תביעת פיצויים בגין תקיפה, פגיעה בפרטיות ולשון הרע

התובעת טוענת כי נזקיה הנם בסך 50,000 ₪ פגיעה בשם הטוב ובפרטיות, פיצוי בגין לשון הרע והטלת עיקול רשלני בסך 50,000 ₪ ועגמת נפש בסך 15,000 ₪ ואולם לטענתה, לצרכי אגרה העמידה תביעתה בסך 50,000 ₪.

בע"א 8080/99 וקס נ' עריית תל אביב (פורסם בנבו) בסע' 5 לפסה"ד נקבע כי תביעה אשר מהותה בפועל לקבוע כי הקנסות אינם חוקיים, יש להגיש כתביעה למתן סעד הצהרתי לקביעה כי ההליך בו הוטל הקנס בטל ולכן מדובר בבקשה לביטול ההרשעה אשר אינה יכולה להתברר בהליך אזרחי אלא בהליך פלילי: "המערערים ביקשו מבית המשפט קמא, בבקשה אותה לא קיבל בית המשפט (בהחלטה עליה הם משיגים), לתקן את הסעדים הנתבעים בכתב התביעה שהגישו. לפי התיקון המבוקש, אמור היה להיתבע סעד הצהרתי - לפיו ההליך בו הוטל על המערערים הקנס המדובר בטל והגדרת העבירות הרלוואנטיות כעבירות קנס נעשתה ללא סמכות. דברים אלה מחזקים את המסקנה כי תביעתם של המערערים עולה לכדי תקיפה ישירה של פעולות הרשות המנהלית. לאור הוראת סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, שנוסחו הובא לעיל, בקשת המערערים היא למעשה בקשה לביטול הרשעתם. אכן, אין להשיג על זכותם של המערערים לבקש את ביטולה של הרשעה, שלשיטתם נתקבלה בנגוד לחוק, אך לא נתברר לי ההגיון העומד מאחורי הגשת בקשה שכזו לבית המשפט האזרחי, שהרי אין לתקוף בהליך אזרחי תוצאותיו של הליך פלילי". ראה גם ע"א 3613/97 אזוב נ' עריית ירושלים (פורסם בנבו) בו נפסק (בסע' 16 לפסה"ד) כי : "למעלה מן הצורך יצוין כי בפני המערערת פתוחה הדרך להעלות את טענותיה הקונקרטיות בפני התובע לפי סעיף ‎229(ג) לחוק סדר הדין הפלילי או בפני בית-המשפט, לאחר בקשה להשפט. ברי כי לאור הצורך בבירור פרטני בהתייחס לכל מקרה ומקרה שלגביו טוען מקבל הודעת תשלום הקנס להתיישנות, הרי יש להעדיף את ההליך הקבוע בחוק, ואין מקום לברר שאלות פרטניות מעין אלה בגדרה של תובענה ייצוגית". הואיל ובחינת היתיישנות העבירה קודמת לבחינת היתיישנות העונש, הרי יש לבחון את סוגיית היתיישנות העבירה ורק ככל שהרשות פעלה כדין והמציאה את הודעת תשלום הקנס במועד, חל השלב השני בו נדונה היתיישנות העונשים ותקינות הליכי הגביה ע"י הרשות.

...

בע"א 8080/99 וקס נ' עיריית תל אביב (פורסם בנבו) בסע' 5 לפסה"ד נקבע כי תביעה אשר מהותה בפועל לקבוע כי הקנסות אינם חוקיים, יש להגיש כתביעה למתן סעד הצהרתי לקביעה כי ההליך בו הוטל הקנס בטל ולכן מדובר בבקשה לביטול ההרשעה אשר אינה יכולה להתברר בהליך אזרחי אלא בהליך פלילי: "המערערים ביקשו מבית המשפט קמא, בבקשה אותה לא קיבל בית המשפט (בהחלטה עליה הם משיגים), לתקן את הסעדים הנתבעים בכתב התביעה שהגישו. לפי התיקון המבוקש, אמור היה להיתבע סעד הצהרתי - לפיו ההליך בו הוטל על המערערים הקנס המדובר בטל והגדרת העבירות הרלוונטיות כעבירות קנס נעשתה ללא סמכות. דברים אלה מחזקים את המסקנה כי תביעתם של המערערים עולה לכדי תקיפה ישירה של פעולות הרשות המנהלית. לאור הוראת סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, שנוסחו הובא לעיל, בקשת המערערים היא למעשה בקשה לביטול הרשעתם. אכן, אין להשיג על זכותם של המערערים לבקש את ביטולה של הרשעה, שלשיטתם נתקבלה בניגוד לחוק, אך לא נתברר לי ההגיון העומד מאחורי הגשת בקשה שכזו לבית המשפט האזרחי, שהרי אין לתקוף בהליך אזרחי תוצאותיו של הליך פלילי". ראה גם ע"א 3613/97 אזוב נ' עיריית ירושלים (פורסם בנבו) בו נפסק (בסע' 16 לפסה"ד) כי : "למעלה מן הצורך יצוין כי בפני המערערת פתוחה הדרך להעלות את טענותיה הקונקרטיות בפני התובע לפי סעיף ‎229(ג) לחוק סדר הדין הפלילי או בפני בית-המשפט, לאחר בקשה להישפט. ברי כי לאור הצורך בבירור פרטני בהתייחס לכל מקרה ומקרה שלגביו טוען מקבל הודעת תשלום הקנס להתיישנות, הרי יש להעדיף את ההליך הקבוע בחוק, ואין מקום לברר שאלות פרטניות מעין אלה בגדרה של תובענה ייצוגית". הואיל ובחינת התיישנות העבירה קודמת לבחינת התיישנות העונש, הרי יש לבחון את סוגיית התיישנות העבירה ורק ככל שהרשות פעלה כדין והמציאה את הודעת תשלום הקנס במועד, חל השלב השני בו נדונה התיישנות העונשים ותקינות הליכי הגביה ע"י הרשות.

