תביעת פיצויים ושיבוב בגין נזקי שריפה שנגרמה עקב נפילת כבל חשמל

בפני תביעות התובעות לפצוי ושיבוב בגין נזקים שנגרמו עקב שריפה שפרצה בדירת ליליה טרן ביום 12.1.11, לאחר שכבל חשמל אוירי נותק כתוצאה מפגיעת ענפי עץ, בשל רוחות חזקות שנשבו באותו הלילה.

מיומני העבודה שהציג הקבלן עולה כי המפקח לא הצביע על ליקוי כלשהוא שנפל בעבודת הקבלן, ומשכך יש לראות בחתימת המפקח אישור לבצוע עבודות הגיזום בהתאם להנחיות וההוראות הכלולות בהסכם.

...

בהתחשב במכלול הדברים דלעיל, אני סבורה כי החלוקה המשקפת את האחריות של הצדדים כלפי התובעות הינה כי חברת חשמל תישא ב-25% מהתשלום לתובעות, ואילו הקבלן יישא בתשלום 75% ממנו.

לסיכום לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת והצד השלישי 1 לשלם לתובעות סך של 127,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 5.5.15 ועד היום, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 15% בצרוף מע"מ. הסכום הנ"ל ישולם כך ש2/3 ממנו ישולם לתובעת כלל חברה לביטוח בע"מ, ואילו 1/3 ממנו ישולם לתובעת ליליה טרן.

בתשלום יישאו הנתבעת והצד השלישי בהתאם לאמור לעיל, כך שהנתבעת תשלם 25% מסכומים אלו, ואילו הצד השלישי יישא בתשלום 75% מסכומים אלו.

בדו"ח שרשם קבע החוקר, כי בערו ספת ישיבה ושידה אשר עליה היה מונח נר דולק וכי לא היו בקירבת מקום נקודות חשמל או כבל חשמל.

כן הוסף, כלשון סעיף 62 (ד) לחוק: "הוראות סעיף זה לא יחולו אם מקרה ביטוח נגרם שלא בכוונה בידי אדם שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי. מחמת קרבת מישפחה או יחס של מעביד ועובד שביניהם". מעבר לסעיף זה, הפוליסה שותקת בנוגע לאפשרות של שימוש בדירה שלא על-ידי המבוטח אלא על ידי שוכרים ואינה קובעת מפורשות, כי זכות התיחלוף קמה בנוגע לשוכרים או לבאי הבית האחרים שנכנסו לבית בהרשאת המבוטחים ובהסכמתם, כדוגמת אורחים, שכנים וכאמור שוכרי דירה.

אליאס מוסיף (שם, עמ' 1132-1131), כי "זכות התיחלוף של המבטח עשויה לסגת גם כאשר הצד השלישי הוא 'מוטב סמוי', דהינו האדם שלטובתו נעשה הביטוח. כך לדוגמה, במקרה שנידון באנגליה קבע בית המשפט כי מתוך בחינת היחסים החוזיים בין המבוטח (בעלים) לבין הצד השלישי (חוכר) עולה כי הביטוח נעשה גם לטובת הצד השלישי, ולפיכך אין המבטח רשאי להפרע מהצד השלישי בגין ניזקי שריפה שנגרמו לנכס המבוטח כתוצאה מרשלנותו של האחרון" (בעיניין זה הפנה אל פסק הדין בעיניין Rolands Ltd v Berni Ltd [1985] 3 All ER 473, שנידון גם בפרשת מנורה).

כאמור שם, "המכנה המשותף לכל המקרים הנופלים אל מחוץ לגדר התיחלוף ... נעוץ בצורך לשמור על הגיונה של עסקת הביטוח ועל מטרתה, דהיינו החזרת המבוטח או המוטב למצב שבו היו לפני קרות מקרה הביטוח". כפי שציטט בית המשפט בעיניין פלדמן, זו גם עמדתו של שחר ולר בספרו (חוק חוזה הביטוח-התשמ"א-1981, פירוש לחוקי החוזים, מיסודו של ג' טדסקי, 2007, כרך שני, בעמ' 292) לגישתו: "הניסוח של סעיף 62(ד) משמיע תחולה מצומצמת של ההוראה לשני המקרים הנזכרים בה. אולם, פירוש צר – המחיל את הוראת הסעיף רק על שתי הדוגמאות הנזכרות בה במפורש – אינו מתיישב עם הרעיון העומד ביסוד הסעיף, שהוא שלילת זכות החלוף במקרים שבהם אין חשש שהמבוטח יזכה לפצוי כפל, משום שלא יממש את עילת התביעה נגד המזיק. לפיכך, יש לראות במקרים הנזכרים בסעיף 62(ד) דוגמאות בלבד למצבים שבהם אין למבטחת זכות תיחלוף" (עניין פלדמן, פיסקה 11).

