תביעת פיצויים בגין תאונת דרכים: פלוגתא בשאלת הנזק

בעיניין זה אני מצטרפת בכל הכבוד לעמדתה של כב' השופטת מיכל ברק נבו, שהדברים שכתבה יפים למקרה שבפני ממש כאילו נכתבו עבורו: "האם בעל דין שהפסיד בתביעתו משתיק אף את חליפו: ניתן לדמיין מצבים רבים בהם, לכאורה, תיצור ההלכה שנקבעה בענין וינשטיין תוצאות קשות. ניקח לדוגמא אדם, שיכלי רכבו היה מעורב בתאונת דרכים בה היה אשם נהג ברכב אחר (להלן בפיסקה זו - המזיק). כלי הרכב היה מבוטח והאדם (להלן בפיסקה זו - המבוטח) קיבל פיצוי בגין עיקר נזקיו (הישירים) ממבטחתו. נגרם לו נזק עקיף (ההישתתפות העצמית שנידרש לשלם למבטחת), המסתכם במאות שקלים בודדות. הוא מגיש תביעה בבית המשפט לתביעות קטנות נגד המזיק בגין הנזק העקיף, אך מנהל תביעתו ברשלנות, או אינו מביא ראיות שיש לרשותו, או אינו מתייצב לדיון. כתוצאה מכך, בית המשפט לתביעות קטנות דוחה את התביעה. לכאורה, נוצר השתק פלוגתא בשאלת אחריותו של המזיק לניזקי המבוטח (ר' פסקה 28 לפסק הדין בענין וינשטיין). מאחורי אותו מבוטח עומדת, כאמור, חברת הביטוח, ששילמה למבוטח בגין נזקיו הישירים עשרות או מאות אלפי שקלים. בהתאם לסעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, באה המבטחת בנעלי המבוטח וזכאית להגיש תביעת תיחלוף כנגד המזיק, שהיה הנתבע בתביעה בבית המשפט לתביעות קטנות. האם תהא חברת הביטוח מושתקת מתביעתה כלפי אותו מזיק, בשל כך שדחיית תביעת המבוטח יצרה השתק פלוגתא, לפיו הוכרע כי המזיק אינו אחראי לניזקי המבוטח?

...

אכן, תוצאה זו יש בה קושי מסוים, ואולם אין בה כדי לשנות מהמסקנה אליה הגעתי.

התוצאה היא, כפי שנקבע בתל אביב, שהנתבעים אחראים לנזק שנגרם לחלק הקדמי של הרכב שאותו ביטחה התובעת.

לכן, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת את הסך של 8,490 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה.

רקע ביום 28.2.16, הגישו המבקשים תביעה לפיצויים בגין תאונת דרכים, כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "החוק"), אשר אירעה למנוח, א.ב ז"ל (להלן: "המנוח") ביום 28.5.15 (להלן: "התאונה").

טענות המבקשים תיקון כתב התביעה התבקש בטרם החלה שמיעת העדויות בתיק, כאשר התיקונים שנתבקשו עומדים בלב ליבה של הפלוגתא בתיק ובלעדיה לא ניתן יהיה להכריע בתיק באופן צודק ונכון.

כל העובדות הנוגעות לתיקון המבוקש היו ידועות למבקשים עוד בשלב הגשת כתב התביעה המקורי ולא ניתן כל הסבר מדוע הן לא נטענו כבר אז. הטענות בדבר העידר קשר סיבתי בין התאונה לבין פטירת המנוח והנטל המוטל על המבקשים להוכיחו כדבעי, נטענו באופן מפורש וברור הן בכתב ההגנה והן בתחשיב הנזק.

