תביעת פיצויים בגין תאונת דרכים: חבות וסיווג

לפני תביעה לפיצויים בגין תאונת דרכים כמשמעות דיבר זה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה (1975) (להלן: "חוק הפלת"ד).

הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק.

סיווג האופניים החשמליים כרכב מנועי בהתאם לחוק טרם הוכרע, לפחות לא על ידי ערכאות שפסיקתן מחייבת מותב זה. אמנם נכון כי בימים אלה ניתן על ידי בבית המשפט המחוזי בחיפה פסק דין [ת.א. 10767-06-17 פלוני נ' הכשרת הישוב ואחר'] (להלן:" פס"ד פלוני") שקבע כי אופניים חשמליים הם רכב מנועי ואולם כאמור מדובר בפסק דין מנחה ולא מחייב .

...

התובע- הולך רגל או נהג רכב מנועי? הנתבעים טוענים כי דין התביעה להידחות שכן התובע נפגע עת רכב על גבי אופניים חשמליים שהם בבחינת "רכב מנועי" כמשמעות מונח זה בחוק הפלת"ד ועל כן לא חלה עליהם חובת פיצוי.

לנוכח כל האמור ראיתי להעמיד את הפיצוי בגין תקופת אי הכושר ממועד התאונה ועד למועד מתן פסק הדין על סך של 35,000 ₪.

לאור כל האמור ראיתי להעמיד את הפיצוי בגין אב נזק זה לעבר לעתיד ע"ס של 116,000 ₪ .

סוף דבר: אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, לשלם לתובע סך של 853,000 ₪ וזאת לאחר הפחתת כל הניכויים, הכל כמפורט בסעיף 49 לעיל.

לפני תביעה לתשלום פיצוי בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע לטענתו עקב תאונת דרכים שאירעה לו ביום 4.6.17.

שאלת סיווג התאונה/החבות: קיים פער מסוים בין גרסת התביעה, גרסת תצהיר התובע, גרסה שנמסרה בבית החולים ולמל"ל וגרסת עדותו בבית המשפט ביחס למה בדיוק קרה בעת התאונה .

אדם פגוע וכאוב המגיע הנזקק לטפול רפואי לא תמיד נותן "תצהיר עדות ראשית" ביחס לנסיבות פגיעתו, מרכז הכובד של תשומת ליבו והתמקדותו נע לכיוון פגיעתו, כאביו והטיפול הרפואי הנידרש לו. זאת ועוד, סבורני כי התובע לא שיער לעצמו באותה עת שמדובר בתאונת דרכים והרי אין חולק שלא בתאונת דרכים "קלסית" אנו עוסקים, רחוק מכך, אפילו הצדדים עצמם, עורכי דין מובילים בתחום, לא מסכימים על דבר, לא על סיווג התאונה ולא על "מעורבות" איזה מ"כלי הרכב" שבזירה.

...

ב"כ התובע הפנה לפסק דיני בתיק 34072-03-19 אך גם בנקודה זו עלי להבהיר כי הבסיס העובדתי לפסק הדין שניתן על ידי שם הוא שנפילת התובע ארעה תוך ירידה לצורך נסיעה ותוך כדי ביצוע פעולה הדרושה לביטחון אותה הנסיעה, אין קשר בין הנסיבות שם לכאן ואצטט פסקה מהרישא לעמ' 8 בפסק הדין כאשר ההדגשה נעשתה במקור(!): "שוכנעתי ולמצער במאזן ההסתברות הנדרש שהתובע אכן עלה לארגז המשאית לצורך חיזוק החבלים ולוודא שהמטען אינו מהווה סכנה תחבורתית טרם הנסיעה כפי שמחייב החוק. עיגון המטען לצורך הגבלתו באופן בטיחותי במהלך ולקראת הנסיעה קשורה באופן הדוק לתהליך ההובלה והיא מקיימת את מטרות התחבורה שכן נועדה לשמור על שלמות המטען ולאפשר הובלתו בבטחה. זו הייתה מטרת העלייה וממילא הירידה בתום חיזוק החבלים הייתה לצורך הנסיעה." ולאחר שהדברים נאמרו, אפנה לרע"א 8744/18.

ולסיום, הגם שהדברים ברורים, אדגיש כי בסעיף 1 לחוק הפלת"ד הרחבת הפירוט של המונח "שימוש ברכב מנועי" כוללת סך הכל פירוט של פעולות הטמונות במונח זה המופיע ברישא- בשורה הראשונה המגדירה "תאונת דרכים" ואשר דורשת שה"שימוש ברכב מנועי" יהיה "למטרות תחבורה". לכן כל אחת מהפעולות שבהגדרת "שימוש" צריכה קודם כל לענות על הדרישה "למטרות תחבורה", המקרה כאן איננו עונה על דרישה זו. העלייה והירידה מהרכב נעשו ע"י התובע למטרת "פריקה וטעינה" ורק למטרה זו ולמעשה מדובר בתאונה שארעה תוך כדי ובגלל הפריקה ולא משום סיבה או סיכון תחבורתיים היכולים ליצור עילה לפי חוק הפלת"ד ומשכך דין התביעה להידחות.

