תביעת פיצויים בנושא חלקת קבר בגין הפרת הסכם קבורה

הנתבע מצדו לא העלה כל טענה באשר לראייה זו. השרטוט נכתב על גבי דף הנושא את שם העוסק של הנתבע וצוין על גביו תאריך ההזמנה והנמען לו מיועדת ההזמנה – אנה (התובעת 2).

כפי שנטען בכתב התביעה ובעל פה, האבן הגבוהה שניצבת בראש המצבה ניבנתה כאבן אחת שהתפרסה לאורכם של שתי חלקות הקבר.

במצב דברים זה בו הפיתרון של ביטול והשבה אינו אפשרי הפיתרון החלופי הוא פיצוי לפי סעיף 10 לחוק החוזים הקובע "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שניגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה." הפרת החוזה גרמה לתובעים נזק ממוני בשל העובדה שהיו צריכים לשלם 8000 ש"ח לבעל מיקצוע חלופי שיתקן את הליקויים שיצר הנתבע.

אשר על כן, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעים ביחד ולחוד את הסכומים שלהלן: פיצוי עבור תיקון המצבה – 8000 ₪ פיצוי בעד הנזק שניגרם עקב ההפרה ותוצאותיה מוערך בסך של 2500 ₪.

...

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את טענות הצדדים מצאתי לנכון לקבל את התביעה.

אשר על כן, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעים ביחד ולחוד את הסכומים שלהלן: פיצוי עבור תיקון המצבה – 8000 ₪ פיצוי בעד הנזק שנגרם עקב ההפרה ותוצאותיה מוערך בסך של 2500 ₪.

עניינה של התביעה בהשבת כספים ששלמו התובעים לנתבעת, על-פי הנטען ביתר, בגין רכישת חלקת קבר בבית העלמין ירקון, ובקבלת פיצוי על נזק לא ממוני.

לאור האמור לעיל, עותרים התובעים להשבת סך של 5,863 ₪ שנגבה ביתר עבור חלקת הקבר החריגה של המנוח, ולפסיקת פיצויים מכוח חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") הן בגין הפרת עקרון תום לב והן עבור עוגמת הנפש שהוסבה להם.

מכאן, שהנושא של רכישת חלקות קבר על-ידי בני מישפחה של הנפטר מוסדר בחקיקה ראשית מפורשת, המאפשרת גביית תשלום מסוים, עבור שמירת חלקת קבר.

...

בהתחשב בכל אלה, אני סבורה, כי בשים לב לטיב ואופי השירות, ולנוכח היות הנתבעת גוף הפועל במשפט הפרטי והציבורי כאחד, יש מקום לקבוע כי הנתבעת איננה רשאית לגבות כל מחיר, אלא רשאית לגבות מחיר סביר ומידתי, בהתאם לקריטריונים מוגדרים, ברורים ואחידים.

בענייננו, אני סבורה, כי הסכום החוזי (סך של 17,000 ₪), עבור רכישת חלקת קבר חריגה למנוח, איננו סביר ואיננו מידתי, ובהיותו כזה, הוא מנוגד לתקנת הציבור, כמשמעותו של מונח זה בסעיף 30 לחוק החוזים.

סוף דבר אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, סך של 3,307 ₪, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 7.2.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

הטענה כי התביעה הוגשה כנגדם בגלל הזיקה לעזבון אין בה ממש והיא אינה מתבססת על העובדות שפורטו בכתב התביעה ועל עילת התביעה המפורטת שם. לעניין הנתבע, התרשמתי כי אכן התחייב כלפי חברת קדישא לשאת בחוב וכן להשיב לתובעת את הסכום אותו היא הייתה אמורה לשלם לחברת קדישא, אולם קודם, יש לידון בטענת הנתבעים כי יש לדחות התביעה היות והתובעת כלל לא שילמה בפועל עבור חלקת הקבר לחברת קדישא ולמעשה ביטלה את התשלום.

מדובר בהפרה צפויה, במסגרתה ככל ויש התחייבות והתקשרות קיימת בין צדדים, וצד אחד אינו מתכוון לקיים את חלקו בהסכם, רשאי הצד השני לחייבו לקיים את ההסכם, או לידרוש תשלום פיצוי בשל ההפרה הצפויה , גם אם טרם הגיע המועד לקיום ההסכם (ובמקרה שלפני- התשלום לחברת קדישא) .

הוא למשל טען כי העלה את נושא כרטיס האשראי רק לצרכי מו"מ להפחתת עלות חלקת הקבר כאשר נושא זה לא רק שלא עלה בכתבי טענותיו קודם לכן, אלא אף נציג חברת קדישא כלל לא נישאל לגבי גירסתו זו הנתבע, על מנת לאמת את דבריו.

...

משנדחתה התביעה כנגד הנתבעים 2 ו-3 , התובעת תשלם לנתבעת מס' 2 את הוצאותיה בסך של 500 ₪ וכן את שכר טרחת עורך דינה בשיעור של 2,500 ₪.

דין הבקשה להידחות.

