תביעת פיצויים לאלמן בגין מות אשתו בתאונה

אשר לבסיס השכר של האלמן בתקופה שלאחר הלימודים – בנוגע לתקופה זו, האלמן ואביו היו בתצהיריהם חד משמעיים, בנוגע לשכר הצפוי לאלמן לולא התאונה – אביו של האלמן טען בסעיף 10 לתצהירו: "אין כל ספק שאילמלא התאונה היה בני ... מישתלב בחרה במקומי וכי הכנסתו החודשית היתה יכולה להגיע כדי מעל כפל השכר הממוצע במשק והרבה יותר מכך". האלמן טען בתצהירו כי בכוונתו ובכוונת רעייתו המנוחה היה שישתלב בחברה של הוריו, אלא אם חברה זו תיסגר וכי בנגוד לתשובותיו לשאלון כאילו החברה ניסגרה החברה פעילה גם היום.

תביעת האלמן כתלוי במסגרת תביעתו טוען התלוי לפצוי בגין אובדן התמיכה הכלכלית בו, אבדן שירותי רעייה ופצוי כמטיב בתקופה של כ- 11 ימים בה שהתה המנוחה בבית החולים ועד לפטירתה, כן טוען האלמן לפצוי בגין אובדן רשיון הנהיגה שלו בעקבות ההליך הפלילי שהתנהל נגדו עקב התאונה.

בעיניין מרמש, כאשר האלמן נישא מחדש ארבעה חודשים לאחר מות המנוחה, וחרף קיומם של ילדים משותפים, אישר בית המשפט פיצוי בשיעור של 10,000 ₪ לאלמן בגין ארבעה חודשים בלבד ודחה את תביעת הילדים לפצוי בגין אובדן אם, שכן קיבלו את השירותים להם הם נזקקים מהרעיה החדשה.

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי לידי מסקנה כי סביר לפסוק בראש נזק זה סכום של 20,000 ₪.

מתוך הראיות עולה ששלילת רשיון הנהיגה באה עקב נהיגתו הרשלנית, משכך, ניתן לקבוע שלא מדובר בנזק בר פיצוי במסגרת תביעתו או במסגרת תביעת התלויים והעזבון ומשכך דינה של הטענה בהקשר זה להידחות.

סוף דבר הנתבעת תשלם לאלמן סך של 815,897 ₪ בתוספת מחצית חלקו מתביעת העזבון בסך 398,243 ₪ - סה"כ 1,214,140 וכן תשלם לכל אחד מהורי המנוחה סך של 199,121 ₪ הכל בתוספת אגרה כפי ששולמה ושכר טרחה כחוק.

לא קיימת מחלוקת באשר לחבות הנתבעת כלפי התובעים, והמחלוקת מתמצה בשאלת גובה הנזק, ובעיקר סביב השאלה: כיצד יש לאמוד את שכרה של המנוחה בעת התאונה ולעתיד לבוא לצורך חישוב ניזקי האלמן כתלוי בה ונזקי יורשיה? הנתונים הרלבאנטיים שאינם במחלוקת התובעת, ילידת 24.4.51, היתה בת 60 ו-7 חודשים בעת פטירתה.

בעקבות פטירת המנוחה האלמן פנה בתביעה למל"ל, ומאחר והתברר כי קצבת הזיקנה לה הוא זכאי, בצרוף לקיצבת שארים, גבוהים מקיצבת התלויים (בשל אי דיווח מעודכן על הכנסות המנוחה), הוא קיבל קצבת שארים אשר גובהה, בהתאם לחוות דעת אקטוארית שהגישה הנתבעת (נ/7), 172,479 ₪ (נכון ליום 31.12.15).

סה"כ הפסדי תמיכה לאלמן – 438,033 ש"ח אובדן שירותי רעיה – אמנם נכון כי בית המשפט העליון בפסיקתו בע"א 9788/07 עזבון המנוחה הדיל מרמש ז"ל נ' ד"ר אילנה שלזינגר (30.5.2010), אשר אושרה גם בע"א 4574/11‏ ‏ עזבון ויורשי המנוח נזאל אג'וד נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (19.5.2013) תחם את פסיקת הפצוי בגין אובדן שירותי בן זוג בין 200,000 ל-300,000 ₪ אולם זאת ביחס לבני זוג צעירים יחסית שלהם ילדים הזקוקים לטפול בן הזוג.

...

