תביעת פיצויים בגין תאונת עבודה: מחלוקת על פגיעה בצוואר

5) אין מחלוקת שהתאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, ובגין זאת שולמו לתובע תקבולים כנפגע עבודה.

בנוסף, הוא נפגע בגבו ובצווארו.

כלל הגישה את פירוט תקבולי המל"ל שקבל התובע מענף נפגעי עבודה עקב התאונה.

18) בסעיף 1 בחוק הפיצויים, "תאונת דרכים" הוגדרה בין היתר, בזוֹ הלשון: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; ..." יסוד השמוש הוגדר בסעיף האמור, כלהלן: "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הדרדרות או היתהפכות של הרכב או היתנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הנתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;" (ההדגשות אינן במקור) 19) בהקשר דנן, אין מחלוקת, כי "נגרר" ניכנס להגדרת "רכב" בסעיף 1 שבחוק, עת הוגדר "רכב מנועי" או "רכב", כרכב שנע בכוח מיכאני על-פני הקרקע ועיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית, לרבות "רכב נגרר או נתמך על ידי רכב מנועי". 20) לפי גירסתו של התובע בסעיף 3 בכתב תביעתו מיום 13.12.2015 (וגם בתביעתו המתוקנת מיום 17.5.2016): "באתר עבודה של החברה בה עובד התובע, בכביש 386, עת הצוותים עמדו לצאת מאתר העבודה. בעוד הרכב מונע, עלה התובע על עגלת הרכב לצורך חזוק קשירת הכלים שעליה, בכדי שיוכלו להמשיך בנסיעה, כשלפתע החליק מהעגלה ונפל ארצה, וכתוצאה מכך נפגע בכל חלקי גופו..." גרסה דומה קיימת גם בתחשיב הנזק שהגיש התובע ביום 24.5.2017.

...

39) בכל הכבוד, אין בידי לקבל קו טיעון זה של התובע גם אם הוא מועלה באופן מרומז או שמא מדובר בהיתכנות סבירה.

41) יוצא אם כן, כי דין התביעה להידחות בשל העדר חבות.

סיכום 42) התביעה נדחית.

השאלות המרכזיות ששנויות במחלוקת בתביעה הנדונה הנן: בנסיבות, מהי הנכות הרפואית ומהי הנכות התפקודית שיש לייחס לתובע בגין התאונה.

הנכות בתחום האורתופדיה - מומחה רפואי אשר מונה בהסכמה בתחום האורתופדיה, דר' קובי לידור, בדק את התובע ובחוות דעתו, בגין התאונה, ייחס לתובע נכויות רפואיות בשיעורים כדלהלן: בגין תוצאות הפגיעה הצוארית, נכות צמיתה בשיעור 10%, לפי הוראת סעיף 35 (1) (ב') לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל").

הפצוי הכולל כעולה מהמפורט בפסק דין זה, מצאתי לקבל את התביעה, כשהסכום לפצוי לתובע הוא סך כולל של 750,000 ₪, כפי שעולה מסיכומם של הפיצויים שקצבתי בגין כל ראש נזק, כדלקמן: הפסד שכר לעבר - 187,000 ₪ אובדן כושר הישתכרות לעתיד - 273,000 ₪ עזרת הזולת (לעבר ולעתיד) - 100,000 ₪ הוצאות ניידות (לעבר ולעתיד) - 60,000 ₪ הוצאות רפואיות (לעבר ולעתיד) - 17,000 ₪ כאב וסבל – 113,000 ₪ סה"כ: 750,000 ₪ נכויים אין מדובר בתאונת עבודה.

...

התובע מביע בסיכומיו תמיהה על קביעתו זו של המומחה, שנחזית לו שרירותית, למול תיאור הטיפול בתובע בחוות דעת המומחה: "במהלך השיקום בבי"ח [שם ביה"ח] התגלה דמם תת קשתי שטופל שמרנית בסטרואידים", וכן תעד תלונות של התובע "היו עדיין קשיים בהליכה ועליית מדרגות", וגם מציין כי הובעו "תלונות על רדימות בידיים, כאבי ראש לסירוגין בתדירות משתנה ובצורת לחץ במצח". מאידך, הנתבעת מפנה בסיכומיה לכך שהמומחה, שבדק את התובע, מצא לציין בחוות הדעת: "בדיקתו הנוירולוגית על כל מרכיביה הינה תקניה לחלוטין". אפנה לכך, שגם אם כטענת התובע, בחוות דעת המומחה "מתוארת בדיקה ויזואלית מעיקרה", הרי שהמומחה מבהיר בתשובה לשאלות הבהרה שהציג לו התובע כי "אין הוריה לבדיקות עזר נוספות, כאשר הבדיקה הנוירולוגית תקינה לחלוטין". ובכל הקשור לטראומה שעבר בתאונה, מבהיר המומחה בתשובות לשאלות ההבהרה כי "עצם המצאות דמם תת-קשתי שטופל שמרנית ללא תסמינים וסימני חסר נוירולוגיים אינו מזכה בנכות". על רקע האמור, אבהיר כי, משבחר התובע לא לזמן את המומחה למתן עדות לפניי בחקירה על ממצאיו ומסקנותיו בחוות דעתו – לאחר, שכאמור, ממצאיה וקביעותיה הובהרו לתובע בתשובות המומחה לשאלות כתובות מטעם התובע, אינני מוצא כי יש לייחס לתובע כל נכות נוירולוגית בנדון.

