תביעת פיצויים לפי סעיף 30א לחוק התקשורת לאחר תיקוני כתב תביעה

לאור זאת, מצאתי בעיניין זה להעדיף את גרסת התובע על גרסת הנתבע אשר טען בפני תחת אזהרה כי מעולם לא היה במועדון הכושר בתל אביב, אינו יודע היכן הוא נמצא ולא מצאתי לפקפק בגירסתו זו. מיד לאחר הדיון (25.3.2021) הגיש התובע בקשה שמשמעותה למעשה היא תיקון כתב התביעה בשל הודעות הטקסט שכאמור הוסיפו להשלח לו על ידי הנתבע גם לאחר שנתבקשה הסרתו מרשימת התפוצה על ידי לחיצה על "הסר" כאמור בהודעות.

בהתאם לפסיקה - יש להבחין בין שני מצבים בהם משוגרים דברי פירסומת בגינם ניתן לתבוע פיצוי לפי סעיף 30א לחוק התיקשורת: "מצב אחד... בשולח המשגר דברי פירסומת לנמענים בלא שאלה פנו אליו קודם לכן או שהיה ביניהם קשר עסקי קודם. הכוונה למפרסמים הנוקטים באסטרטגיה שיווקית של שיגור דברי פירסומת לקהל הרחב – בלא שהנמענים הביעו עניין בכך – בהצעה לרכוש שירותים או מוצרים... המצב השני עניינו בשולח המשגר דברי פירסומת לנמענים שנתנו הסכמה לקבלם בעבר; בשלב מסוים החליטו כי אינם מעוניינים בהמשך השיגור ובקשו להסירם מרשימת התפוצה; ואף על פי כן המשיכו לקבל דברי פירסומם בנגוד לרצונם. לדעתי, משלוח דברי פירסומת במצב הראשון הוא חמור בהשוואה לשיגור דברי פירסומת במצב השני. הטעם לכך הוא שהיקף החשיפה לדברי פירסומת במצב הראשון הוא בלתי-מוגבל, וזו התופעה העיקרית שחוק הספם ביקש למגר: הצפה בלתי-נשלטת ובלתי-מבוקרת של דברי פירסומת שהנמען לא הסכים לקבלם; שאין לו כל שליטה על התכנים הנכללים בהם (שעלולים להיות פוגעניים); כאשר זהות השולח אינה ידועה לו ועל כן נקיטת פעולה להסרתם באמצעות לחיצה על קישורים שנכללים בהם עלולה לחשוף את הנמען להידבקות בווירוסים ובסוסים טרויניים. שיגור דברי פירסומת במצב השני הוא ככלל חמור פחות, אלא אם כן השולח מיתעלם באופן עיקבי מבקשות הסרה מרשימת התפוצה. ...". ת"ק (ת"א) 44069-09-14 עמית זילברג נ' קניה טובה באנטרנט בע"מ (11.03.2015) [פורסם בנבו].

...

על כן לא מצאתי להתחשב בה לעניין זה. משהוראות חוק התקשורת קובעות כי על המפרסם לאפשר לנמען להודיע על סירוב לקבל דברי פרסומת באותה דרך בה שוגר דבר הפרסום אך לא השתכנעתי כי התובע יכול היה להסיר עצמו מרשימת התפוצה בצורה פשוטה וסבירה התחדדה המסקנה כי יש לקבל את התביעה במלואה.

גם העובדה כי התובע לא המתין להצטברותן של הודעות רבות מחזקת את מסקנתי זו. יוצא אפוא כי לאחר ששקלתי את כלל השיקולים הרלוונטיים, בכללם מטרת החוק, אכיפתו והרתעה מפני הפרתו, עידוד נמענים לממש זכויותיהם והיקף ההפרה אין לי אלא לקבל את התביעה במלואה משהפיצוי הנתבע הנו מידתי, כך גם לפי מצוות המחוקק ולפי הפסיקה.

סוף דבר: אני מקבלת את התביעה במלואה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 2,000 ₪ בצירוף הוצאות משפט בסך 500 ₪.

