תביעת פיצויים נגד הבנק על רשלנות במתן משכנתא

לפני תביעה לחיוב בפצוי בטענה לרשלנות עורכת דין.

כחודשיים לאחר חתימת התצהיר, ביום 3.6.19, הוגשה תביעה זו. תמצית טענות הצדדים לטענת התובע, התרשלה הנתבעת במתן השרות המשפטי שנתבקש ממנה בעריכת הסכם ההלוואה, ובשל רשלנותה זו התברר שהדירה איננה יכולה להבטיח את פרעון ההלוואה שהעמיד, ולתובע נגרם נזק בגובה ההלוואה שהועמדה בצירוף הריבית עליה.

התובע, ממשיכה הנתבעת וטוענת, ידע כי כל שניתן יהיה לרשום היא הערת אזהרה על המנעות גאולה מעשיית עסקה בזכויותיה, והבין כי לא יהיה בהערה זו כדי למנוע את מימוש המשכנתא הרשומה לטובת הבנק על זכויות רז וגאולה בדירה.

התרשלות בייצוג ענייניו של הלקוח או בהפעלת מידה סבירה של מיומנות ומאומנות, הגורמת נזק ללקוח, ועל אחת כמה וכמה היתנהגות שיש בה הפרת אמונים ואי-יושר כלפי הלקוח, עלולות לשמש עילה לתביעה נגד עורכת הדין בגין הפרת חוזה.

אומנם, בנגוד לעיסקת הלוואה קודמת בה טיפלה הנתבעת עבור התובע ב- 2009, לא מצאה הנתבעת להחתים את התובע על מיסמך המבהיר את מודעותו לסיכון לו הוא נחשף, אולם לא מצאתי סיבה לפקפק בעדות הנתבעת שלפיה נוכח התהדקות יחסיה עם התובע היא לא מצאה לנכון להחתימו שנית על מיסמך דומה גם בהסכם ההלוואה מול גאולה, אף שהדברים הובהרו לתובע והיו נהירים לו. אף מודעתם הברורה של הצדדים לאבחנה שבין משכנתא להערת אזהרה, כמו גם הסתירה בין הטענה בכתב התביעה לזו שנטענה בתצהיר התובע, מקשים על מתן אמון בגירסתו של התובע.

...

פשרה זו הושגה על יסוד טענת התובע שלפיה הערת האזהרה שנרשמה לזכותו על זכויות גאולה בדירה, מעמידה אותו במצב של נושה מובטח (הערעור צורף כחלק מהמוצגים שנתקבלו מהנאמן והוגשו ביום 5.10.21).

לסיכום, התובע עתר לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויים בסך של 1,000,000 ₪, בטענה שהנתבעת הפרה את חובת הזהירות שלה בעריכת הסכם ההלוואה, ולא עמדה בהתחייבות שנתנה לו לרשום בטוחה טובה להשבת ההלוואה שהעמיד לפי הסכם ההלוואה.

נוכח כל האמור, לאחר שמצאתי לדחות את גרסת התובע ולדחות את טענתו להפרת חובת הזהירות של הנתבעת בעריכת הסכם ההלוואה – אני דוחה את התביעה.

נטען, בתמצית, כי הערבות הבנקאית שהונפקה ביום 9.1.2017 וכונתה הערבות הבנקאית הישנה פקעה ותוקפה פג ביום 7.1.2020, אלא שביום 18.6.2020 הנפיק הבנק לטובת חברת אפריקה ולצרכי הפרויקט ערבות בנקאית אשר כונתה הערבות הבנקאית החדשה; בית-המשפט התבקש ליתן צו מניעה במעמד צד אחד בלבד נגד הודעת חברת אפריקה על כוונתה לממש את הערבות הבנקאית החדשה, לאסור עליה לפעול לחילוט ערבות זו וכן להורות לבנק לא להעביר את כספי הערבות הבנקאית החדשה לחברת אפריקה או מי מטעמה.

כבר נאמר לעיל שאין מחלוקת על כך שבתקופה שמיום 9.1.2017 עד יום 7.1.2020 עמדה הערבות הבנקאית בתוקף; כך על-פי הערבות כפי שהונפקה במקורה ביום 9.1.2017 וכך גם על-פי הארכתה מעת לעת על-ידי הבנק על-בסיס בקשות חברת אפריקה שהופנו אליו [ר' סע' 5 בבקשה].

מן הפן המהותי, טענת ההתרשלות שבפי המבקשת נגד הבנק עשויה לכונן תביעה כספית מובהקת, לא יותר מכך, ועסקינן בנזק כספי שהנו בר-פיצוי.