" כן ראו דבריו של כב' השופט זילברטל ברע"א 6860/14 עזבון המנוח שמעיה פרנקו ז"ל נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, מיום 23.11.14: "בהיעדר תשתית עובדתית-רפואית לשאלת הקשר הסיבתי שבין התאונה לבין הפטירה (נוכח אי קבלת האמור בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט ונוכח הצורך במומחיות על מנת להוכיח עניין שברפואה), ברי כי נידרש בירור נוסף של עניין זה, שהרי אין לבית המשפט כלים להכריע לכאן או לכאן. אכן, כידוע, הפוסק האחרון, גם בשאלות שבמומחיות, הוא בית המשפט. ואולם, כאשר בית המשפט דוחה מכל וכל את חוות דעת המומחה בנימוק שמסקנותיו אינן מבוססות והמומחה לא בחן ולא שקל את כל הנסיבות הרלוואנטיות, אין עוד בפניו כל תשתית שעל יסודה הוא רשאי לבסס מימצאי עובדה בתחומים שמחייבים מומחיות. בית המשפט אכן רשאי לסטות מקביעות אלו ואחרות של המומחה, ככל שיש הצדקה לכך וככל שהממצאים אליהם מגיע בית המשפט מעוגנים בראיות. ואולם כאשר חוות הדעת נדחית מכל וכל, אין בכוח העיקרון שלפיו בית המשפט הוא הפוסק האחרון לפטור את בית המשפט מהחובה לבסס את ממצאיו על ראיות בעלות משקל. ראיות כאלה, כשמדובר בשאלה רפואית ובתביעה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, מתבטאות בראש ובראשונה בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט. כשזו נימצאת חסרת משקל, אין מנוס ממינוי מומחה נוסף או חלופי." במקרה שם נידרש בית משפט קמא לאותה שאלה שניצבת במרכז הדין בהליך שבפניי והיא שאלת הקשר הסיבתי שבין פגיעת התובע שם בתאונה לבין פטירתו.

...

סוף דבר נדמה כי בניהולו של תיק זה נפלו טעויות על ידי כל הצדדים המעורבים.

מנגד אם הייתה מתקבלת הבקשה יש להניח שניתן היה להגיע למועד ההוכחות שנקבע לאחר הגשת חוות דעת מומחה.

על כן הערעור מתקבל.

השופטת שלומית יעקובוביץ: עסקינן בעירעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת מי-טל אל-עד קרביס) מיום 7.9.2020, בגדריו נדחתה תביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן – החוק), שהגיש המערער כנגד המשיבה, מי שביטחה בביטוח חובה את רכבו, בגין נזק גוף, אשר נגרם לו, על פי הנטען, בתאונת דרכים שאירעה ביום 12.8.2013, עת נהג ברכבו והיתנגש ברכב שלפניו (פגיעת חזית-אחור).

ההליך לפני בית משפט קמא ביום 24.1.2017 הגיש המערער כנגד המשיבה תביעה לפצוי בגין נזק גוף מכוח החוק.

4.1 לאחר שעמד על הכלל האוסר על הרחבת/שינוי חזית והחריגים לו דחה את טענת המערער בקביעה לפיה בהנתן הכחשת המשיבה את נסיבות התאונה "טענה שעניינה גרימה במתכוון של התאונה אינה בבחינת שינוי או הרחבת חזית", מה גם שיש לראות את המערער כמי שהסכים "מכללא לדיון גם בפלוגתא זו" משבא כוחו לא היתנגד במהלך חקירת המערער ועדיו לשאלות "על אודות מצבו הנפשי", גם "כאשר ב"כ הנתבעת (המשיבה) מצהיר באופן מפורש שלשיטת הנתבעת (המשיבה) התאונה ארעה בניסיון של התובע (המערער) לשים קץ לחייו". משכך המשיך בית משפט קמא ובחן את הראיות שבאו לפניו בראי טענת המשיבה לחלותה של החזקה הממעטת שבהגדרת "תאונת דרכים", לפיה לא יראו כתאונת דרכים "מאורע שארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השמוש ברכב מנועי" (סעיף 1 לחוק) ונידרש לכל אחד משלושת יסודותיה.

...

