם בקרב קצינים בצבא והקהילה האזורית וזאת בשל הסכמתם להפעיל את הפונדק באיזור וכן בשל מוכנותם להוות עזרה לרשויות הבטחון באיזור בעת חפוש נעדרים ופעולות ביטחוניות.

לטענתו, התובע מייחס את הפסדיו הכספיים לחיילי צה"ל אך לא טורח לציין כי המדינה פעלה לסגירת כל המזנונים שניפתחו על ידו ללא היתר והוציאה להם צוי הריסה מינהליים כך שהפסדיו של התובע ומקור מחייתו אינה נוגעת לטענות ו/או למעשים המיוחסים לנתבעים בהליך זה-אם כי לסגירת בית העסק של התובעים על ידי המדינה בצוים מינהליים.

כאשר מדובר בפגיעה בשם הטוב, מדובר למעשה בנזק לא ממוני, אשר התובע אינו צריך להוכיח את גובהו (כנדרש בהוכחת נזק מיוחד), אלא די להוכיח כי אכן נגרם נזק והפיצוי שיפסק על ידי בית המשפט ייגזר מכלל הנסיבות.

לאור אופייה של עוולת לשון הרע, נקבעו במהלך השנים אמות מידה ייחודיות לחישוב פיצויים על פגיעתה, הנגזרות מן הערכים המוגנים ומן התכליות הייחודיות הטמונות בבסיסה.

חלק שישי- הערה ביחס להוצאות משפט נוכח העובדה שקיים פער משמעותי בין סכום התביעה שהוגש לבין סכום הפצוי שנפסק בפועל, ולאור העובדה שאכן יש בדרישה לפיצול בין שאלת אחריות לשאלת נזק לגיטימיות, אך ההליך שנוהל בעיניין הנזק בענייננו לא היה נידרש, הרי ש מצאתי לנכון לחייב הנתבעים לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד אם כי לא במלואן.

...

בנוסף, ישלם הנתבע 6 לתובעים סך של 5,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. אני מחייב את הנתבע 14 בתשלום הסך של 8,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, ישלם הנתבע 14 לתובעים סך של 2,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. אני מחייב את הנתבע 18 בתשלום הסך של 5,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, ישלם הנתבע 18 לתובעים סך של 2,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. ניתן היום, ד' חשוון תשפ"ב, 10 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.

דחיית התביעה על הסף ביום 19.10.2015 ניתן צו להריסת הקומות הראשונה והשנייה בבניין בו התגורר המחבל, שרצח את נעמה ואיתם הנקין ז"ל. עתירה נגד הצוו נדחתה ((בג"ץ 7076/15 יחד עם עתירות נוספות ביניהן בג"צ 7040/15 פדלחמאד נ' המפקד הצבאי באיזור הגדה המערבית (12.11.2015)).

מיותר לציין כי מחיקה אינה מהוה מעשה בית דין וההחלטה לפיה התביעה החדשה תמשיך במקום שבו הופסקה קודמתה נועדה להכשיר את חוות הדעת שהוגשו ולחסוך בזמן, ואינה מתיימרת להאריך את תקופת ההתיישנות, ככל שזו לא הוארכה על פי הדין החל.

התובעים ביקשו למצוא הודאה בזכותם בדברי ב"כ הנתבעת בפני בית המשפט בתביעה הראשונה, ביום 19.2.19, וכך אמרה באת כוח הנתבעת: "אני חושבת שיש בעיה עם התביעה מכיוון שלא בעל הדין הנכון הוא מוצג. אני כן אומר שמה שנאמר בחוות הדעת, למי שהוא בעל הזכויות בנכס אנחנו לא נתנגד לשלם את הסכום". "אין כאן מטרה לחפש או להיתנער. מטרתנו היא שלא יהיה פה הליך שיהיה בטל מעקרו שבסוף המדינה תצטרך אח"כ לשלם פעמיים לכן צריך לתקן את התביעה" הנתבעת בתגובתה מפנה להכחשותיה בנוגע לזכות התובעים כבעלי הנכס שניפגע – לטענתה על התובעים להוכיח את בעלותם בנכס כדבעי, וכי האמרות המצוטטות לעיל נאמרו טרם תיקון כתב התביעה וצרופו של תובע 1, ואף בית המשפט בהחלטתו בסוף הדיון ביקש מהנתבעת להבהיר האם ישנה מחלוקת בשאלת האחריות, ומכאן שטרם התבררה שאלת קיומה של זכות לתובעים, אף במנותק משאלת הנזק.

