תביעת פיצויים בגין תאונת פגע וברח באופניים חשמליים

בית משפט השלום ברמלה ת"א 63006-11-19 תיק חצוני: בפני כבוד השופט אייל כהן תובע פלוני נתבעת קרנית - קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים ב"כ התובע עו"ד רוני זמיר ב"כ הנתבעת עו"ד דורון נוביץ פסק דין חלקי

ירעת המחלוקת בכתב התביעה טען התובע, בין היתר, כי ביום 5.8.17 הוא נפגע ע"י רכב בתאונת דרכים מסוג "פגע וברח", עת רכב על אופניים חשמליים (להלן: "התאונה". מיקום התאונה לא צוין).

כשנשאל מה קרה לאופניים בעקבות התאונה, השיב כי הוא לא יודע, אך הם "לא היו תקינים לחלוטין" אחריה.

...

בכתב הגנתה טענה הנתבעת, בין היתר, כי דין התביעה נגדה להידחות על הסף, בהעדר יריבות.

אני מקבל את טיעון הנתבעת לפיו לאחר שהעד מטעמה העיד כשם שהעיד, שוב לא היה צורך בהעדת החוקר מטעמה, בנוסף.

לאור כל האמור מצאתי כי לכל שפורט לעיל ערך מצרפי מצטבר, היוצר מסה קריטית, שיש בה למצער כדי לקבוע כי תביעת התובע לא הוכחה.

התביעה נדחית אפוא.

המערערת הדגישה כי גם אם עומדת להולך הרגל עילת תביעה בנזיקין נגד רוכב האופניים החשמליים הפוגע, פעמים רבות פרטי הפוגע אינם ידועים לנפגע (למשל בתאונות "פגע וברח") וממילא מרבית הסכויים כי לא יהיה להולך הרגל ממי להפרע.

אם אופניים חשמליים הם רכב מנועי הרי שתאונות דרכים שבהן מעורבים אופניים חשמליים והולכי רגל יהיו מכוסות לפי חוק הפיצויים, ובהיעדר ביטוח יוכלו נפגעים שהם הולכי רגל לתבוע את קרנית.

הפרשנות התכליתית חוק הפיצויים מעמיד במרכזו את משטר האחריות המוחלטת שיסודו בסעיף 2(ג) לחוק הקובע כי: "האחריות היא מוחלטת ומלאה, ואין נפקא מינה אם היה או לא היה אשם מצד הנוהג ואם היה או לא היה אשם או אשם תורם של אחרים". משטר האחריות המוחלטת יחול אך ורק אם הארוע הנזיקי הוא בחזקת "תאונת דרכים" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק הפיצויים, היינו: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה...", כאשר לפי סעיף 2(א) לחוק: "המשתמש ברכב מנועי (להלן – הנוהג) חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שניגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב". תכליתו העיקרית של החוק היא אם כן לאפשר לנפגע לקבל פיצויים בגין ניזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה מתאונת דרכים, וזאת על בסיס חבות מוחלטת של המזיק ללא הוכחת אשם (אנגלרד, עמ' 7, 97; ריבלין, עמ' 5-3).

...

בשל השלכות הרוחב שיש לסוגיה, ומכיוון שממילא תלוי ועומד ערעור בזכות באותו נושא, החלטנו לדון בבקשות רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

במסגרת זו אציין כי גם אני סבור כדעת חברתי, שאין ללמוד בענייננו מאותם פסקי דין שדנו בקיומו של הרכיב התחברותי-יבשתי בכלים שונים (כגון מעלית מושא הדיון בעניין סובח; מכבש דרכים מושא הדיון בעניין אטליס; מלגזה מושא הדיון ברע"א 613/95 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' נחום, פ"ד נא(4) 659 (1997)); או מאותם פסקי דין שדנו במקרים בהם התרחשה תאונת דרכים כאשר המנוע ברכב המנועי לא פעל (רע"א 9332/99 קנאפו נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד נו(2) 808 (2002)); או כאשר הרכב המנועי התדרדר והתהפך (רע"א 6168/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שפסו (17.6.2014)).