צו זמני אינו ניתן לאחר בירור מלא של זכויות בעלי-הדין ועל-יסודה של מסכת ראייתית שלמה אלא בהסתמך על ראיות חלקיות ומקוטעות ובטרם התברר הסיכסוך לגופו [רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא(3) 789, 799 (1997)].

...

הבקשה נדחית אפוא.

ככל שיתחוור שניתן להעביר את הסכום המופקד רק לבנק – במעמדו כמפקידו בקופת בית-המשפט, אני מורה כי סכום הערבות יועבר מקופת בית-המשפט לבנק, ועל הבנק להעבירו לחברת אפריקה באמצעות באת-כוחה מייד עם קבלתו.

המבקשת תשלם לכל אחד מהמשיבים את הוצאות הבקשה בסך 11,700 ₪ (כולל מע"מ), זאת תוך שלושים יום מעת המצאת ההחלטה לידיה וללא קשר לתוצאות ההליך העיקרי.

הפרה ראשונה - שעה שלא העבירו לידי דסקל או בא כוחם המחאה בנקאית על הסכום האמור במכתב הכוונות של בלמ"ש עד ליום 20.7.2017 ולחילופין, לא פרעו את ההלוואות בתשלום ישירות לידי הבנק, עד למועד הנ"ל. הפרה שניה - שעה ששלחו לדסקל הודעת ביטול במסגרת מכתב בא כוחם מיום 25.7.2017, מבלי שעמדה להם עילה לבטל את ההסכם (ראה ע"א 1/84, לעיל).

יתכנו, אמנם, מצבים החורגים מן הכלל, בהם ניתן לתבוע מספר סוגים של פיצויים מוסכמים או פיצוי מוסכם לצד ראש נזק אחר, כל עוד אין חפיפה בין מקורות הפצוי וכל עוד מתייחסות תביעות הפיצויים לראשי נזק שונים (ע"א 628/87 חורי נגד חברת החשמל בע"מ, פ"ד מו(1) 115, ע"א 879/92 מקור הנפקות וזכויות בע"מ נגד רוסמן, פ"ד נ(1) 774 וכן, ג. שלו, י. אדר, דיני החוזים - תרופות, התשס"ט 2009, עמ' 521 - 523).

אמנם, השמאי יפרח אמור היה להוציא את השומה עבור הבנק למשכנתאות, אולם חלה עליו חובת זהירות מושגית גם כלפי חלאילה, כמי שצפוי להסתמך על האמור בה. יתירה מזאת, הוא פנה ישירות לחלאילה ואף שלח להם מכתב לפיו הדירה ניבנתה ללא היתר, כביכול (ע"א 5302/93 בנק מסד נגד מרדכי ליט ואח', פ"ד נא(4) 591).

עם זאת, לא קיים קשר סיבתי בין התרשלות השמאי פרח והמידע שמסר לחלאילה, לבין הנזק שניגרם להם בסופו של דבר, עקב הפרת ההסכם על ידם והעובדה שיאלצו לשלם לדסקל את סכום הפצוי המוסכם על פי הסכם המכר.

...

לאור האמור לעיל, אני מורה כדלקמן: א. תביעת חלאילה בתיק 59854-07-17 נדחית.

אני מקבל את תביעת דסקל בתיק 3445-08-17 בחלקה, ומחייב את חלאילה לשלם לדסקל סך של 133,430 ₪.

ההודעה לצד שלישי שהגישו חלאילה נדחית.

לפני תביעת פיצויים שהגישו התובעים נגד הנתבעים בגין עסקת מכר דירה.

בעיניין הישתדלות המוכרים ראו למשל תיכתובת בין הצדדים מיום 05.09.18 ממנה עולה כי הבנק של המוכרים טרם העביר המסמכים, וממתינים שם לאישור המנהל, וכאשר המוכרת מציינת בתכתובת כי צרחה על הבנק שלה.

בהמשך, בהודעה מיום 06.09.18, מציינת המוכרת, בעקבות פניית הקונה, שהיא ממש מצטערת אך הדברים לא תלויים בה. אף אם ניתן לייחס למוכרים את העיכובים של הבנק שלהם, אזי כאמור לעיל, כל הליך קבלת המשכנתא והמסמכים שנדרשו על ידי הבנק של הקונים, והמועדים בהם הועברו המסמכים הללו, לא הובהר דיו.