אינני מקבלת טיעונה של הנתבעת כי לא סביר להניח שהמנוחה ביצעה עבודת הפצה בהיקפים נרחבים, שכן מדובר היה באשה שלא היתה כה מבוגרת (60 בעת פטירתה) וגם אם סבלה מבעיות בריאות שונות, אין בכך להניב את המסקנה כי לא יכולה היתה לעסוק בהפצת הפריכיות כנטען.

מכל האמור לעיל עולה כי קיים קושי ממשי להעריך את שכר המנוחה מהעסק, שכן לא ניתן להסתמך על דו"ח השומה והנתונים החלקיים שהציגו התובעים, ומנגד, אין לי כל ספק כי המנוחה אכן שימשה כמפיצה של דילייט, וגם באם הסכומים ששולמו לה, או שנרשמו לזכותה, גבוהים מאלו המשקפים את שווי עבודתה, הרי שלא ניתן להתעלם מהם לחלוטין, ועל כך למעשה גם הנתבעת אינה חולקת.

משכך אני סבורה כי הדרך הנכונה להעריך את הכנסת המנוחה מהעסק לפני התאונה, הינה להעמידה על סך של 9,650 ₪ לחודש (כפי הנתון העולה ממוצע ההכנסות, לאחר ניכוי הוצאות כאמור בסעיף 13 לעיל) כאשר לכך יש להוסיף את שכרה כדיילת בסך של 1,762 ₪, כך שסך השכר יועמד על סך של 11,412 ₪.

אומנם הפסקת העבודה לא כולה נגרמה עקב פטירת המנוחה, אלא כפי שטען, עקב יחסי עבודה עכורים עם מעסיקו דאז, שעל אף כישוריו העסיקו כפועל פשוט (האלמן קיבל עם עזיבת מקום העבודה בו עבד במועד התאונה, פצויי פיטורין שסכומם לא הוכח).

הפסדי שכר של האלמן כשלעצמם, אינם ברי תביעה בתביעת תלויים, אלא משמשים ממד לקביעת פיצוי בגין נזק ממוני, שנגרם עקב אובדן שירותים של המנוחה.

את שאר עבודות הבית, אותן ביצעה בעבר אשתו, הוא נאלץ לבצע בעצמו.

...

" "אין נפקא מינה האם ישנה זהות בין היורשים לבין התלויים, אם לאו. כך או כך, ככל שמדובר בפצוי לעיזבון בגין הפסד ההשתכרות 'בשנים האבודות', יש להישמר מפני פיצוי כפול בעקבות תביעתם הנפרדת של התלויים בגין הפסדי התמיכה בהם". כיוון שהתלויים ו/או היורשים בסופו של דבר אינם מקבלים פיצוי בגין אובדן תמיכה או שכרה של המנוחה "בשנים האבודות", הם זכאים לשאר הרכיבים בתביעתם כיורשים; אולם אין בכך כדי לשלול את זכאותם להפסד שנגרם להם עקב אובדן שירותי אישה ואם.

הנתבעת תשלם לתובעים סך 76,871 ₪, בניכוי התשלום התכוף ששולם.

כמו-כן, תשלם הנתבעת הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בצרוף מע"מ מסכום הפיצויים שנקבע בסעיף זה. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים ניתן היום כ"ב באב, תשס"ו (16/08/2006) בהיעדר הצדדים.

מבוא התובע מס' 1, פרופ' אליעזר קפלינסקי (להלן: "אליעזר"), יליד 1936, היה בעלה והיורש היחיד על פי צוואה של פרופ' נעמי קפלינסקי ז"ל (להלן: "המנוחה"), ילידת 28.2.1937, שמצאה את מותה בתאונת דרכים שאירעה ביום 26.4.05.

הפצוי עבור אבדן שירותי הרעיה והאם.

עוד מוסיפה הנתבעת כי לכאורה היא חשופה לתביעת ההשבה של עריית תל אביב בגין הסכומים המשולמים לאליעזר בעקבות פטירתה של המנוחה.

לסיכום, לדעתי החישוב כפי שיעשה להלן, היוצא מנקודת הנחה שהמנוחה הייתה ממשיכה ומקבלת את הפנסיה למשך מלוא תוחלת חייה, אך מנגד מביא בחשבון ניכוי של הסכום המשולם לאלמן כפנסיית שארים, הוא החישוב הנכון, גם אם משמעותו נגיסה משמעותית בסכום הפצוי נוכח ההשלכות שיש למגבלת שילוש השכר הממוצע במשק.

...

בהקשר זה אני מקבל במלואה את עדותו של אליעזר ומוכן להניח כי אליעזר והמנוחה היו ממשיכים לתמוך בארבעת הילדים עד הגיעם לגיל 75.

