לפניי תביעה לפצוי על סך של 10,000 ₪, שעילתה הנטענת הנה – נזק שנטען כי נגרם לתובעת בגין התנאים והקשיים שעברה בשדה התעופה ברומא, ללא אוכל, שתייה, תיקשורת ולינה - בלילה משך שעות ארוכות [בין 4.5 ל-6 שעות], וכן -בדרך מהמלון לשדה התעופה; זאת - לאחר שבגין איחור לטיסת הקישור שיצאה מרומא לארץ, נאלצו הנוסעים להמתין כ-12 שעות לטיסה הבאה שלקחה אותם לארץ.
אם כן, השאלה המרכזית שעומדת לפתחנו בתביעה זו, היא: האם על פי הדין, אכן כטענת הנתבעת - אין לתובעת בעניינינו זכות לפצוי מסוג כלשהוא, ולו – בגין שעות על הספסלים בשדה התעופה, ללא אוכל מים ותקשורת בשדה התעופה [בין 4.5 שעות ל-6 שעות – תלוי בגירסה], הלחצים בהגעה לשדה באוטובוסים עמוסים והעיכוב בקבלת המזוודה?
כפי שאבהיר להלן, אני מוצא כי בגין הפרת תנאי הטיסה בעניינינו נגרם לתובעת נזק לא ממוני, בגין עגמת נפש, שאמנם - קשה לכמת את שיעורו.
...
נזכיר שוב את הוראתו של ס' 16 לחוק שירותי תעופה מ-2012, שאיננו שולל את זכות הנוסע שניזוק ממעשה או מחדל של המזיק להידרש להוראות כל דין; ונחזור לשאלה ששאלנו במקרה בו האמנה איננה מכילה את העילה והנזק הנטענים בענייננו – האם התובעת בענייננו זכאית לפיצויי בגין נזק לא ממוני - מחוץ לתחולת שני החוקים המרכזיים בענייני תעופה, כאמור?
אם כן, מהי המדיניות המשפטית הנכונה במקרים כמו בענייננו? האם עלינו לדחות תובע שלולא הפטור שבחוק התובלה האווירית, עומד לזכותו סעד מזור מובהק בדין הכללי בישראל, מקום בו מצאנו שהתביעה איננה בעילה העולה מהאמנה!? דומה, שלאחר שניתן מענה לצורך ביציבות – בחקיקת חוק שירותי תעופה (למרבית המקרים הברורים והחוזרים), יהיה עלינו לשקול במקרים כאלה זה מול זה, את האינטרס של היציבות, פשטות ההליכים והוודאות – שנמצא ברובו אצל המוביל האווירי, למול האינטרס של הנוסע הבודד, שסבל סבל ועגמת נפש, ושחש כי בחרו להתעלם ממנו, רק משום שהחוק לכאורה מאפשר זאת? כאן, שוב, אחזור ואזכיר, כי על פי לשונו – ס' 16 לחוק שירותי תעופה מאפשר פניית התובע – לכל דין (ולא רק לאמנה); וכי הוא דין שנחקק מאוחר לחוק התובלה האווירית.
לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה בחלקה.
הנתבעת תשלם לתובעת סך של 500 ₪, ותישא בהוצאות המשפט של התובעת בסך 500 ₪, שישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.