לפניי תביעה לפיצויים לפי סעיף 30א לחוק התיקשורת (בזק ושידורים) התשמ"ב-1982 (להלן: "חוק התיקשורת").

בכתב התביעה המתוקן לא נטען כי ההרשמה כללה מסירת כתובת ולא אישור הרשמה לאתר, ולא מצאתי לידון את מר מועלם לכף חובה, משבחר לתקן את תשובתו לאחר הפסקה ובדיקת העניין.

הנתבעת הסירה את התובע מרשימת התפוצה על פי רשומי המערכת (נספחים ב'-ג' לכתב ההגנה) ביום 23.10.2014 בשעה 10:19 AM, לטענת התובע בעמ' 4 לכתב התביעה הוא ביקש את הסרתו בשעה 4:48 PM של אותו היום, לאחר מועד ההסרה, על ידי משלוח הודעה חוזרת לכתובת ממנה התקבלה הודעת הפרסומת.

מדובר ברף העליון, ואין משמעות הדבר שכל אימת שיופר החוק יהיה התובע זכאי לתשלום זה. בנוגע לפסיקת שיעור הפצוי נקבע בסעיף 30א(י)(3) לחוק התיקשורת כדלקמן: "בבואו לקבוע את גובה הפיצויים לדוגמה, יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים המפורטים להלן, ולא יתחשב בגובה הנזק שניגרם לנמען כתוצאה מבצוע ההפרה: (א) אכיפת החוק והרתעה מפני הפרתו; (ב) עדוד הנמען למימוש זכויותיו; (ג) הקף ההפרה". בעיניין השיקולים שעל בית המשפט לשקול לעניין גובה הפצוי לדוגמה, קובעת הפסיקה המנחה בעיניין חזני ובעניין גלסברג כי יש לבחון את תכלית החוק: אכיפה והרתעה אפקטיבית ועידוד הגשת תביעות מצד אחד, יחד עם מידתיות מצד שני.

לכך יש להוסיף את התרשמותי מנציג הנתבעת בדיון, הבעלים של הנתבעת והאחראי על הדיוור, שלא הבין שהתנהלות הנתבעת והפנייתה את הנמען להסרה באמצעות מקש ההסרה בגוף, גם אם מדובר במי שחוזר ונרשם לאחר הסרתו, אינה עולה בקנה אחד עם הוראות חוק התיקשורת וכן את טענת הנתבעת, שלא נסתרה, כי מאז רכשה הנתבעת את פעילות האתר בסוף שנת 2012 לא הוגשו נגדה תביעות על פי חוק התיקשורת.

...

משהגעתי לכלל דעה כי התובע נרשם לאתר ביום 21.10.2014, הוסר לבקשתו ביום 23.10.2014 ושב ונרשם לאתר ביום 24.10.2014, יש טעם לפגם בהתנהגותו זו של התובע, אשר כפר בעצם הרשמתו לאתר ולא סיפק כל הסר להרשמתו החוזרת.

בהקשר להודעות פרסומת ששוגרו בהודעת מסר, בהתייחס לסעיף 30א(ד) לחוק התקשורת בשילוב עם הוראות סעיף 30א(ה)(1)(ב) לחוק הקובע: "מפרסם המשגר דבר פרסומת באמצעות הודעת מסר קצר יציין בדבר הפרסומת רק את שמו ואת דרכי יצירת הקשר עמו לצורך מתן הודעת סירוב", קבע כב' השופט טל חבקין בעניין ת"ק (ת"א) 30204-08-14, ציפורה הולנדר נ. דונה גיי בע"מ (5.7.2015) כדלקמן: "שני סעיפים אלה נועדו להקל על הנמען לבקש להסירו מרשימת התפוצה בהיותם מחייבים את השולח לאפשר את ההסרה בדרך הכרוכה במינימום משאבים וסיכון: לא באמצעות לחיצה על קישורית (שעלולה להיות נגועה בווירוס), אלא בדרך פשוטה שבה נתקבלה ההודעה (משלוח הודעת מסר קצר או דואר אלקטרוני, לפי העניין)". אותה מסקנה יש להחיל, ביתר שאת לגבי משלוח דברי פרסומת בהודעה אלקטרונית, לגביהם מחויבת הנתבעת, בהתאם לסעיף 30א(ה)(1)(ג) לחוק התקשורת, לציין בדבר הפרסומת "כתובת תקפה של המפרסם ברשת האינטרנט לצורך מתן הודעת סירוב". מכאן, שדרישה להסרה באמצעות לחיצה על מקש ההסרה, לבד משאין לחייב בה את הנמען, אינה נכללת בדרך שנקבעה בחוק, הקובע דין ספציפי להסרה של הודעות אלקטרוניות.