תמצית טיעוני הצדדים המערער מלין על דחיית טענתו להרחבת חזית אסורה, על קביעתו של בית משפט קמא לפיה הוכח יסוד הכוונה לגרימת התאונה במתכוון "בהתבסס על נסיבות שקדמו לתאונה מבלי להתייחס לתאונה עצמה", תוך הסקת מסקנה בלתי מתקבלת על הדעת בדבר נטילת 61 כדורים עובר לתאונה, כאשר, לשיטתו, לכל היותר, "הוכחה רשלנות או פזיזות ... שעה שעלה להגה לאחר נטילת הכדורים והיציאה מבית החולים", ועל העברת נטל הראיה לפתחו מחמת 'נזק ראייתי', שגרם למשיבה באי הצגת דו"ח מד"א (פינוי ממקום התאונה) ותעודת חדר מיון (אליו הובהל ממקום התאונה) המקוריים (תחת אלו שהוצגו והיו בלתי קריאים) והעמדתו בשל כך "בחזקת מי שנמנע מהבאת ראיה שלו הובאה, היתה פועלת נגדו". המשיבה תומכת בכל קביעותיו של בית משפט קמא, סבורה כי הן מעוגנות כדבעי בראיות שהוצגו ועותרת לדחיית הערעור על יסוד הכלל לפיו בית משפט של ערעור לא יתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי בית משפט קמא, במשנה תוקף אלה המבוססים על שיקולי מהימנות, זאת משלעמדתה "מלוא טענותיו של המערער (למעט טענת "הרחבת החזית" .

עם זאת, משעסקינן בצפונות הלב ואלה מורכבות והפכפכות (ראו הרישומים הרפואיים מיום 28.12.2008 ומיום 11.3.2013, הנזכרים בסעיף 22 לפסק הדין והדוברים בעד עצמם בעניין זה), לא ניתן, לדידי, להסתפק באותו אירוע שאירע שעות קודם לתאונה כבסיס למסקנה כי המערער ביצע 'מעשה מכוון' – אותו יסוד ראשון, בלעדיו אין, אחד משלושת יסודות החזקה הממעטת.

יונה אטדגי, שופט התוצאה הערעור מתקבל.

אנו מורים על השבת התיק לבית משפט קמא על מנת שיוציא מלפניו פסק דין חדש בו ישום את נזקי המערער, ויקבע את הפיצוי המגיע לו. המשיבה תשלם למערער הוצאות ושכ"ט בהליך הערעור בסך כולל של 20,000 ₪.

בעיניין זה, יאים הדברים שנפסקו בע"א 36576-04-19 דלעיל : "על כן, לשאלה מה נעשה עם הנכס במועד מאוחר יותר אין כל רלבאנטיות ואין בה כדי להשליך בצורה כזו או אחרת על זכותו של הניזוק לקבל פיצוי בגין נזקיו. קביעות אלה עולות בקנה אחד עם הפסיקה שהובא לעיל המכירה בזכותו של דייר לתבוע פיצוי בגין ליקויים שהתגלו בדירה שהוא רכש, גם במקרים שבהם הוא מכר את הדירה, מבלי שתיקן את הליקויים ומבלי שהוכיח את סכום המכירה ואת שווי השוק של הדירה...כאמור, זכות הבחירה של הניזוק לבחור בשיטת חישוב אחת על פני שיטת חישוב אחרת כפופה לחובת תום הלב. בעניינינו, המשיבות לא טענו ואף לא הוכיחו, כי בחירתו של המערער בפצוי לפי שיטת עלות התיקונים נגועה בחוסר תום לב. הן אף לא הגישו חוות דעת לעניין סכום הפצוי לפי שיטת הפרש השווי ולא הראו כי קיים פער כלשהוא בין שתי שיטות החישוב. המשיבות השליכו את כל יהבן על הטענה כי המערער מכר את קטנוע הטי-מקס וקיבל פיצוי בגין רכב הקימקו בגין תאונה שארעה במועד מאוחר יותר. כפי שהובא לעיל, לאירועים אלה אין כל רלבאנטיות באשר להערכת הנזק שניגרם למערער ועל כן, אין בטענות אלה כדי להביא לדחיית התביעה". בנוגע לירידת הערך, ובהקש לנפסק דלעיל, עילת התביעה בגין ירידת הערך התגבשה גם היא במועד התאונה, ואין כל נפקות לעצם המכירה.