סיכום התאונה איננה תאונת דרכים כמשמעה בדין ולכן נדחית התביעה.

התובעים הגישו כנגד הנתבע1 וקרנית תביעה לפיצויים בגין תאונת דרכים שאונתה לתובע 1 בעת שרכב על אופנוע, תאונה ממנה נפטר התובע.

קרנית הגישה כתב הגנה ביום 2.12.21 וטענה להעדר חבות, יריבות וזאת מעבר לטענות בדבר הנזק כמפורט בכתב ההגנה מטעמה.

במסגרת פרוטוקול הדיון טען ב"כ התובעים בהתייחס לקרנית : "..נהג (המנוח-ב'ב') המעורב בתאונת דרכים, כנהג, אילו היה נוסע , אילו היה הולך רגל , אני מסכים עם חברי שחלה על קרנית לפצות, אך במקרה זה הוא היה הנהג. ולכן, סעיף החוק לא תופס לגבי קרנית. לכן הסכמתי למחוק. התביעה עומדת לפי פק' הנזיקין לגבי הנהג המעורב". ביום 9.5.22 ניתנה על ידי החלטה בנוגע למחלוקת בשאלת סיווג "סילוק על הסף" של התביעה כנגד קרנית ונקבע כי פסק הדין הדוחה את תביעת התובעים את קרנית –המשיבה 2 נותר בעינו.

...

לטענת הנתבע 1 יש לדחות את התביעה נגדו שכן, בהתאם לחוק הפלת"ד יש לתובעים עילת תביעה כנגד הנתבעת 2 ובשל ייחוד העילה לפי חוק הפלת"ד לא עומדת להם עילה כנגד הנתבע 1 .

יחד עם זאת ולגופו של עניין, וכפי שאפרט להלן, אין בידי לקבל את טענת הנתבע 1 לקיומו של ייחוד עילה כלפי קרנית בתביעה הנדונה.

על יסוד האמור לעיל, אני סבור שלתביעת העיזבון ולתביעת האם זכות תביעה מכוח דיני הנזיקין בלבד וזאת מבלי לקבוע מסמרות באשר לסיכויי התביעה לנוכח טענותיו של הנתבע 1 ולכן, אין מקום בשלב זה לדחות את התביעה כנגד הנתבע 1 אלא להורות על מחיקת התביעה כנגדו כטענת התובעים בתגובתם.

באשר לשאלת ההוצאות, אני מחייב את התובעים בהוצאות מותנות בסך של 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל, אשר ישולמו לנתבע 1 ככול שתוגש נגדו תביעה חדשה בעילה נזיקית.

לפיכך אני מורה על מחיקת התביעה .

התובעת הגישה תביעתה זו לפיצויים בגין נזקיה בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

הצדדים אינם במחלוקת בכל הנוגע לשאלת החבות, נסיבות הארוע או סיווגו כתאונת דרכים, והמחלוקת צומצמה לשאלת הנזק בלבד, ובפרט נזקיה של התובעת ברכיב עזרת הזולת.

...

טענת התובעת ובנותיה כי כאבי התובעת החמירו עובר לתאונה אולם הדבר לא פגע בתפקודה (עמ' 15 לפרוטוקול, שורה 5) מקובלת עליי וראיתי לקבל את ההבחנה בין הכאבים ובין רמת התפקוד.

אף המומחה ערך את ההבחנה בין הכאבים מהם סבלה התובעת במנותק מהתאונה לרמת התפקוד שלה, וכאמור הבחנה זו מקובלת עליי ("תפקוד נמדד בתוצאות, האם אתה מסוגל לעשות את הדברים ללא עזרה, להתלבש, להתרחץ, לשלוט בסוגרים וללכת. אם אתה יכול או לא יכול בהפסקות לא משנה את העובדה שאתה עצמאי, אלו ההגדרות של עולם השיקום ועולם הגריאטריה", עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 21-19).

אלא, שבשל כך שאין מקום להסתמך על קביעת מעריך סיעודי שאינו רופא, ומתוך האפשרות לפיה המוסד לביטוח לאומי יצרף חוות דעת של רופא שיעריך את הניכוי לפי השיטה שפורטה כאן, סבורני כי יש לבצע את הניכוי על פי ערכי תוספת עלות העזרה בפועל, ולא על פי תוספת נקודות התלות.