...

מסקנה זו כאמור, גם מתיישבת עם מדיניות משפטית ראויה ועם מדיניות חברתית כלכלית צודקת, המביאה לתוצאות שיש בהן כדי למנוע בין השאר, בזבוז משאבים שעשוי להיווצר אם תקבע תוצאה אחרת, שתוליד מצבים של כפל ביטוחים מיותרים בגין השימוש באותו מבנה עצמו.

התוצאה היא שדינה של התביעה להדחות, בין אם יקבע שהנתבעים התרשלו ובין אם לאו.

התביעה נדחית.

נהג אוטובוס שהתכופף להרים את מכשיר הטלפון שלו שנפל, סטה שמאלה מנתיבו, עלה על המדרכה, פגע בשתי הולכות רגל (אחת מהן נהרגה) או אז הוא סטה ימינה ופגע ברכב שחנה במפרץ אוטובוסים (מקום שאסור בחניית כלי רכב שכן הדבר מפריע לאוטובוסים להעלות ולהוריד נוסעים) גרר אותו, עלה עליו והמשיך בנסיעה תוך שהרכב הפרטי נגרר תחתיו, פגע בעוד מדרכה ובתחנת אוטובוס או אז נתקע (ביחד עם הרכב הפרטי שנגרר תחתיו) בעמוד חשמל שנפל על הקרקע, כבלי החשמל נקרעו וגרמו לשריפה ממנה התלקחו האוטובוס והרכב הפרטי.

בהמשך חקירתו זו שב וטען: "אם לא הייתה המשאית הוא היה יוצא מזה... אם לא הייתה משאית, נקודה, אני מה שראיתי הוא היה יוצא מזה.". הצדדים הפנו את בית המשפט גם לע"א 201/13 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל (11.5.15) שבו רוכזו מספר ערעורים שעסקו בתביעת שבוב של מדינת ישראל שפיצתה לפי חוק מישפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושקום), התש"י-1950, בני מישפחה של חיילים שנהרגו בתאונות דרכים, נגד חברות הביטוח שביטחו את כלי הרכב בהם ארעו התאונות.

במצב דברים מעין זה דומה, כי אף לולא המצאותה של המשאית במקום התאונה, לא היה נימנע הנזק שניגרם בעקבותיה, שכן הרכב הפרטי היה מתנגש בעוצמה בכל עצם אחר שהיה מצוי במקום.

מה שכן יש בפניי זה טופס של חברת מגדל: "הודעה ראשונית על תאונת דרכים" שצורפה לכתב התביעה בה נרשם מפי התובע כי אינו זוכר מה גרם לתאונה: נהג המשאית העיד כי כשניגש לתובע לבדוק מה שלומו הוא אמר שהוא חזר מהעבודה והוא עייף והוא לא יודע מה קרה לו (ש. 5-6 להודעה שנלקחה על ידי בוחן התנועה, עמ' 6 ש. 21-22 לפרו') יצוין כי בתחשיב הנזק, טענה מנורה כי נהג הרכב הפרטי (התובע) לא ידע מה היתה הסיבה לסטייתו מן הכביש וציטטה, לכאורה, מתיק המישטרה את תשובת התובע, אולם אין לכך זכר בתיק המישטרה שצורף על ידי מגדל ומנורה לא הגישה תעוד אחר.

...