לכך אוסיף כי במהלך הדיון נישאל הקונה היכן לטעמו התרשלו המוכרים וענה כדלקמן: "..מכתב הכוונות נמצא בבנק והם יוצאים לנופש בטבריה זה התרשלות בשבילי.. ביום ראשון זה הגיע לבנק, הם יצאו לנופש...". המוכרת הגיבה שנסעו לנופש של הצבא מראשון עד חמישי, בעיר טבריה, כאשר ביום חמישי פנו מהבנק ואמרו שהגיע מכתב הכוונות, כאשר המוכרת ניסתה לגרום לכך שפקידה תיגש ותיקח את המכתב, או אף הקונה בעצמו, אולם לא ניתן היה לעשות כן. לאחר מכן התברר שפג תוקף האישור, והיה צריך לחכות זמן נוסף לקבל אישור חדש.

...

המוכרים נדהמו מהטענות הנ"ל, וכאשר הגיעו מים עד נפש, החליטו המוכרים לשים קץ לסחטנות, ואז הודיע הקונה "אתם עוד תקבלו מכתב מעורך הדין שלי". הקונים לא הרימו את נטל ההוכחה המוטל עליהם ולפיכך דין התביעה להידחות.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי במסמכים בתיק, ושמעתי את הצדדים, החלטתי לדחות את התביעה, ולהלן יפורטו נימוקיי: על אף שהסכם המכר נחתם עוד ביום 14.09.17, כאשר מועד קבלת החזקה בדירה נקבע ליום 10.09.18, כשנה לאחר מועד המכירה, העבירו הקונים למוכרים, את מסמכי המשכנתא, רק ביום 04.06.18.

לסיכום אני מורה על דחיית התביעה.

לפני ביהמ"ש תביעה נגד בנק לפצוי בגין מימוש מישכון שבה ביהמ"ש קבע בפסק דין חלקי כי על הבנק לפצות בעלת מרבית הזכויות בנכס המשועבד שמומש וכעת עליו לפסוק שיעור הפצוי.

ביהמ"ש קבע שעילת התביעה בגין אי גילוי קיום בטוחה נוספת להבטחת פרעון החוב בחשבון לא היתיישנה שכן נטל הבאת הראיות והשכנוע לעניין טענת ההתיישנות חל על הבנק ולכן מצופה היה שהבנק יוכיח שהמסמך הומצא לתובעת בחודש ספטמבר 2010 באופן שגרם להתיישנות התביעה, אך הוא לא עשה כן. ביהמ"ש קבע כי הגשת התביעה לוקה בשיהוי רב. זאת משום שהתובעת לא העמידה הסבר מניח הדעת לכך, לרבות לחלוף הזמן ממועד מתן פסק הדין בתביעת הבנק בשנת 2014.

כמו כן, ביהמ"ש הפנה לאיזכור סוגית הויתור על מימוש המשכנתא שרשמה על הנכס ברחובות: "5.11 נימוק נוסף המחייב דחיית התביעה נגד רינת, מובנה בעובדה לפיה הבנק ויתר במודע על זכותו למימוש המשכנתא שנרשמה גם לגבי נכס ברחובות, אשר אמיר קיבל מהוריו במתנה, וזאת ללא כל הסבר באופן שהנכס היחיד שנותר למימוש במסגרת המשכנתא, היה הדירה בבני ברק, ובכך שראה לנכון מבחינתו לתבוע את רינת בלבד, כמי שזכתה במתנה בעזבון (75% מדירת בני ברק).

סיכום פסק הדין החלקי ביהמ"ש קבע בפסק הדין החלקי כי הבנק התרשל והפר חובה חקוקה וחובת תם הלב, כאשר לא גילה לתובעת כי עומד לשחרר הבטוחה הנוספת שנועדה לפרעון החוב בבנק לטובת חוב אחר של אמיר ולעניין ההוצאות קבע כי מצופה היה שהטענות כאן יתבררו מיד ובסמוך למועד גילוי קיום הבטוחה הנוספת, ועוד לפני מתן פסק הדין בתביעת הבנק, ע"י הגשת בקשה להגשת תביעה שכנגד וכן היתייחס לכך שהתובעת הגישה התביעה כחודש לפני חלוף תקופת ההתיישנות, ללא הצדקה לכך וקבע שהתוצאה הסופית מלמדת ש"לא כצעקתה", לגבי טענות שני הצדדים.

...

הגשת כתב הגנה וכתב תשובה, הדיון הראשון, הגשת ראיות והדיון השני הבנק הגיש כתב הגנה ביום 27.2.18 בו טען כי יש לדחות את התביעה הן על הסף והן לגופה וזאת בשל התיישנות ואף בשל עשיית עושר ולא במשפט והעדר עילה.

