בתצהיר שהגיש המתלונן במסגרת התביעה האזרחית, אשר נערך ביום 3.8.14, קרי כחצי שנה לאחר הארוע (נ/1), הצהיר המתלונן כי: "ביום 14.2.14 בשעות הבוקר, בעוד אני שוהה במועדון גימלאים בו אני חבר, הגיע למקום הנתבע. אני אחזתי בידי לימון שבו התכוונתי לעשות שימוש לצורך הכנת התה. הנתבע ביקש לראות את הלימון ולהריח אותו ולקח אותו מידי. הנתבע, ללא כל היתגרות, וללא כל הודעה מוקדמת או פעולה מקדימה, השליך עלי את הלימון אשר חבט בי בעוצמה אדירה בעיני השמאלית תוך שהוא פוצע אותי קשות ביותר ועד זוב דם, ומותיר בי פגיעות רבות. לאחר שהיכה אותי ברח הנתבע מהמקום".
גם בעדותו של המתלונן בבית המשפט המתלונן לא טען כי היתגלע ויכוח בינו לבין הנאשם טרם הארוע.
כמו כן, ראוי לציין כי המתלונן הגיש תביעה אזרחית כנגד הנאשם על מנת לקבל ממנו את הפצוי הכספי המגיע לו לטענתו.
זאת, הן נוכח הסתירות בין תאור הדברים על ידי המתלונן, שטען כי נתן את הלימון לנאשם ללא מאבק וכי הנאשם דחף את הלימון לעינו כאשר הלימון בידו של הנאשם בלבד, לבין תאור הדברים על ידי משה, שהעיד כי הנאשם והמתלונן נאבקו על הלימון כששניהם אוחזים בו וכי הנאשם דחף את הלימון לעינו של המתלונן בהמשך לסיטואציה זו, הן נוכח ההבדלים המהותיים בין גירסתו של משה בתצהיר שמסר במסגרת התביעה האזרחית לבין דבריו בעדותו, והן נוכח מחדלי החקירה המהותיים שנפלו בחקירתו של משה, כאשר בסופו של יום גירסתו של משה נגבתה לראשונה רק כחצי שנה לאחר הארוע, על ידי בא כוחו של המתלונן במסגרת תצהיר שהוכן לצורך הגשת התביעה האזרחית, ואף לאחר מכן המישטרה לא מצאה לנכון לגבות את גירסתו של משה בצורת הודעה בחקירת מישטרה טרם הגשת כתב האישום.
...
סבורני כי בהקשר זה יש חשיבות רבה להיותו של הנאשם אדם מבוגר וחירש-אילם, אשר מתקשר עם אחרים בעיקר בצורה פיסית, באמצעות מגע.
על כן, סבורני כי הנאשם לא צפה, וכך גם אדם סביר בנסיבותיו לא יכול ולא צריך היה לצפות, כי המתלונן, שהכיר את הנאשם והיה מודע למגבלותיו ולדרך בה הוא מתקשר, ויכול היה להבין שהנאשם ישחרר את הלימון נוכח התנגדותו, יאחז בלימון וימשוך אותו לכיוונו בעצמה כזו כך שידו תירתע לאחור והלימון יפגע בעינו ויגרום לו לחבלה חמורה.
סוף דבר
לאור כלל האמור לעיל, אני קובע כי המאשימה לא הוכיחה, במידת ההוכחה הדרושה בהליך פלילי, כי הנאשם גרם במעשיו לחבלה חמורה בעינו של המתלונן.