לא מצאתי בכתב התביעה טענות אחרות המקימות זכות תביעה לתובעת בגין הליכי הגביה, כגון התנהלות הגובים, הרשות וכיוב' אלא כלפי נקיטת הליכים ביחס לעבירות אשר התיישנו, טענה אשר דינה, כאמור, להידחות.

מאחר ובאתי למסקנה כי התובעת לא פעלה בהליכים המתאימים ביחס לטענותיה להתיישנות העבירה או העונשים, התוצאה היא כי התביעה תמחק ולא תדחה.

ענייו של פסק דין משלים זה הוא תביעה שכנגד שהגישו הנתבעים בתיק העקרי – התובעים שכנגד כאן, לפיצויים בסכום של 868,000 ₪, בגין נזקים שנגרמו להם, לטענתם, בשל הפרת הסכם מכר והסכם שתוף, החזר הוצאות, פגיעה בשם טוב, פירסום לשון הרע, תקיפה, פגיעה בפרטיות, פגיעה בקניין ועוגמת נפש, על ידי הנתבעים שכנגד.

נתבעים שכנגד 1, 5 ו- 6 - 100,000 ₪ - עוגמת נפש וכאב וסבל שנגרמו לתובע שכנגד 2 בעקבות תקיפתו ופציעתו על ידם ו- 50,000 ₪ פגיעה בהכנסותיו עקב כך. נתבעים 3-1 - 50,000 ₪ - בגין עגמת נפש כללית, הסבל הרב והמתמשך, ביזבוז זמן וימי עבודה רבים, האלימות המילולית והפיזית, ובגין הפגיעה המתמשכת בפרטיותם ובקניינם כתוצאה מסירוב הנתבעים שכנגד לאטום את החלונות שקרעו בביתם תוך הפרת צוי בית המשפט.

...

בסעיף זה נתבעו, כאמור, רק הנתבעים שכנגד 3-1, כך שגם אם מצאנו כי היו מקרים שנתבעים שכנגד נוספים היו מעורבים בהם, לא ניתן לחייבם בפיצוי כללי זה. הנתבע שכנגד 3 – הרצל בכור ז"ל נפטר במהלך הדיון.

סיכום התביעה מתקבלת בחלקה, כמפורט בסעיף ‎81 לעיל.

(סה"כ ישלם הנתבע שכנגד 1 30,000 ₪).

זוהי תביעה לפצוי בגין נזקים שלטענת התובע נגרמו לו בארוע שהתרחש ביום 6.3.11, שבמהלכו תקף אותו הנתבע, וכינה אותו בכינויי גנאי המהוים עוולה של פירסום לשון הרע (להלן: "הארוע").

לטענת התובע, תקף אותו הנתבע ואף כינה אותו בכינויי גנאי המהוים עוולה של פירסום לשון הרע ושל פגיעה בפרטיות.

בנסיבות העניין, בהביאי בחשבון את גילו של התובע, יליד 25.8.75, ואת הקף הפגיעה בכושר הישתכרותו כעולה מקביעת המומחה, אני פוסקת פיצוי גלובאלי בסך 50,000 ₪ בראש נזק זה. נזק לא ממוני (כאב וסבל ופצוי בגין פירסום לשון הרע): בהביאי בחשבון שלתובע נותרה נכות בשיעור 5% בעקבות הארוע, ואת זכאותו של התובע לפצוי ללא הוכחת נזק בגין פירסום לשון הרע, אני קובעת פיצוי בסך 25,000 ₪ בראש נזק זה. הוצאות רפואיות ונסיעות: התובע צרף קבלות (נספח יז לתצהירו), אך לגבי מרביתן לא ברור הקשר לארוע.

...

אני פוסקת פיצוי בסך 5,000 ₪ בראש נזק זה. אין ממש ביתר ראשי הנזק המפורטים בסיכומי התובע, ואני דוחה את העתירה לפיצוי בגינם.

סוף דבר הנתבע ישלם לתובע סך של 80,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן ישלם הנתבע לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ מהסכום שנפסק.

כעת, מבקש התובע פיצוי בסך 74,000 ₪ בגין נזקיו הפיזיים וכן פיצוי בגין פגיעה בפרטיות ובגין עוולת לשון הרע.

