לשם מימוש התחייבויות חוזיות אלו נוהלו מספר הליכים משפטיים ממושכים בין הרוכשים לבין המוכר, כמפורט להלן:
במהלך שנת 2013 הגישו הרוכשים נגד המוכר ומנהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") תביעה לבית המשפט המחוזי מרכז (ת.א 38447-01-13), במסגרתה ביקשו ליתן צו עשה המורה לנתבעים שם, להשלים את רישום הזכויות במקרקעין על שם הרוכשים, בהתאם להוראות ההסכם.
לטענת הרוכשים (סעיפים 59-58 לכתב התביעה), כתוצאה מהפרת התחייבות המוכר, לפיה בעת מסירת החזקה במשק תמסר להם החזקה במבנים כשהם פנויים מכל שוכר או מחזיק, יש לפצותם בסכום השווה לדמי שכירות ראויים בגין התקופה מיום מסירת החזקה במשק ועד לפינוי בפועל של המבנים ומסירת החזקה בהם לרוכשים, בסך של 240,000 ₪.
...
תמצית טענות הנתבע (המוכר)
יש לדחות את התביעה, מהנימוקים הבאים:
עילות סף - השתק בגין מעשה בית דין, הנובע ממיצוי העילה בשל הסכמות קודמות בין הצדדים שזכו לתוקף של פסק דין; התיישנות; מניעות בשל תניית בוררות, שנקבעה בהסכם ההלוואה; היות כתב התביעה טורדני, קנטרני ונקמני; הגשת התביעה בחוסר תום לב, ללא צורך וללא עילה.
לפיכך, אף אם הייתי מגיע למסקנה כי יש לפסוק לרוכשים פיצויים בגין רכיב זה, הנתונים הרלבנטיים לחישובם שונים מאלו שהציגו לפניי הרוכשים ומשלא הוצגו לפניי נתונים בסיסיים אלו, לא ניתן אף לאמוד את אותם נזקים וסביר להניח שהם היו נמוכים משמעותית מאותו אומדן שערך התובע 1.
בשקלול מכלול הרכיבים הרלבנטיים ובכללם משך האיחור החמור הקרוב ל-7.5 שנים, התנהלותו בעצלתיים של המוכר במסירת המקרקעין, הסבל הרב שנגרם לרוכשים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום לפסוק לרוכשים סך של 300,000 ₪ כפיצוי עבור רכיב נזק זה.
סוף דבר
לאור מכלול האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה ונדחית ברובה.
הנתבע ישלם לתובעים סך של 300,000 ₪.