סוף דבר אשר על כן, ונוכח נסיבותיו המיוחדות של תיק זה כמפורט לעיל ועל בסיס השיקולים כאמור לעיל, ראיתי לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בסכום של 4,000 ₪.

התובעים הגישו תביעה לתשלום 26,000 ₪ (12,000 ₪ עבור התובעת 1 ו - 14,000 ₪ עבור התובע 2) על פי סעיף 30א לחוק התיקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982 (להלן: "החוק").

קנדילידה היא חברה פרטית המשווקת את מוצרי "גלידות פלדמן". בהתאם לסעיף 30א(א) לחוק "מפרסם" הוא מי שמופיע בפרסומת ומי שמשווק את הפרסומת.

ראשית, יש לשים לב, כי חרף הגשת התביעה והסכמת קנדילידה כי נפלה שגגה אצל קליניק ואף טענתה כי השגגה תוקנה, קיבלו התובעים שתי הודעות נוספות לאחר הגשת כתב ההגנה על ידי קנדילידה.

בכל הנוגע לסכום הפצוי נקבע בפס"ד גלסברג בע' 8 כדלקמן: "... על-כן, לטעמי, בבואם לפסוק פיצוי לדוגמה לפי סעיף 30א(י) לחוק התיקשורת, על בתי המשפט לראות ברף העליון שהציב המחוקק – 1,000 ש"ח – נקודת מוצא, ממנה כמובן ניתן להפחית, במקרים המתאימים. ברי, כי אין משמעות הדבר שכל אימת שפלוני יפר את סעיף 30א, ייפסק פיצוי לדוגמה בשיעור המירבי הנקוב בחוק, ויש להביא בחשבון את מכלול הנסיבות, לרבות השיקולים המנויים בסעיף 30א(י)(3). הכלל הוא אפוא, כי הסכום הנקוב בסעיף 30א(י)(1) הוא סכום המוצא לפסיקת הפצוי לדוגמה, ממנו ניתן – בנסיבות המתאימות – להפחית." כפי שציינתי לעיל, בהליך הסכימו הצדדים לסכום פיצוי של 20,000 ₪ המשקף פיצוי של כ – 700 ₪ לכל הודעה.

...

" נוכח האמור, אני מקבלת את התביעה וקובעת כי על הנתבעות לפצות את התובעים בגין משלוח הודעות הפרסומת נושא התביעה.

אני סבורה כי אין מקום לסטות מהסכמה זו, הן משום שהייתה הסכמה לגבי סכום זה והן משום שגם אם אין לבוא בטרוניה לתובעים על כי לא פעלו להסרת שמם מרשימת התפוצה, הרי שהנתבעות אפשרו הסרה וראוי ליתן לכך משקל מסוים בפסיקת הפיצוי.

נוכח כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובעים סכום של 20,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. ניתן לבקשה רשות ערעור תוך 15 יום בבית המשפט המחוזי בבאר שבע.