בסעיף 4 לכתב ההגנה שהוגש בתביעה הראשונה נרשם כך: "אף שהמדינה כופרת בטענות שהוצגו בכתב התביעה באשר לזכויותיו של התובע על המבנה, הטענות בדבר אופן ביצוע ההריסה והקשר הסיבתי בין ההריסה לבין הנזק (המוכחש שלעצמו), כבר עתה יובהר כי בכפוף למספר תנאים שיוצגו בהמשך כתב הגנה זה, מסכימה המדינה – באופן עיקרוני ולפנים משורת הדין – לפצות בעלי דירות שניזוקו כתוצאה מהריסת בתי מחבלים וזאת על יסוד שומות נזק שייקבעו ע"י מומחים מטעמה, אם בכלל נגרם". רוצה לומר, ככל שהתובעים סבורים שמגיע להם הסכום הנתבע או כל סכום העולה על הסכום שקבע השמאי מטעם הנתבעת, עליהם להתכבד לא רק בהוכחת הנזק אלא גם בהוכחת עילות התביעה הנזיקיות שציינו בתביעתם.

...

נטען שאם תתקבל טענת הנתבעת הרי שגם הגשת תביעה חדשה למחרת היום הייתה מתקבלת טענת התיישנות, וזו "פרשנות מעוותת שלא יכולה לעמוד" כדברי בא כוחם, ואשר מאיינת את החלטתי המאפשרת הגשת תביעה חדשה.

גם לו היה בית המשפט נעתר לבקשת התובעים, סעיף 5א(3) מאפשר הארכת התקופה בשנה ובסה"כ שלוש שנים מיום המעשה, ואילו התביעה החדשה הוגשה בחלוף ארבע שנים אחרי ביצוע ההריסה, וכשסעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות לא חלים, לא תצמח הישועה לתובעים גם מהארכה כזו (השוו לת"א (י-ם) 40539-03-12 זיד נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון (02.05.2013)‏‏).

סוף דבר אני דוחה התביעה על הסף בשל התיישנות.

בית משפט השלום ברמלה ת"פ 4122-08-21 מדינת ישראל נ' אבו זאיד(עציר) בפני כבוד השופט, סגן הנשיאה מנחם מזרחי בעיניין: מדינת ישראל משטרת ישראל תביעות שלוחת רמלה באמצעות ב"כ עוה"ד רעות זוסמן המאשימה אשראף אבו זאיד באמצעות ב"כ עוה"ד אסף שלם הנאשם הכרעת-דין

החלטתי לזכות את הנאשם מן המיוחס לו בכתב-האישום נוכח תחולתה של הגנת "זוטי דברים". כתב-האישום: הנאשם הודה בעובדות כתב-האישום הבאות, שאמנם מציגות השתלשלות עניינים מסוימת, אך יובהר כבר עתה, כי הסכמת המאשימה היא שהעבירה שיוחסה לו – היזק לרכוש במזיד לפי סעיף 452 לחוק העונשין התשל"ז – 1977, מתייחסת אך ורק לעובדה מספר 3, כלומר: "בנסיבות אלו, ניגש הנאשם לחדר השינה בבית, נטל מתיקה של המתלוננת את כרטיס האשראי שלה, הכניסו לתוך תנור חימום פועל, והכרטיס נהרס" (ראו: הסכמת המאשימה בעמוד 5 שורה 12: "אני מבהירה שההיזק לרכוש מתייחס רק לכרטיס האשראי שהוכנס לתנור החימום").

צוינו נסיבותיו האישיות של הנאשם ואז החליט בית משפט קמא: "לפיכך בנסיבות מיוחדות אלה מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכות המוקנית לי עפ"י דין לסיים את ההליכים נגד הנאשם בגין זוטי דברים, בעיקר מהטעם שמדובר... באדם מבוגר, נכה צה"ל, ללא עבר פלילי וללא כל מעורבות פלילית ושתרם מעל ומעבר בבריאותו לטובת החברה... לפיכך נראה לי שזה המקום ואלה הנסיבות התואמות עשיית שימוש בהליך זה של סיום ההליכים נגד הנאשם בגין זוטי דברים ללא הרשעה וללא זכוי". וביחס לכך קבע בית-המשפט המחוזי: "המשגים שאפיינו את ההחלטות נשוא הערעורים הקודמים חזרו ונשנו אף כאן. קבלת טענת זוטי דברים מחייבת, כאמור, זכוי הנאשם, ואין זה מצב של לא הרשעה ולא זכוי. המשיב עצמו, שהיה מיוצג, לא העלה כל עיקר את טענת ההגנה הזו, אף שכאמור נטל הוכחתה עליו. השופט קמא העלה טענת הגנה זו מיוזמתו, בלא שנתבקשה כלל תגובת המדינה. אין ספק שגישתו זו של השופט הנכבד נבעה מהשקפתו כי הגנת זוטי דברים מקנה לבית-המשפט סמכות ל"סנן" תיקים ולסוגרם בשלב מקדמי בלא להכנס כל עיקר לנסיבות המקרה.

ברע"פ 7433/05 פלוני נגד מדינת ישראל (29.11.05) נדונה בקשת פיצויים אגב זיכויו של נאשם מעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות במסגרת הגנת זוטי דברים, לאחר שנקבע כממצא כי כל שהוכח היה חילופי יריקות בין הנאשם לזוגתו.