כמו כן, הולכי רגל נפגעי תאונות בהם מעורבים אופניים חשמליים ולעתים רוכבי האופניים עצמם יפוצו על ידי קרנית כאשר הטלת עלויות אלו על קרנית שקולה להטלת עלויות על כלל ציבור משתמשי הדרכים באופן אשר בסופו של דבר יגרום ליותר נזק מתועלת.

לכן בסיכומו של דבר כאמור, מצטרף אני לחוות דעתו של חברי השופט עמית.

הרוכב "משוכנע ובטוח" שרכב הוא זה שפגע באופניו מאחור, הגם שכלל לא ראה את הרכב הפוגע ופרטיו אינם ידועים לו ולא הובאו כל עדי ראיה להתרחשות זו. האם גרסה זו מספיקה כדי להטיל חבות על קרנית בגין תאונת "פגע וברח"? זו הסוגיה העומדת לפתחנו; רקע כללי וטענות הצדדים לפניי תביעה לניזקי גוף שנגרמו לתובע יליד 25/2/1992, אשר נפגע, כך על פי הנטען, בתאונת דרכים מיום 21/6/2015 בהיותו רוכב על אופניים (לא חשמליים).

הלכה פסוקה מקדמת דנא כי הנטל להוכחת העובדות הדרושות לשם קיומה של עילת תביעה נגד קרנית, רובץ לפתחו של התובע, ובכלל זה הנטל להוכיח כי הוא נפגע בתאונת דרכים, ובמקרה דנן, כתוצאה מפגיעת רכב שפגע וברח מן המקום, פרטיו אינם ידועים ולא ניתן לאתרו בשקידה ראויה (ראו: ע"א 2176/95 חלבי נ' אבו חמד; ת"א (מחוזי ת"א) 1551/07 אזולאי נ' קרנית - קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים; ת"א 9276/09 קראוז נגד קרנית – קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים; ע"א 9096/11 קרנית קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים נ' גבארין - פורסמו במאגרים המשפטיים).

...

לחילופין, טוענת הנתבעת, כי גם אם יוכח כי התובע נפגע מרכב חולף, אזי יש לקבוע כי התובע לא נקט "בשקידה הראויה" כמצופה ממנו על מנת לאתר את נהג הרכב או את הרכב הפוגע וגם בשל כך דין התביעה כנגד קרנית להידחות.

על מנת לסבר את האוזן, להלן ציטוט מהמסקנה אליה הגעתי על סמך הניתוח הראייתי בעניין פלונית, ללמדך על ההבדל התהומי ביחס למקרה הנדון: "אילו היה ספק קל שבקלים בליבה של התובעת בזמן אמת כי הופלה ארצה על ידי הרכב, לא הייתה באותן הדקות הספורות שעמדו לרשותה עושה כל שביכולתה על מנת לשנן את מספרו. דווקא האינסטינקט הראשוני שבניסיון לשנן את המספר במצב בו הייתה נתונה, שרועה כאובה על הכביש, היא המצביעה על שכנוע וידיעה פנימית של התובעת כי הופלה על ידי הרכב האמור ולא סתם נפלה כתאונה עצמית. ודוק, מדובר בנתינה זרה, אשר אינה דוברת השפה, וודאי שאינה מצויה בדקויות של האבחנה המשפטית בין תאונה עצמית מול תאונת במעורבות רכב, ודומני כי לא ניתן לייחס לה תחכום יתר במסגרתו, באותן דקות ספורות, היה סיפק בידה לבדות במוחה סיפור כיסוי שלם, המערב רכב חולף בתאונה לא לו, רק לצורכי תביעה עתידית, לא כל שכן כנגד קרנית אשר יש להניח כי התובעת כלל לא ידעה על קיומה או על תפקידה אותה שעה". אמור מעתה, ההיקש אותו מנסה התובע לעשות מעניין "פלונית" לענייננו, אין לו על מה לסמוך ודינו להידחות.

סוף דבר לאור כל המקובץ לעיל, התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.

בתביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה, עליה חתם הנפגע ביום 19.10.14, מסר "בתאריך 28.5.14 עת רכבתי על אופניים חשמליים, בחזרה מהעבודה ברח' בר אילן (ריינס) בעיר הרצלייה, נפלתי מעדתי על קרסול ימין, ברך ימין, כף-רגל ימין דומננטית". עוד מסר את פרטי עורך דינו המייצג אותו בתביעתו זו אל המל"ל, וכן במענה לשאלה "האם הגשת או הנך עומד להגיש תביעה לפצויי נזיקין בגין המקרה?" ענה – "לא" (מוצג ח' למוצגי התובע).

מחוות דעת המומחה מטעם הנפגע מיום 16.12.15, אשר הוגשה בצוותא עם תובענתו כנגד הנתבעות, עולה כי גירסתו של הנפגע ממשיכה להשתנות ולהתפתח, שעה שמסר למומחה מטעמו – "לדבריו בתאריך 18.5.14 תאונת דרכים עם אופניים חשמליות, כאשר רכב אחר עמד לפגוע בו ובמהלך הסטייה פגע בחריץ בכביש" (מוצג ו' למוצגי התובע).

...

אתה אומר עכשיו בתנועה? אני אגיד מה היה: אני ראיתי רכב עומד, רציתי לסטות לעקוף מצד ימין על הכביש הרכב היה נראה לי שהוא מצטמצם המרחק לעברי בין המדרכה ראיתי שאני לא יכול להמשיך בימין נאלצתי לעלות על המדרכה.

משהגעתי למסקנה חד-משמעית זו, הרי שאיני מוצא הצורך, כמו גם ההצדק, לדון בנזק שנגרם לנפגע כתוצאה מהתאונה, נזק בר שיפוי לו טוען התובע, כמו-גם בכימותו.

התובענה נדחית.

השאלות המרכזיות ששנויות במחלוקת בתביעה הנדונה הנן, אם כן: האם בעניינינו 'תאונת דרכים' כמשמע בחוק? האם היה מעורב בתאונה רכב צד ג'? האם, כנטען בכתב התביעה, נפגע התובע עת רכב על אופניו החשמליים כאשר רכב צד ג' "גרם לתובע לסטות ממסלול נסיעתו וכתוצאה מכך הוא היתנגש במדרכה"? אם כן - האם בנסיבות חבה הנתבעת בנזקי התובע על פי החוק [למול הטענה החילופית של "הבהלה הסובייקטיבית" – מטעם הנתבעת]? אם כן - האם אירוע התאונה אכן היה תאונת "פגע וברח", כטענת התובע [שאלת קיומה של "השקידה הסבירה"]? וככל שתיקבע חבות קרנית – מהי הנכות הרפואית והתפקודית שיש לייחס לתובע, בנסיבות? מהו בסיס שכרו של התובע לצורך חישוב הפסד שכר בגין התאונה, האם הוכח הפסד שכר לעבר, והאם הוכחה גריעת שכר בעתיד, ומה שיעורה? מהו שיעור הפצוי המגיע על פי הדין לתובע בגין נזקיו בתאונה? אקדים ואומר כי, כפי שיפורט בפסק דין זה, התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו על פי הדין להוכחת תביעתו.

בנסיבות כאלה, כפי שכבר ציינתי לעיל, יש לתמוה על כך שהגירסה עליה הצהיר המכר בתצהירו (בדבר "רכב בורח ממקום התאונה לכיוון היציאה מהרחוב...") - לא מצאה את דרכה לגירסת התאונה או הפציעה כפי שתועדה על ידי מד"א ["נקראנו לרוכב אופניים שנפל מאופניו" ו- "כנראה מדובר ברוכב אופניים חשמליים, שפגע במהירות גבוהה בשפת המדרכה (לפי נוחכים במקום)"].

...

כאמור, לא מצאתי לקבל את התביעה הנדונה, ודינה – להידחות.

סוף דבר אני פוסק כי: התביעה הנדונה נדחית בזאת.

התובע ישלם לנתבעת בגין הוצאותיה בניהול תביעה זו, לרבות - שכר טרחת עורך דין, סך כולל של 8,000 ₪.