בכתב התביעה ובסיכומיו טען התובע כי יש לפסוק לו פיצוי סטאטוטורי ללא הוכחת נזק בגין הפגיעה בפרטיות ובגין לשון הרע.

טענת עוולת לשון הרע נזנחה על ידי ב"כ התובע לאחר שלא עלה בידו להראות כי תקיפה עונה על יסוד רכיב "הפירסום" בעוולת לשון הרע, ולכן לא אדרש לה. כעת יש לבחון את טענת הנתבע לפגיעה בפרטיות.

...

ביום 25.5.17 הורשע הנתבע בבית משפט השלום בנצרת, זאת לאחר שמצא בית המשפט כי הוכחו כל עובדות כתב האישום מעבר לכל ספק סביר.

סבורני כי דין הטענה להידחות.

סבורני כי הנתבע לא ביקש לפגוע בפרטיות התובע, ולא ברור כלל האם ידע הנתבע כי התובע נמצא בדירת גרושתו.

אשר על כן, מהנימוקים שפורטו לעיל, הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע בגין הנזק הלא ממוני, את הסך של 7,500 ₪ בצירוף הוצאות התובע ובשכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪.

תביעת פיצויים בגין שימוש לרעה בהליכי משפט, נגישה ופירסום לשון הרע (להלן – "תביעת אבני") ותביעה שכנגד לפיצויים בגין פגיעה בפרטיות ופירסום לשון הרע (להלן – "תביעת נסיס").

במאמר מוסגר אוסיף, כי למרות זאת, אבני לא נימנע בכתבי בית הדין שהגיש בתביעתו כאן מלתקוף את פסק הדין בעירעור (למען הגילוי נאות, יצוין כי מותב זה ישב בהרכב בערכאת העירעור ואף כתב את חוות הדעת העיקרית).

...

החידוש שנעשה באלכסנדר הוא חיובו בפיצויים של בעל דין שעשה מעשה כאמור, וכדברי כב' השופט שטיין (בפסקה 33): "מסיבה זו, סבורני כי נעשה נכון אם נוסיף לרשימת הסנקציות הללו – אשר לא נועדה להיות רשימה סגורה מלכתחילה – את חיובו של מי שפוגע בהליך משפטי תקין בכוונת מכוון בפיצויים לטובת הנפגע אשר סופג נזק או הפסד ממעשיו הפסולים. בהיבט המהותי, חיוב כאמור הינו דרוש מאחר שבלעדיו לא נוכל להביא את הנפגע על תיקונו. הסיבה לכך נעוצה בהבדל בין מקרים שבהם ניתן למנוע את השימוש לרעה בהליכי משפט לפני המעשה באמצעות מתן סעד דיוני מתאים, לבין מקרים קשים וקיצוניים, דוגמת זה שלפנינו, בהם המעשה החמור של שימוש לרעה כבר נעשה, הושלם והשיג את מטרתו באופן שאין שום תרופה זולת פיצויים אשר יכולה להועיל לנפגע. עבור נסיבות כגון אלו נקוט בידינו כלל משפטי עתיק יומין: ubi jus, ibi remedium (מקום שם הזכות – שם הסעד)..." כב' השופט מינץ הסכים עם תוצאת חוות דעתו של כב' השופט שטיין- דחיית שני הערעורים שהוגשו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב' השופט גוטובניק) שחייב את המשיבה כהן (המערערת ב-ע"א 161/20) לשלם סכומים מסויימים למערערת (שערערה על דחיית אחד מרכיבי התביעה)- אך ביסס את מסקנתו על עוולת הרשלנות הנזיקית (כפי שעשה בית המשפט המחוזי), והוסיף (פסקה 20): "בנסיבות אלו, אינני מוצא לנכון להביע עמדה באשר להתאמתה של דוקטרינת השימוש לרעה בהליכי משפט כמקור עצמאי להטלת חובה על כהן לפצות את אורן על מלוא הפסדיו ונזקיו, כפי שמצא חברי השופט שטיין לעשות". כב' השופט מלצר הצטרף לתוצאה, והוסיף כי במחלוקת המשפטית האמורה הוא "נוטה לדעה שאותה הציג כב' השופט א' שטיין, כי קיימת עילה עצמאית מכוח סעיף 39, בצירוף סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, המאפשרת הגשה של תביעה לפיצויים בגין שימוש לרעה בהליכי משפט שנפתחים או מתנהלים שלא בדרך מקובלת ובחוסר תום לב בוטה". (פסקה 3, הדגשה במקור).

כמו-כן, לא ניתן ליַיחס חוסר תום-לב לנסיס, כאשר הוא בחר להגיש את תביעתו זו לאחר שאבני הגיש את התביעה נגדו; 4- אין מקום לטענה שדין התביעה של נסיס להידחות, משום שאבני נתן את התצהיר האמור לאחר שפסקו יחסי עורך-דין- לקוח שהיו ביניהם.

התוצאה היא שהפיצויים ההדדיים מקזזים זה את זה. תוצאה התביעה נדחית.

התביעה שכנגד נדחית.