בין השאר נקבע: "הערך האפסי של החפץ הגנוב הוא אחד השיקולים, ובנסיבות מסוימות ייתכן שיהיה השיקול המכריע. כשאדם מובא לדין בעבירה של גניבה על-ידי מציאה כהגדרתה בסעיף 383(ג)(1)(ד) לחוק העונשין, יהיה משקל רב לעובדה שמדובר בחפץ בעל ערך אפסי, שלגביו אין זה הגיוני להטריח את המוצא לחפש את הבעלים ויהיה מקום לזכות את המוצא שנוטל את החפץ לעצמו מכוח סעיף 34יז לחוק." ואולם נדחתה טענתו לקיומה של הגנת זוטי הדברים משום: "במקרה כזה מתחייבת תגובה עונשית מבחינת האנטרס הצבורי. מי ש"מצטרף לחגיגה" בנסיבות כאלו ומשתתף בביזה של דירה כזאת לא יוכל לטעון שמדובר בדבר קל ערך שאין ראוי בגללו להכתימו בפלילים.

בת.פ. (רמלה) 29347-06-15 (רחובות) מדינת ישראל נגד ציפורה סרוסו (8.2.17) זיכה בית-המשפט נאשמת, נעדרת עבר פלילי, שבמהלך דיון בבית הדין הרבני בתביעת מזונות נגד בעלה ירקה לעברו ופגעה בפניו, כאשר דובר במתלונן שהורשע בעבר בתקיפתה, עת הוברר שהיה זה בעידנא דריתחא, על רקע נסיבות מיוחדות ומאז הצדדים התגרשו ונפרדו דרכם (תיק זה אוזכר בהסכמה לתוצאה, במסגרת ע"פ (מרכז) 67368-08-21 דלעיל, פסקה 17).

...

החלטתי לזכות את הנאשם מן המיוחס לו בכתב-האישום נוכח תחולתה של הגנת "זוטי דברים". כתב-האישום: הנאשם הודה בעובדות כתב-האישום הבאות, שאמנם מציגות השתלשלות עניינים מסוימת, אך יובהר כבר עתה, כי הסכמת המאשימה היא שהעבירה שיוחסה לו – היזק לרכוש במזיד לפי סעיף 452 לחוק העונשין התשל"ז – 1977, מתייחסת אך ורק לעובדה מספר 3, כלומר: "בנסיבות אלו, ניגש הנאשם לחדר השינה בבית, נטל מתיקה של המתלוננת את כרטיס האשראי שלה, הכניסו לתוך תנור חימום פועל, והכרטיס נהרס" (ראו: הסכמת המאשימה בעמוד 5 שורה 12: "אני מבהירה שההיזק לרכוש מתייחס רק לכרטיס האשראי שהוכנס לתנור החימום").

 בית-המשפט קבע כי במסגרת הדיון בהגנה יש לשקול את השיקולים הבאים: "באשר לשיקולים הצריכים להנחות את בית-המשפט בבואו להכריע בטענת הגנה זו לגופה, לאחר שמיעת הראיות, הרי שאלה צריכים להיבחן לפי טיבו הקונקרטי של המעשה והאינטרס הציבורי וההגנה תתקבל רק באותם מקרים בהם אין במעשה עצמו מידה מינימלית של סכנה לערך החברתי המוגן ואין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית. לעומת השיקולים המנחים את בית-המשפט, דרך משל, בבואו לבחון את הסעד של מבחן ללא הרשעה, והכוללים בצד נסיבות העניין וטיב העבירה את אופיו של הנאשם, עברו, גילו, תנאי ביתו, בריאותו הגופנית ומצבו השכלי...הרי שהדגש לעניין ההגנה של זוטי דברים מושם על טיבו של המעשה הקונקרטי עצמו "נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי". עפ"י בחינת המעשה לאורם של מבחנים אלה, עשוי השופט להגיע לכלל מסקנה אם אכן הדברים אמורים בעבירה מבחינה טכנית פורמלית אשר מבחינה מהותית מתאים לה הכלל של "העדר ענין לציבור". כפי שמצינו לא ניתן לערוך מראש רשימה סגורה ומפורטת של המקרים הראויים להיכנס בד' אמותיה של ההגנה דנן, קרי מקרים הנמצאים "מתחת לאותו סף של חומרה ואנטי חברתיות", אלא יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו.

יחד עם זאת, קיומו או העדרו של עבר פלילי הוא רק נתון אחד, שאותו יש לשקול במכלול השיקולים הנסיבתיים, ואין לומר כי קיים כלל שלפיו דמו של בעל עבר פלילי "מותר" רק משום עברו, ואם המעשה, כשלעצמו, הינו מעשה קל ערך, החוסה, תחת הגנת זוטי דברים, אזי חלילה לנו אם נגמיש את מערך השיקולים הנוגעים לבעלי עבר פלילי רק מטעם זה, ואין להגיע למסקנה כי ביחס לאלו ניתן להגיש כל כתב-אישום גם אם עובדותיו קלות ערך.

אני סבור, כי התשובה לשאלה זו בשלילה.

תוצאה: לאור כל האמור לעיל, אני מזכה את הנאשם מכתב-האישום מחמת קיומה של הגנת זוטי הדברים.