תביעת פיצויים בגין תאונת עבודה ללא אישור כניסה או עבודה

בפניי תביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובעת עקב תאונה בבריכת שחיה ביום 14.8.2010.

הנתבעות הפנו לכך שעל פי הנחיות המישטרה ורשוי עסקים במיתחם הבריכה יכלו לשהות עד 1891 איש, כאשר בבריכה זו מעולם לא אושרה כניסה של יותר מ -1200 איש.

בשעה 18:00 עת ארע הארוע, הם שמים דגש על החוקים "מקפידים שחוקי מרפי לא יעבדו ושמים את הדרש דוקא ברגעים האלה. מצילים לא עוזבים את שטח הבריכה עד שאחרון המתרחצים לא יוצא. ש. המצילים לא עוזבים זה הנחה? ת. זה לא הנחה, הם למדו את זה בקורס המצילים הם לא עוזבים גם לשירותים בכל מקרה." (עמ' 63 שורות 20-25).

...

באשר להודעת צד ג' – ההודעה נדחית.

נוכח האמור, הנתבעת תשלם לצד ג' הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום.

הודעת צד ד' נדחית אף היא.

] התובע אומנם לא העלה טענות בנוגע להיעדר הודעה על תנאי העסקה או תבע פיצוי לפי הוראות חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב-2002 (להלן- חוק הודעה לעובד) אך במצב בו לא נימסרה הודעה על תנאי העסקה כבעניינינו, הנטל להוכיח את הטענות של המעסיק ביחס לעניינים השנויים במחלוקת ונדרשו להיות מפורטים בהודעה בכתב בהתאם לנקבע בחוק זה, בין היתר ביחס לגובה שכרו של העובד, מוטל על המעסיק מכוח חוק הודעה לעובד אף אם טענה זו לא נטענה במפורש, שכן מדובר בנטלים משפטיים[footnoteRef:19].

נבהיר, כי ממילא תקופת העדרותו בשל תאונת עבודה אינה מנתקת את יחסי העבודה בינו לבין הנתבעת ולכן, מבחינת רציפות זכויותיו של התובע, יש להביא את תקופת ההעדרות בת 32 הימים בחשבון ביחס לזכויות הרלוואנטיות.

בהנחה שהתובע עבד 26 ימים, כעובד שישה ימים בשבוע, גרסה שמתיישבת עם דו"ח כניסות ויציאות, שם ניתן לראות כי התובע ניכנס לישראל 4 פעמים בחודש פעם בשבוע, הרי ששכרו היומי היה צריך להיות 269 ₪ (700 חלקי 26).

כך, גם אם נתעלם מכך כי תצהירו של התובע נעדר פירוט בדבר עבודה או העדרות בחגים, וכתב התביעה וסיכומיו נעדרים פירוט חישובי, גם מעדותו של התובע לא ניתן להסיק האם הוא עבד או נעדר בחגים, שעה שטען כי לפעמים גם עבד בחגים יהודיים[footnoteRef:144], לכן, התובע לא הבהיר האם הוא תובע פיצוי בגין גמול שעות נוספות עבור העבודה בחג או בגין אי תשלום תמורת ההעדרות בחגים ובאיזה חגים יהודיים או מוסלמיים.

...

לכן, שוכנענו כי הנתבעת מימנה את שיחות הטלפון של התובע.

סוף דבר תביעתו של התובע מתקבלת באופן חלקי בלבד, כך שעל הנתבעת לשלם לו את הסכומים הבאים : פדיון חופשה בסך 4,540 ₪ פדיון דמי הבראה 13,608 ₪ סה"כ: 18,148 ₪.

לאור התוצאה אליה הגענו ביחס לסכום התביעה אשר הועמד על סך 400,000 ₪, כאשר התנהלות הצדדים בהליך אף היא נלקחת בחשבון, לרבות הגשת מסמכים מטעם שני הצדדים לאחר סיום שמיעת העדויות, מצאנו לקבוע כי כל צד יישא בהוצאותיו.

תביעה לפיצויים בגין נזק רכוש שניגרם לרכב המבוטח על ידי התובעת, אשר ניכנס לבור בטון בכביש שבו בוצעו עבודות תשתית ידי הנתבעת, חברה קבלנית.