בע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו, פ"ד מח(4) 70 (1994) נדון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי ירידת ערכה של מכונית בעקבות תאונת דרכים כלול בפוליסה של ביטוח מקיף נושא הדיון.

בית המשפט פסק שם : " אין פלוגתא כי הנזק אשר נגרם במקרה שלפנינו בא עקב היתממשות סיכון מכוסה. השאלה שבמחלוקת היא איפוא, אם הנזק הוא מסוג הנזקים המכוסים על-ידי הפוליסה. הנטל להוכיח מרכיב זה רובץ על המבוטח. במענה לשאלה זו יש להשיב שאין חולק כי לאחר התאונה ירד ערכו של הנכס, קרי: הנכס אחרי התאונה שווה פחות - עקב הפגיעה בתאונה - משוויו לפני התאונה. ירידת ערך זו מהוה "אובדן או נזק" המתייחס לנכס.

...

מסקנה הזוכה לחיזוק אף מעדות השמאי : "ש. יש שתי אסכולות בדרכי פיצוי של ניזוק, אסכולה אחת היא שווי הרכב בקיזוז השרידים. אסכולה שניה נזק מוחשי שנגרם לרכב. מהו הפיצוי על פי אסכולה אחת ומה הפיצוי על פי אסכולה שניה?

בסיכומו של דבר ובשקלול כל האמור לעיל, אני פוסקת כי לא עלה בידי הנתבעים להשמיט את הקרקע מתחת לחוות דעת התובע, ואני קובעת כי עלה בידי התובע להוכיח את נזקיו הנטענים בכתב התביעה, וכי מגיע לו פיצוי בהתאם לחוות הדעת וכנתבע בכתב התביעה, בגין הנזק הישיר, ירידת ערך ושכ"ט שמאי.

בסיכומו של דבר אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע, ביחד ולחוד, סך של 40,225 ₪, בצירוף אגרות משפט, הוצאות השמאי ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪.

הרקע לתובענה מונחת לפניי תובענה, אשר הוגשה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן – "חוק הפלת"ד") בגין ניזקי גוף אשר נגרמו לתובע (יליד ספטמבר 1953), בתאונת דרכים מיום 11.2.2015 (להלן- "התאונה"), במהלך אשפוזו בבית החולים תל-השומר בשל ארוע מוחי, עת שהובהל ברכב שנוע לבדיקה בחצר בית החולים, כשהוא ישוב על כסא גלגלים.

הפלוגתות שבמחלוקת במסגרת התובענה, נחלקו הצדדים בעיקר בשאלת גובה הנזק, שניגרם לתובע בעטיה של התאונה, והאופן בו נכון לחשב את הפצוי המגיע לתובע, בגין ראשי הנזק השונים.

סעיף 2 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976, קובע את הפיצויים המקסימאליים המגיעים לנפגע בגין נזק לא ממוני באותם מקרים בהם התקנה חלה.

...

אקדים ואבאר את מסקנתי, כפי שנתגבשה לאחר מחשבה רבה ועיון ממושך ומדוקדק בטענות הצדדים, בעדויות ובמסמכים, ולפיה - לא שוכנעתי בקיומו של 'קשר סיבתי' בין מצבו הנוכחי ומגבלותיו הנטענות של התובע, לבין אירוע התאונה.

מנגד, טען ב"כ הנתבעים כי אין מקום לפיצוי, שכן מדובר "בנזק מיוחד הטעון הוכחה בראיות של ממש", ובהעדרן - דין דרישות התובע להידחות.

משכך אני סבור, כי יש להעמיד את הפיצוי לתובע בגין ראש נזק זה על סך של – 3,000 ₪.

סוף דבר אשר על כן, אני פוסק כי הנתבעים ישלמו לתובע בגין נזקיו, סך של – 3,000 ₪.