באשר לאופן הבאת התמיכה בתלויים בעת חישוב ההכנסה המשותפת מקובלת עלי טענת הנתבעת כי יש לחלקה בין המנוחה לבין אליעזר ובעניין זה אני מקבל את החישוב שעשה בא כוח הנתבעת לפיו חלקה של המנוחה בתמיכה בתלויים צריך לעמוד על 58.5% וחלקו של אליעזר על 41.5% וזאת בהתחשב בכך שההכנסה הפנויה של המנוחה הייתה גבוהה יותר בשל הפטור ממס.

עוד אני סבור כי יש להפחית את התמיכה בתלויים באופן יחסי כך שתחילה יחולץ חלקה היחסי מהכנסת המנוחה ובהתאם תחושב התמיכה לפי אותו חלק יחסי משילוש השכר הממוצע במשק.

לפני תביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), לפצוי התובעים בגין הנזקים שנגרמו לתובע 1 בתאונת דרכים שארעה ביום 21.12.2003, בה נדרס התובע 1 (להלן: "התובע") על ידי אוטובוס בדרכו חזרה ממסיבת חנוכה לביתו.

מקריאת פסק-הדין עולה כאילו הסכום המשולם בפריט זה נפסק לבעל בגין הפסד הישתכרות שניגרם לו עקב מות אישתו.

לאור האמור לעיל שגה בית-המשפט בקביעתו שהאלמן זכאי לפצוי ישיר בגין הפסדי ההישתכרות, ברם האלמן זכאי לפיצויים בגין ההפסד הממוני שניגרם לו בשל אובדן שירותי המנוחה בעבודות הבית ובטיפול בבנות.

...

מקובלת עליי טענת הנתבעים כי הדרך להוכיח טענות שברפואה הינה באמצעות חוות דעת מומחה רפואי, אולם עדות מומחה כמוה כחוות דעת, ככל שהיא נסמכת על אדנים רפואיים יציבים.

הואיל והנתבעים לא חלקו על תביעה זו בסיכומיהם, אני מורה שהנתבעים יישאו בעלות הוצאות המשפט כמפורט בסיכומי התובע, כאשר כל סכום משוערך כדין מיום הוצאתו ועד ליום התשלום בפועל.

אשר לשכר הטרחה אשר נפסק בתביעות על פי חוק הפיצויים, בהתחשב בנוסחה העדכני של תקנה 512 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, נקבעה לאחרונה ההלכה בבית המשפט העליון בע"א 3454/11 בוקאעי בלאל נ' חדוה אביטל (11.10.2011) מפי כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין, כדלקמן: "אף אני סבור כמותו [כמו השופט י' עמית, אשר נותר בדעת מיעוט-י.ש.], כי ראוי לו למחוקק המשנה לשקול את תיקון הוראת התקנה 512 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, באופן שניתן יהא לפסוק ולהוסיף מע"מ על שכר טירחה שנפסק לזכות תובע פרטי בתביעת נזיקין. עם זאת, אינני סבור כי ניתן לעשות כך בהכרעה שיפוטית שכן כללי לשכת עורכי-הדין אינם סותרים את (וממילא אינם גוברים על) הוראת התקנה 512 (ג) הנ"ל." הגיונה של הלכה זו פורט על ידי כב' השופט ע' פוגלמן, כך: "סעיף 16 (א) לחוק הפיצויים והכללים שהותקנו מכוחו מתייחסים אפוא למערכת היחסים שבין עורך הדין ללקוח ומגבילים את עורך הדין מלקבוע בהסכם ו/או לגבות מהלקוח שכר הטרחה המותנה בתוצאה ועולה על השיעור שנקבע בהם, בצירוף מע"מ שעורך הדין חב בו. חיזוק לכך ניתן ללמוד מהסיפה של סעיף 16 (א) הקובע כי "מי ששילם שכר טרחה העולה על התעריף המקסימלי, זכאי להחזר העודף". התניה ו/או גביית שכר טרחה מעבר לתעריף המקסימלי עולה כדי עבירת משמעת (ראו: גבריאל קלינג אתיקה בעריכת דין 258-257 (2001)).

לפיכך, ועל מנת שהתובע לא יצא ניזוק ויהא עליו לשאת בעלות המע"מ אשר ישולם מתוך כספי הפיצויים, אני קובע שהנתבעים יישאו בשכר טרחת עו"ד בשיעור 15% (כולל מע"מ).