בהקשר זה יצוין, כי אין מחלוקת שמדובר בעבודות שבוצעו על ידי הנתבעת באישור עריית חיפה, וכי כדי לשמור על שלומם של העוברים ושבים במהלך ביצוע העבודות, נדרשה הקצאת שוטר אחד לפיקוח, וכי הנתבעת מימנה את עלויות הפיקוח של משטרת ישראל (קבלה על תשלום הוצאות הפיקוח צורפה לכתב ההגנה של הנתבעת).

בנוסף, לא ניתן להיתעלם מכך שהנתבעת לא הציגה יומני עבודה או תאור על דיווח של הארוע וגם העד מטעמה לא היה באותו מקום בזמן שהתרחשה התאונה, אלא עבד בסמוך והגיע למקום רק לאחר התאונה.

...

דיון והכרעה לאחר שהתרשמתי מעדויות הצדדים ובחנתי את מכלול חומר הראיות, מצאתי לקבל את התביעה וזאת מהטעמים שיפורטו להלן: הנתבעת וצד ג' הפנו לתמונה שבה נראה שילוט על גבי נגרר, המלמד על כך שמבוצעות עבודות בכביש ברחוב קק"ל, אלא שאותו שלט הוצב בתחילת הרחוב, וזאת לפני הפניה ימינה כפי שניתן לראות בתמונה נספח 11 (התמונות הוצגו בדיון והוגשו ביון 11.2.2024) אלה שאין כל שילוט האוסר על כניסה לאותו הרחוב או להמשך הרחוב, ולא הייתה מחלוקת כי כל העת מותר היה לרכבים להכנס לרחוב קק"ל גם לאחר אותו שלט, כי הכביש לא נסגר לתנועת כלי רכב, וכי נאסרה רק הפנייה ימינה, היכן שנתקע רכב התובעת בבור בטון.

הנתבעת או צד ג' לא הפריכו את מסקנות השמאי מטעם התובעת, לאחר שעיינתי בחוות הדעת עולה כי זו תואמת את הנזקים כפי שניתן להתרשם מתמונות הנזק, כאשר הבדיקה נעשתה על ידי השמאי בסמוך לאחר התאונה (ביום 21.10.2018 כאשר ה תאונה הייתה ביום 14.10.20218) התוצאה: אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: 19,500 ₪ - סכום התביעה.

בית המשפט המחוזי, קבע כי המניע לכניסה לארץ שלא כדין אינו רלבאנטי, ואין נפקא מינא לכך שהתובע ביקש למצוא עבודה ולהיתפרנס, וכך נדחה העירעור תוך שנקבע: "המערער דכאן, כנוהגו בעבר, ניכנס לישראל בלי היתר, ובנגוד לחוק, אמנם לצורכי פרנסה, הסתייע לשם כך ברכב אשר למרבה הצער נהגו בחר לנסות ולהמלט ממי שניסה לעצור את המערער ואת חבריו, ותוך כך אירעה תאונה קטלנית שהסתיימה במותו של הנהג. החלת החריג שבסעיף 7(4) לחוק הפיצויים על עניינו, בהחלט מתיישבת, לטעמי, עם אותה תכלית הרתעתית, שתימנע או תצמצם התנהגויות שיש בהן לסכן את ציבור המשתמשים בכבישים ובכלי הרכב, כהגדרת ביהמ"ש העליון שצוטטה.". התובע ביקש להשיג גם על החלטה זו והגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

גם אזרחים ישראליים השוהים בארץ כדת וכדין, שנפגעו בתאונת דרכים כאשר הסיעו שוהים בלתי חוקיים, לא קיבלו סעד משפטי מכוח חוק הפיצויים ותביעותיהם נדחו, בת.א. (שלום י-ם) 42318-03-10 מחמד ג'ית נ' היתם סלהב ואח' (פס"ד מיום 15.1.17), דובר בנפגע שנהג ברכב שהסיע שוהים בלתי חוקיים מנקודת הכניסה לארץ אל מקום העבודה (פסק הדין לא מחולק לסעיפים, ר' עמודים 2-3 לפסק הדין).

על פסק דין זה הוגש ערעור (ע"א י-ם) 23930-03-17 ג'ית נ' סלהב ואח' (פס"ד מיום 22.1.18), שנטען על ידי המבטחת כי לא פורסם ולכן יובא להלן פסק הדין בעירעור במלואו, כפי שניתן על ידי הנשיא אהרן פרקש, והשופטים עודד שחם ואברהם רובין: "בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' פורר) בת"א 42318-03-10, מיום 15.1.17, בו נדחתה תביעת המערער לתשלום פיצויים בגין ניזקי גוף, אשר נגרמו לו על פי הטענה בעקבות תאונת דרכים.