בית המשפט בחן תחילה את הקשר הסיבתי העובדתי וקבע כי "אין חולק כי במסגרת המאורע המתואר מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין חניית הרכב במקום האסור לבין הפגיעה, שכן אלמלא היה חונה הרכב במפרץ החניה, לא היה פוגע בו האוטובוס" משם המשיך בית המשפט העליון ובחן את הקשר הסיבתי המשפטי בין החניה האסורה לבין התרחשות התאונה וקובע כי זה לא מתקיים: "באשר לקשר הסיבתי המשפטי, כאן כאמור השאלה היא האם בנסיבות העניין פגיעת האוטובוס ברכב החונה באה בשל הסיכון שנוצר כתוצאה מחנייתו במפרץ, כלומר, האם הסיכון התחבורתי שנוצר על-ידי החניה האסורה – התממש. לשאלה זו, לשיטתי, יש להשיב בשלילה: כפי שצוין לעיל, הסיכון אשר יצר הרכב בעודו חונה במפרץ החניה המיועד לעצירתם הבטוחה של האוטובוסים, הוא כי אוטובוס המבקש להוריד או להעלות נוסעים ייאלץ לעצור כך שבחלקו יבלוט לתוך נתיב הנסיעה. סבורתני, כי סיכון זה לא התקיים בענייננו, שכן אין חולק כי הפגיעה לא נוצרה בעקבות הקושי שנתקל האוטובוס לעצור כראוי במפרץ כניסתו של האוטובוס, על-מנת להעלות ולהוריד נוסעים. שונה היה המקרה אילו עסקינן במקרה בו האוטובוס ניסה לעצור בתחנת האוטובוס, ובמסגרת ניסיונו לעצור כראוי, מבלי לבלוט בחלקו האחורי לתוך נתיב הנסיעה, היה פוגע ברכב החונה במפרץ, שהרי אז אין מי שיחלוק כי הסיכון התחבורתי אשר נוצר על-ידי חניית הרכב במקום האמור, הוא אשר התממש בעצם הפגיעה. ודוק, כפי שטענה המשיבה בתגובתה, אין חשיבות לשאלה האם הסיבה המכרעת לקרות הפגיעה הייתה סטיית האוטובוס ממסלולו או המיקום האסור בו חנה הרכב, שהרי אין מקום לבחינת גורם האשם במסגרת חוק הפלת"ד אשר בבסיסו עומד העיקרון של אחריות מוחלטת. יחד עם זאת, אין בכך כדי לייתר או להחליף את הצורך לבחון, כי הסיכון התחבורתי הגלום בחנית הרכב התממש בנסיבות המקרה, קרי קיומה של זיקה תחבורתית בין ההתרחשות לבין התוצאה. במילים אחרות, אמנם במסגרת בחינת שאלת היווצרותו של הסיכון התחבורתי אין חשיבות לעובדה כי הפגיעה ברכב נגרמה בשל סטיית האוטובוס ממסלולו, ולא בשל המקום בו עמד הרכב, אולם לשאלת התממשותו של הסיכון התחבורתי, בוודאי שיש משקל לנסיבות ההתרחשות אשר הובילה לפגיעה". יצוין, כי בדרך זו הלך בית המשפט המחוזי גם לפני כן. בתא (מרכז) 43854-02-10  המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (31.3.11) בדק בית המשפט את הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי בנסיבות אותו מקרה וקבע: "הוכח לי, כי לא זו בלבד שנוצר מגע בין הנפגע, רוכב האופנוע, לבין רכב מגדל, ועל כן רכב מגדל היה מעורב בתאונה, ועל כך אין עורר, אלא ששוכנעתי, כי קיים גם קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין אותו מגע לבין חניית רכב מגדל בשולי הכביש"  (והשוו: ע"א 6527/06 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' ארד (לא פורסם, 7.10.08); ע"א 1856/08 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' אליהו (לא פורסם, 15.12.10) ; רע"א 41848-11-10 ודעי נ' מעין (לא פורסם, 22.3.11)).

ואולם, מעיון בחומרים שהונחו בפני, סבורני כי לא כך הם פני הדברים.

משכך, ההודעה לצדדי ג' מתקבלת, ואני מורה כי מגדל ומנורה יישאו בסכום הפשרה שנקבע בהחלטה מיום 23.6.2020 בחלקים שווים.

לכן, אם מקור השריפה הוא במכונה להזרקת הפלסטיק, הרי היא נגרמה בשל אי תקינותו של לוח החשמל.

לדבריו (בע' 90) הגיעו כבלי החשמל להתכה בהרבה נקודות, דבר שאופייני לשריפת חשמל.

הסברו של העד לשריפה היה ש"לוח החשמל נשרף, שרף את הכבלים, הכבלים נפלו על ערימות הפלסטיקים וחמרי הגלם שהיו לו שם, והוא שגרם לשריפה" (ע' 100).

שזו לשונו: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש-על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפטותה, התרשלות שיחוב עליה." החברה הכלכלית והמגן טוענות כי הבנין הושכר על ידי החברה הכלכלית.

יתכן שלו היתה בפני תביעה של מנורה שביטחה את התובעות, היה מקום לטעון לחובתן של התובעות לשפות את הנתבעות על נזקן עקב הפרת חובתן של התובעות לכלול הוראה בדבר ויתור על זכות תחלוף.

עוד נטען כי על פי סעיף 11(ז) להסכם השכירות ויתרו התובעות על זכותן לתבוע מהחברה הכלכלית פיצוי על נזק שייגרם על ידי שוכרים אחרים בבניין.

...

לפיכך הנני מחייב את הנתבעות ביחד ולחוד, לשלם לתובעות את הסכום של 1,042,195 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית צמודה ומצטברת בשעור של 4% לשנה החל במועד השריפה דהיינו מיום 12.2.93.

כן הנני מחייב את הנתבעות בהוצאות המשפט, לרבות שכר טרחת עורך דין בסכום של 50,000 ₪ בתוספת מע"מ. ניתן היום י"ט בטבת, תשס"ב (03/01/2002)