ההוצאות ישולמו על ידי הצדדים , גם אם ישלם הנתבע ישירות את חובו לחברת קדישא , תוך 30 יום מהיום.

לפני תביעה לפיצויים לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, שמעתי את העדויות, צפיתי בסירטון, קראתי את התמליל, כמו גם, בחנתי את כל חומר הראיות המונח בתיק, נחה דעתי כי דין התביעה להיתקבל בחלקה.

מצפייה והאזנה לתקליטור ומעיון בתמליל עולה כי הנתבע קלל, איים וצעק על התובע: "...לך בחוץ... לפני שאני אתן לך סטרה... אוציא לך את העיניים... חתיכת זבל... לך יא בן זונה... חתיכת שקרן...". הנתבע שוחח עם מוקד המישטרה באמצעות רמקול: "... הוא (התובע) משכיר לזונות... אני לא ראיתי, עובדת אצלו גם עובדת זרה שאין לה רישיון פה... תבואו תעשו קצת סדר פה....". לאחר השיחה עם המישטרה הנתבע לא הפסיק: "...בן אדם משקר, בן אדם זבל... על כל הפטורים של עולים שהוא (התובע) מכר, על כל מה שהוא גנב, אני אוציא את כל הלכלוך שהוא עשה במשך 20 שנה, 30 שנה. ועל הבחורה שהוא התחתן עם גויה פה, אין לה רישיון אין לה כלום...". בשלב זה היתקשר גם התובע למישטרה והנתבע המשיך לצעוק: "...הוא משקר, הוא אידיוט, הוא משקר... הוא שקרן, הוא משקר כל החיים שלו". אחר –כך המשיך: "אני לא אתן לו לעשות פה בית זונות... אני איחזור לבית חולים והוא (התובע) ילך לבית קברות... הוא לא יישן פה, הוא ילך לבית סוהר היום עוד". כשהגיעו שוטרים לדירה אמר הנתבע: "...הוא (התובע) פה חי עם מישהי מחוץ לארץ שאין לה רישיון פה... הוא משכיר פה לזונות, הוא עושה דברים לא חוקיים... אני חולה דפוק ברגל אבל הוא (התובע) דפוק בראש". במעמד המריבה נכחו, זולת התובע והנתבע, גם בא כוחו של הנתבע ובנו של הנתבע.

במקרה דנן, היה סיכסוך מתמשך בין הצדדים בנוגע להסכם השכירות, כולל תביעת פינוי שהגיש הנתבע כנגד התובע בשל טענה להפרת ההסכם, תביעה שנמחקה בסופו של יום.

הנתבע עצמו, במהלך הארוע הראשון, חזר וטען בהקשר זה: "אני לא ראיתי", לכן מסר מידע זה למישטרה על-מנת שתחקור בנושא, אלא שזו הפניתה אותו להגיש תביעה אזרחית.

...

לא מצאתי מקום להיעתר לבקשתו זו של הנתבע בשים לב למבחנים שהוכרו בפסיקת בתי המשפט באשר לצירוף ראיה באיחור, במיוחד לאחר שהגעתי למסקנה כי לא הוכח הקשר בין הפרסומים לבין טענת הנתבע להשכרת הדירה הספציפית ליצאניות, בעוד הפרסומים התייחסו לכתובת אחרת.

אלא שאין בידי לקבל כי הפרסום, כפי שנעשה, היה מידתי, מחויב המציאות ונעשה ב"תום לב".

סוף דבר: לאור האמור, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך 15,000 ₪, בתוספת הוצאות המשפט.

תמצית טענות הצדדים התובע טוען בין השאר, כי ביום 2.6.2020 בביקור שלו באתר שבו מצויים הקברים, הוא "נדהם" לגלות שהנתבעים הפרו את ההסכם ובפועל קברו שם 11 נפטרים.

בתביעתו הוא עתר לפצויי קיום כאשר אובדן הרווח משקף אומדן של 160,000-125,000 ₪ עבור כל חלקת קבר.

ובכן, בתביעתו ובתצהירו נטען מפיו כי ביום 2.6.2020 (יומיים לפני חלוף 7 שנים ממועד כריתת ההסכם), בביקור שערך באתר שבו מצויות חלקות הקבר אשר רכש הוא "נדהם" כאמור להווכח כי במרבית החלקות כבר קבורים אנשים (ראו גם עדותו: ש' 26-25, ע' 18).

משמע, התובע ניסה למזער את חלקו בנושא מכר חלקות קבר.

...

עם זאת, אני סבור כי הסדר הפשרה שם רלבנטי לתביעה כאן אך מזווית אחרת.

אשר לטענת התובע בסיכומיו לפיה הוא "אכן מכר מספר מקומות לאנשים בחו"ל והיום הם בדרך להגשת תביעה משפטית כנגד התובע" ולכן על בית המשפט ליתן את דעתו גם לנושא זה בהידרשו לתביעה דנן (סעיף 38) – לא מצאתי בטיעון זה כדי להוביל למסקנה אחרת מזו שהגעתי אליה לעיל.

תוצאה לאור האמור, התביעה נדחית.