לא למותר להפנות גם לכך שסעיף 10 לחוק קובע כי כניסה לישראל ללא רשות כניסה או שהייה בה שלא כדין, יוצרות חזקה כי מדובר בהסתננות.

...

גם אם צודק ב"כ המערער כי מדובר בהחלטה בעלת תוקף משכנע בלבד, אשר אינה עולה כדי פסק דין מחייב, הרי שהגישה שאומצה בה מקובלת עלינו, כמעוגנת בלשונם הברורה של החוקים הנזכרים.

סוף דבר, הערעור נדחה.

משמצאתי כי מתקיים החריג הקבוע בסעיף 7(4) לחוק הפיצויים, אני מורה על דחיית התביעה שהוגשה מכוח חוק זה. בנסיבות העניין, ובשים לב לפציעתו של התובע 1, אין צו להוצאות.

פתח דבר התובע נפגע לטענתו בתאונת עבודה מיום 19.6.2013 ועתר במסגרת תביעתו לפיצויים בגין ניזקי הגוף שנגרמו לו בעטיה.

חזוק נוסף לגירסתו של התובע ניתן למצוא בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה מיום 14.8.13 (ר' נספח 2 לתיק המוצגים של הנתבעות 2-3) ובו תיאר התובע את נסיבות התאונה באופן הבא: "תוך כדי עבודה על סולם שאחת מרגליו נכנסה לתוך נקוז מים, הסולם הסתובב איבדתי שיווי משקל ונפלתי ונחבלתי". גם בטופס התביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה מיום 16.9.13 נרשמה מפי התובע אותה הגרסה : "תוך כדי עבודה על סולם שאחת מרגליו נכנסה לתוך נקוז מים הסולם הסתובב איבדתי שיווי משקל ונפלתי ונחבלתי" (נ/3).

המנעות הנתבעת 2 מהבאת עד או ראיה, כגון פועלים, מינהלי עבודה או מפקחים מטעמה, שנכחו באתר והיו יכולים לשפוך אור על נסיבות התאונה, פועלת לחובתה ומהוה סיוע נוסף (שלילי) לגירסת התובע.

ראשית – כתב ההגנה שהגישו הנתבעות 2-3 מכיל הכחשה גורפת לכלל הטענות המופיעות בכתב התביעה, אך אין בו טענה מפורשת שלפיה במועד התאונה הנטען התובע לא עבד ולא ניפצע בפרויקט בו שימשה הנתבעת 2 כקבלן ראשי ומבצע עבודה.

גם אם טענת הנתבעת 2 נכונה, והיא אכן נכונה כפי שעוד יפורט בהמשך, אין בכך כדי לפטור אותה כליל מאחריות כלפי התובע לקרות התאונה ולתוצאותיה, משום שהנתבעת 2 לא תיקנה כאמור את המפגע שהיה בשטח העבודה -בור הנקוז ללא מכסה - וגם מכיוון שהרשתה, אמנם לא באופן מפורש אלא בהתנהגות, את ביצוע עבודות הצבע בשיטה מסוכנת ולא בטיחותית, מבלי שדאגה כי מפקח או מנהל עבודה מטעמה יוודא כי עובדי קבלן המשנה מבצעים את עבודות הצבע בצורה בטיחותית.

...

אין בידי לקבל טענה זו. סוגיית הנכות הזמנית מוכרעת לפי הראיות שהובאו בהליך.

לאור האמור, ומשלא הוכח כי התובע היה מוגבל בביצוע עבודתו כצבעי, אין בידי לקבל טענת התובע כי הירידה בשכר לאחר התאונה קשורה במישרין לפגיעה בירך ימין, ומשכך לא מצאתי מקום לפיצוי התובע באופן מלא בגין הפסדי השכר הנטענים לאחר התאונה עבור התקופה שראשיתה מסיום תקופת אי הכושר וחזרתו לעבודה אצל הנתבעת 1 לאחר התאונה ועד למועד תחילת עבודתו כנהג אוטובוס בשכר יותר גבוה מהשכר ערב התאונה.

סוף דבר לסיכום אני מורה כדלקמן: התביעה מתקבלת.