הנתבעת טוענת בסיכומיה כי ממכלול הראיות עולה שעבודתו של התובע כנהג מונית, אינה מושפעת כהוא זה מהנכויות שנקבעו לו. הנתבעת מפנה כי גרסתו לענין ירידת כושרו לעבוד מסתמכת על "עדות בעל דין יחידה", וכי לא מצא להביא עד רלוונטי כלשהו (מעסיק או חבר), שיעיד על אופי עבודתו עובר לתאונה ומאז התאונה, וכיצד נכותו הרפואית מגבילה, אם בכלל, בעבודתו.

מכל האמור לעיל עולה כי לאחר ניכויים, סך הפיצויים שהתובע זכאי לקבל לידיו בגין נזקיו בתאונת הדרכים הוא 521,568 ₪.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כדלקמן: התביעה הנדונה מתקבלת, כך שהנתבעת תשלם לתובע סכום של 521,568 ₪.

בנוסף תשלם הנתבעת לתובע החזר שכר טרחת עורך דין בסך 79,330 ₪, וכן - החזר האגרה ששילם התובע בנדון (705 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום 22.12.16).

אין מחלוקת כי התאונה ארעה עת עשתה התובעת את דרכה לעבודה (ש' 21, ע' 6).

המומחה ציין בחוות דעתו כי תלונות התובעת בגין כאבים בגב התחתון מצד אחד והצהרתה לפיה היא סובלת מהצוואר והכתף מאידך גיסא, מעמידות בסימן שאלה בנושא עמוד השידרה המותני בעיקר לאור העובדה לפיה סבלה בעברה מאיבר זה. המומחה העריך בחוות דעתו, כי בגין הפגיעה הצוארית, התובעת נותרה עם נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 37(5)(א) בתוספת שבתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956.

אכן, בהקשר תביעות בגין תאונות שהוכרו כתאונות עבודה, עקרון בסיס לפיו ניכוי גמלאות המל"ל מקטין את הסכום שעל המעביד או המבטח שבא בנעליו לשלם לניזוק (העובד), ומכאן חובתו של הניזוק להקטין את ניזקו ולהגיש תביעת מל"ל (ע"א 3901/15 בסה נ' בשאראת, פסקה 6 (1.2.2016)).

יפים לעניין זה דברי כב' השופט ר' וינוגרד בעיניין אבו חיט לעיל (פסקה 37): "אף לו היה מוכח כי התאונה היא תאונת עבודה (...), לא היה בכך כדי להביא למסקנה לפיה יש להורות על ניכוי רעיוני של הגימלאות להן היה זוכה התובע בענף נפגעי עבודה. זאת, שכן עילת התביעה של התובע כנגד המל"ל בענף נפגעי עבודה היתיישנה זה כבר (...), ובשל חלוף תקופת ההתיישנות הנתבעת אינה חשופה לתביעת שיפוי מצד המל"ל בגין גמלאות אפשריות בענף זה. מכאן שלא היתקיים הראציונאל התומך בנכוי או הקפאה בשל החשש מתביעת השבה עתידית כלפי המזיק (ואף לא בשל החשש לפצוי כפל).

...

המסקנה מכל אלה היא כי אין להישמע לטענת הנתבעת לפיה יש מקום לניכוי רעיוני או להקפאה של התגמולים להם עשוי היה התובע להיות זכאי בענף נפגעי עבודה, שעה שהתובע לא יוכל לזכות לתגמולים אלה ולא ייהנה מכפל פיצוי; הנתבעת אינה חשופה לתביעת שיפוי; והנתבעת אף אינה בעלת מעמד מיוחד – של מעביד – המאפשר ניכוי בפועל גם שעה שהנפגע לא זכה ולא יזכה לתגמולים" (ההדגשות אינן במקור) ראו והשוו גם: ע"א (המחוזי ת"א) 36494-10-16 לוזובר נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 10 (22.11.2017).

סיכום התביעה מתקבלת.