חלופה 1: תיאור שטח שווי מ"ר בנוי סה"כ שווי הנכס דירת מגורים 51.5 6,900 ₪ 355,000 ₪ חלופה 2: תיאור שטח שווי מ"ר בנוי סה"כ שווי הנכס דירת מגורים 51.5 26,300 ₪ 1,354,000 ₪ חלופה 3: סיכום דמי שכירות ראויים לפי שנים: שנה היחס בין שווי למ"ר לכל שנה ביחס לשווי במועד עריכת השומה דמ"ש לשנה במעוגל דמ"ש לחודש במעוגל 2006 26.24% 10,400 ₪ 900 ₪ 2007 26.24% 10,400 ₪ 900 ₪ 2008 38.02% 15,080 ₪ 1,260 ₪ 2009 38.02% 15,080 ₪ 1,260 ₪ 2010 51.71% 20,500 ₪ 1,710 ₪ 2011 55.51% 22,010 ₪ 1,830 ₪ 2012 58.94% 23,370 ₪ 1,950 ₪ 2013 62.36% 24,720 ₪ 2,060 ₪ 2014 68.63% 27,210 ₪ 2,270 ₪ 2015 74.90% 29,700 ₪ 2,480 ₪ 2016 89.73% 35,580 ₪ 2,970 ₪ 2017 93.16% 36,940 ₪ 3,080 ₪ 2018 98.10% 38,900 ₪ 3,240 ₪ 2019 94.68% 37,540 ₪ 3,130 ₪ 2020 94.68% 37,540 ₪ 3,130 ₪ 2021 100.00% 39,650 ₪ 3,300 ₪ חלופה 4 – אומדן שווי שוק לנכס שבנדון לחודש 10/2010: תיאור שטח שווי מ"ר בנוי סה"כ שווי הנכס דירת מגורים 51.5 ₪ 13,600 ₪ 700,000 ₪ חלופה 5 – אומדן שווי שוק לנכס שבנדון לחודש 03/2014: תיאור שטח שווי מ"ר בנוי סה"כ שווי הנכס דירת מגורים 51.5 18,050 ₪ 930,000 ₪ שומה לאור כל האמור לעיל, הנני מעריכה את שווי הנכס ודמי השכירות הראויים בהתאם לחלופות המבוקשות, כדלקמן: חלופה תאור מועד קובע סה"כ אומדן שווי הנכס 1 שווי שוק 01/01/2006 355,000 ₪ חלופה תאור מועד קובע סה"כ אומדן שווי הנכס 2 שווי שוק מועד מתן השומה 1,354,000 ₪ חלופה תאור שנה דמ"ש חודשיים ראויים דמ"ש שנתיים ראויים 3 דמי שכירות 2006 900 ₪ 10,400 ₪ 2007 900 ₪ 10,400 ₪ 2008 1,260 ₪ 15,080 ₪ 2009 1,260 ₪ 15,080 ₪ 2010 1,710 ₪ 20,500 ₪ 2011 1,830 ₪ 22,010 ₪ 2012 1,950 ₪ 23,370 ₪ 2013 2,060 ₪ 24,720 ₪ 2014 2,270 ₪ 27,210 ₪ 2015 2,480 ₪ 29,700 ₪ 2016 2,970 ₪ 35,580 ₪ 2017 3,080 ₪ 36,940 ₪ 2018 3,240 ₪ 38,900 ₪ 2019 3,130 ₪ 37,540 ₪ 2020 3,310 ₪ 27,540 ₪ 2021 – מועד עריכת השומה 3,300 ₪ 39,650 ₪ חלופה תאור מועד קובע סה"כ אומדן שווי הנכס 4 שווי שוק 10/2010 700,000 ₪ חלופה תאור מועד קובע סה"כ אומדן שווי הנכס 5 שווי שוק 3/2014 930,000 ₪ "

ביהמ"ש לא קובע מסמרות בעניין זה, שכן אינו אמור להכריע בו. דיון בהוצאות בשים לב לסכום שכר הטרחה שביהמ"ש פסק בפסק הדין החלקי, וכן בשים לב לפער בין סכום התביעה ובין סכום התביעה, ביהמ"ש קובע כי הנתבעת תשלם לתובעת מחצית מכלל הוצאותיה לעניין אגרות, תשלום לשמאי מטעמה ותשלום לשמאית מטעם ביהמ"ש וכן שכ"ט בא כוחה של התובע בסך של 35,000.

סוף דבר ביהמ"ש מחייב הנתבעת לשלם לתובעת כלהלן: 560,000 ₪ צמוד בתוספת הצמדה למדד המחירים לצרכן בלבד עד מועד הגשת התביעה ומאותו מועד בתוספת רבית כדין ועד מועד התשלום בפועל.