ביום 16.10.2005 הגיש המבקש לבית משפט השלום תביעה נגד המשיבים לפי חוק הפלת"ד (להלן: התביעה הראשונה).
זאת, "כיוון שהדרך היחידה להוכחת טענות בעיניין שברפואה במסגרת תביעה לפי חוק הפיצויים היא מינוי מומחה מטעם בית המשפט" (ראו: אליעזר ריבלין תאונת הדרכים 648 (מהדורה רביעית, 2011); ראו גם: רע"א 7097/11 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' קוואסמה, פסקה 7 (5.8.2012); יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 479-477 (מהדורה 4, 2013); זאת, למעט במקרים שבהם קיימת קביעה על-פי דין בנידון, ולא ניתן היתר להביא ראיות לסתור קביעה זו, כאמור בסעיף 6ב לחוק הפלת"ד. ואולם, אף קביעות הנכות על ידי הועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי דורשות, ככלל, את בדיקת הניזוק על ידן (ראו: תקנה 5 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956)).
...
בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים ר' יעקובי, מ' בר-עם ו-ח' מרים לומפ) בע"א 57289-10-20 מיום 15.2.2021, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ג' ארנברג) בת"א 64885-12-15 מיום 7.9.2020.
ואולם, משהגענו לכלל מסקנה כי ככלל, יש להשעות את מרוץ התיישנותה של תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף למשך תקופת שהייתו של תובע במאסר במדינה זרה, הרי שאין להביא במניין תקופת ההתיישנות של התביעה השנייה אף את תקופת המאסר בחו"ל – אשר ארכה כשנתיים ו-11 חודשים.
נמצאנו למדים, אפוא, כי תקופת התיישנותה של התביעה השנייה אינה עולה על שבע שנים, ומשכך תביעה זו לא התיישנה.
סוף דבר: לו תישמע דעתי, כי אז נורה על קבלת הערעור, כך שפסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי יבוטלו, והדיון יוחזר לבית משפט השלום לשם בירור תביעת המבקש לגופה.