הנתבעת תפצה את התובעת בסכומים הבאים: כאב וסבל: 19,200 ₪ הפסדי שכר: 122,100 ₪ עזרת הזולת: 5,000 ₪ הוצאות רפואיות וניידות: 1,200 ₪ ____________________________ סך-הכך נזק: 147,500 ₪ הנתבעת תשלם את הסכומים האמורים לתובעת, בהתווסף להוצאות משפט וגם שכר טרחת עורך-דין בצירוף מע"מ כדין, תוך 30 יום, שכן אחרת – הסכומים האמורים יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד מועד ביצוע התשלום בפועל.

לפני תביעה לפצוי בגין תאונת דרכים על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

עוד נקבע כי מעיון בתיקו הרפואי לא נמצא תעוד על פגיעה צוארית קודמת לתאונה או כי התובע סבל מכאבי צואר.

המומחה קבע כי נכותו הרפואית הכוללת של התובע היא בשיעור של 3% לצמיתות בהתאם לסעיף 37(5)(א) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל").

להבחנה בין נכות רפואית לנכות תפקודית יפים דבריו של כב' השופט אור בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי פ"ד נב (3) 792: "המקרים שבהם נוהג בית-המשפט להשתמש בשיעור הנכות הרפואית כמודד להפסד כושר ההישתכרות הנם מקרים שבהם הנכות הרפואית משקפת גם את מידת הפגיעה בכושר התיפקוד של התובע ...נכות תפקודית, אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודו של מי שניפגע גופנית, יכולה איפוא להיות זהה או דומה לנכות הרפואית, וכך בהרבה מקרים. אך היא יכולה להיות גם שונה ממנה." כן ראו את האמור פסק דינו של כבוד השופט עמית בע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם בנבו, 11.1.15) אשר בו נקבע באשר להבחנה כך: "המלאכה להבחין בין אלה מסורה לערכאה הדיונית השומעת את הראיות ומתרשמת, לעיתים באופן בלתי אמצעי, ממכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תיפקודו ועל הישתכרותו וכושר הישתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה וכן "מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המיקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המיקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד... על אף המגמה הגוברת והולכת לייעול, פישוט והאחדה של הכללים לפיצויים בגין ניזקי גוף, יש לזכור כי התאמת הפצוי לנפגע היא לעולם אינדיבידואלית ומונחית מטרה של עיקרון השבת המצב לקדמותו. לכן, אין לקבוע מעין-חזקה המזהה את הנכות הרפואית עם הנכות התפקודית או עם הגריעה בהשתכרות" לאחר עיון בחוות הדעת, בתצהירי התובע ואביו, בראיות שהוגשו ולאחר שמיעת עדות התובע ואביו ומשלא נחקר המומחה וחוות דעתו בעינה עומדת ולאחר ששקלתי את הראיות שהוצגו לרבות גילו הצעיר של התובע בעת התאונה (23) וטיעוני הצדדים ביחס לכל אלה, מצאתי להעריך את נכותו התפקודית כזהה לנכותו הרפואית – בשיעור של 3%.

ראש הנזק הלא ממוני – כאב וסבל סכום הפצוי בגין כאב וסבל יחושב על פי המדדים הקבועים לעניין זה – אחוזי הנכות הרפואית, ימי אישפוז וגילו של התובע ובהיתחשב בכך שהתובע סבל מכאבים בצוארו ואף נזקק לטיפולים פיזיותראפיים בסמוך לתאונה.

לאור המחלוקת לעניין זה, ומשעה שהתביעה היא תביעה בהתאם לחוק הפלת"ד, היה על התובע להציג רישיון נהיגה תקף ליום התאונה להוכחת יריבותו מול הנתבעת.

...

הערכת הפיצוי לאור כל האמור עד כאן, מתקבלת הערכת הנזקים הבאה: נזק לא ממוני - כאב וסבל 8,000 ₪.

אי לכך, אני קובעת כי סכום הפיצוי כפי שנקבע בפסק דין זה ישולם לתובע בכפוף להצגת אישור משרד הרישוי על קיומו של רישיון נהיגה תקף ליום התאונה.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע סך של 46,000 ₪.

הנכות הרפואית בתחום האורתופדיה וא.א.ג. בחוות דעתו מיום 28.1.18 ציין ד"ר שרצר כי התובע התלונן על כאבי צואר 3 שבועות לאחר התאונה וקבע כי "בהתאם למימצאי בדיקת ה CT שנעשתה בחדר המיון שמצאה נזק נווני בחוליות הצואר ניתן לקבוע כי לפחות מחצית מהגבלת התנועה שנמצאה קשורה לנזק הניווני שתועד בצואר... סך כל נכותו כיום מיגבלה מזערית של התנועה בצואר נכות של 5% מחצית תקנה 37(7)א". לפיכך, קבע המומחה כי "לאור מיגבלות התנועה ממנה סובל ולאור הממצאים בבדיקת CT של נזק נווני בחוליות הצואר סה"כ נכותו כיום 10%. מחצית אני משייך לנזק הניווני, לכן נכותו בצואר מהתאונה 5%" (ההדגשה במקור).