התובע, עורך דין במקצועו, קיבל שלוש הודעות דוא"ל מאת הנתבעת, ובגינן הגיש תביעה לפי ס' 30א' לחוק התיקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982 (להלן: "החוק". לטענת התובע, הוא מעולם לא הצטרף למועדון הלקוחות של הנתבעת, ומעולם לא הסכים לקבל דברי פירסומת, ולאחר קבלת ההודעה הראשונה ביקש להסיר אותו מרשימת התפוצה של הנתבעת באמצעות משלוח הודעת דוא"ל אל הכתובת ממנה נשלחה אליו הפרסומת.

אלא שס' 30א(ד)(1) קובע ש"הודעת הסרוב תנתן בכתב או בדרך שבה שוגר דבר הפרסומת, לפי בחירת הנמען", דהיינו החוק אינו מטיל על התובע את החובה להכנס לקישורית שנשלחה אליו, ואינו מאפשר לנתבעת לבחור את הדרך בה יישלחו אליה הודעות הסרוב.

לפיכך, מעת שהתובע פנה אל הנתבעת באמצעות הודעת דוא"ל שנשלחה אל הכתובת ממנה נשלחו אליו דברי הפרסומת, והודעתו לא חזרה אליו בציון שהכתובת שגויה, יש לראות אותו כמי שהודיע לנתבעת שהוא מסרב לקבל דברי פירסומת, ועל כן "אין לנתבעת הגנה" (כלשון ס' 30א(י)(5)(א) לחוק) מפני התביעה בגין שני הפרסומים שנשלחו אל התובע לאחר משלוח הודעת הסרוב.

קודם שאתייחס לנסיבות שהוכחו בעניינינו, אבקש להבחין בין שני מצבים שבהם משוגרים דברי פירסומת באמצעות מתקן בזק שניתן לתבוע בגינם פיצוי לדוגמה לפי סעיף 30א לחוק התיקשורת.

" במקרה שבפני, התביעה הוגשה לאחר הפעם הראשונה שבה נשלחה הודעת דוא"ל למרות הודעת הסרוב, והיא תוקנה על מנת להוסיף תביעה בגין הודעת דוא"ל נוספת.

...

למרות האמור, אני מקבלת את טענת הנתבעת כמסתברת יותר מעדות התובע נוכח מכלול הנסיבות.

אשר על כן, אני סבורה שהנתבעת הייתה רשאית לשלוח לתובע את ההודעה הראשונה, מכח הוראת ס' 30א(ג) לחוק.

לכך אין מקום, ואני סבור שבית המשפט רשאי להקנות להתנהגות מסוג זה משקל בסכום הפיצוי שייפסק, בהיקש מהשיקולים שרשאי בית המשפט לשקול בבואו לפסוק שכר טרחה לבא כוח מייצג בתובענה ייצוגית (השוו לסעיפים 25(ב)(4) ו-25(ב)(5) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006).

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רת"ק 45874-03-17 דביר נ' א.ג.ש ייעוץ פינאנסי בע"מ תיק חצוני: בפני כבוד השופטת ברכה בר-זיו המבקש צבי דביר המשיבה א.ג.ש ייעוץ פינאנסי בע"מ פסק דין

המבקש עתר בתביעתו לקבלת פיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 30א' לחוק התיקשורת (בזק ושידורים) , התשמ"ב- 1982 (להלן "החוק") המבקש ציין בכתב בתביעה כי הגיש נגד המשיבה תביעה קודמת שנדחתה, שעילתה היתה מסרונים אחרים שקבל מהמשיבה וכי המסרונים נשוא תביעה זו נשלחו לאחר מתן פסק הדין בתביעה הקודמת.

כמו כן טען כי לא היה חייב לתקן את תביעתו הראשונה כדי לצרף עילות שנולדו לאחר הגשת כתב התביעה הראשון.

...

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, החלטתי לעשות שימוש בסמכותי שלפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לקבל את הבקשה ולדון בה כבערעור; דין הערעור להתקבל, כפי שיפורט להלן.

לפיכך, אני מקבלת את הערעור, מבטלת את פסק דינו של בימ"ש קמא ככל שעניינו 6 המסרונים הראשונים נשוא תביעתו, וקובעת כי המבקש זכאי לפיצוי גם בגין 6 מסרונים אלה.