כפי שצוין בפתח הדברים, לתובע מונו בתיק זה לא פחות מ-3 מומחים בתחום א.א.ג. והצדדים חלוקים על שיעור הנכות שנקבעה לתובע בתחום זה על ידי המומחה האחרון שמונה, ד"ר עמוס איילון.

כאב וסבל בהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק של ממון), התשל"ו-1976 בהיתחשב בגילו של התובע, בשיעור נכותו הרפואית ויום אשפוז, גובה הפצוי עומד (במעוגל) על 32,000 ₪.

במילים אחרות, אם יקבע כי עניננו בתאונת עבודה, הרי שהנתבעת תהיה זכאית לטעון לנכוי רעיוני של תגמולי המל"ל שהיו משולמים לתובע אם היה פונה בתביעה למל"ל. כידוע, הנטל להוכיח את הנכויים מהפצוי מוטל על הנתבעת ולא בכדי גם הוגשה על ידה חוות דעת אקטוארית בענין זה. נסיבות התאונה – הראיות וטענות הצדדים לטענת התובע בתצהירו (ס' 4) "ביום ארוע התאונה סיימתי את העבודה ולפני שנסעתי לבית, ביקרתי בחנות רהיטים שנמצאת כ-200 מטר ממקום עבודה שלי, כדי להיתעניין ברכישת ריהוט לבית שלי. הייתי שם במשך כשעה ועשרים - שעה וחצי. אחר כך יצאתי משם לכיוון הבית". דברים דומים טען התובע בעדותו (הן בקדם המשפט, הן בישיבת הוכחות).

בנסיבות אלה, עדותו של התובע לא עומדת בגפה ואם הנטל היה מוטל על התובע להוכיח כי אין המדובר בתאונת עבודה הרי שהוא עמד בו. אלא שבעניננו, כאמור, הנטל להוכיח כאמור מוטל על הנתבעת, כחלק מהנטל המוטל, ככלל, על נתבעת להוכיח את הנכויים שיש לנכות מהפצוי כאמור, והיא לא עמדה בו. נוכח קביעתי זו, שלא הוכח כי מדובר בתאונת עבודה, אין מקום לנכות ניכוי רעיוני כלשהוא מהפצוי המגיע לתובע, כפי שפורט לעיל, ועל כן ממילא לא מצאתי להתייחס למחלוקות שקמו בין הצדדים בנוגע לחוות הדעת האקטואריות שהוגשו לגופן.

...

בנסיבות אלה, טוענת הנתבעת, אין המדובר ב"סטיה מהדרך" כנטען ולפיכך, המסקנה היחידה המתבקשת היא כי מדובר בתאונת עבודה, בגינה היה על התובע למצות את זכויותיו במל"ל. התובע אף לא ניסה לעשות כן ומשלא עשה כן, יש לבצע ניכוי רעיוני של התגמולים אותם היה מקבל, בהתאם לחוות הדעת האקטוארית שהגישה.

הנבעת סיכמה את עמדתה (בעמ' 39, ש' 9-13), כדלקמן: "במכלול הדברים של שעת התאונה, מקום התאונה, הגרסה של סטיה שלא קיבלה חיזוק מאף עד במקום כולל אשת התובע או מישהו מעובדיו שיכול היה לתמוך בו, כולל חוסר אמינותו של התובע, מגיעים למסקנה כי התאונה הינה תאונת עבודה והיה על התובע למצות זכויותיו במל"ל ומשלא עשה כן ומשמדובר ברכב מעביד, זכותה של הנתבעת לטעון לניכוי רעיוני וכך אנו טוענים". נסיבות התאונה – דיון והכרעה לאחר ששמעתי את העדים ואת טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי יש מקום לנכות מסכום הפיצוי המגיע לתובע ניכוי רעיוני של תגמולי המל"ל שהיה מקבל, שכן לא הוכח בפני כי ענייננו בתאונת עבודה.

בהקשר זה גם העובדה שהתובע לא זכר את שם החנות אין בה לטעמי כדי להעלות או להוריד בענין זה. בכל הקשור להיותה של החנות באותו מתחם בו מצויה עבודתו של התובע, מקובלת עלי עדותו של התובע כי הפניה לחנות היא בכיוון ההפוך מזה בו היה פונה לו היה נוסע ישירות לביתו.