סיכומו של דבר, נזקיה של התובעת כתוצאה מהתאונה עומדים על הסכומים הבאים: כאב וסבל – 70,958 ₪; הוצאות (עבר ועתיד) – 10,000 ₪; עזרת הזולת – 642,689 ₪, בצירוף הצמדה וריבית מאמצע התקופה ביחס לתקופת העבר.

לפניי תביעה לפיצויים בגין "תאונת דרכים" כמשמעות מושג זה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק" או "חוק הפלת"ד").

לבסוף, טוענת הנתבעת כי גם אם תיתקבל גירסתו של התובע לפיה הוא נבהל מבלימת רכב ולכן סטה ונפל מאופניו, הדבר אינו עומד בקריטריונים של הגדרת 'תאונת דרכים' שבסעיף 1 לחוק הפלת"ד, הדורשים כי מאורע נזק הגוף בגינו מוגשת תביעה בפלת"ד יתרחש "עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". הנתבעת מבהירה כי, לשיטתה, מאחר שבעניינינו לא מיתקיים קשר סיבתי עובדתי - בהעדר מגע בין 'הרכב הפוגע' לבין התובע, וגם לא מיתקיים קשר סיבתי משפטי - מאחר שהתובע לא היה בסיכון פגיעה מרכב; ולמעשה - לא היתממש "סיכון תחבורתי". הממצאים, סיווג התאונה וחבות קרנית הראיות, עדות התובע, והממצאים לגבי נסיבות התאונה כפי שיפורט בהמשך, מצאתי כי התאונה מושא התביעה אירעה כך: ביום 27.11.2015 נפגע התובע בתאונה כאשר רכב אשר נסע לפניו ברחוב [נ] בלם בפתאומיות וגרם לו לאבד שליטה על האופניים, וליפול באופן שגרם לו חבלה.

...

בסעיף 2 לכתב התביעה טוען התובע כי היה "במועד הרלוונטי לתביעה זו רוכב אופניים אשר נפגע מרכב אשר עצר בפתאומיות לפניו"; והוא מפרט בסעיף 4 לכתב התביעה: "ביום 27.11.2015 נפגע התובע בתאונת דרכים עם רכב צד ג' אשר נסע לפניו ברחוב [נ] ב[שם העיר], בלם בפתאומיות, וגרם לתובע לאבד שליטה על האופניים, ליפול ולאבד את הכרתו". אקדים ואומר, כי אינני מקבל את טענת הנתבעת כי קיימת סתירה של גרסאות בין הנטען בסעיפים שצוטטו לעיל.

התובע טוען כי בגין הפגיעה במרפק ידו הימנית נגרם לו כאב וסבל וכי נפגע תפקודו; זאת לאחר שהמומחה הרפואי מטעם בית המשפט מצא לייחס לה גרימת נכות רפואית אורתופדית צמיתה בשיעור 2.5% (ועוד 1% בגין הצלקת הניתוחית), והיזקקות "לעזרה וסיעוד חלקיים במשך כ - 6-8 שבועות לאחר התאונה". אקדים ואציין כי בסופו של יום, על פי מכלול הראיות והעדויות שלפניי, מצאתי כי התובע הרים את הנטל להוכיח את הנסיבות של התאונה כפי שהן עולות מהנטען בכתב התביעה, כי מדובר ב'תאונת דרכים' כהגדרתה בחוק, וכי פעל 'בשקידה סבירה' לאיתור נהג הרכב.

המומחה הרפואי מטעם בית המשפט מצא כי התובע נזקק "לעזרה וסיעוד חלקיים במשך כ - 6-8 שבועות לאחר התאונה". התובע בתצהירו הצהיר בין היתר: "... הפגיעות האלו משפיעות על תפקודי בבית ובקרב משפחתי. אני מתקשה בביצוע עבודות משק הבית, עריכת קניות, שטיפת כלים, כביסות וכו'... לאחר התאונה הייתי מאושפז לצורך ניתוח, ולאחר מכן הייתי מרותק למיטה במשך מס' שבועות. בכל אותו זמן הייתי צריך עזרה מרובה בכל התפקודים – לבוש, רחצה, עבודות משק הבית, הכנת אוכל והגשתו, אפילו לקחת בעצמי כוס מים היה אתגר. לצורך הטיפול בי נאלצו הורי להפסיד יומי עבודה רבים" [סעיפים 17, 20 ו-21 לתצהירו].

סך הפיצויים כעולה מהמפורט בפסק דין זה, מצאתי לקבל את התביעה, כשהסכום לפיצוי לתובע הוא סך כולל של 60,000 ₪, כפי שעולה מסיכומם של הפיצויים בראשי הנזק, כדלקמן: אובדן כושר השתכרות לעתיד - 35,000 ₪ עזרת הזולת (לעבר ולעתיד) – 12,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעות (לעבר ולעתיד) – 3,000 ₪ כאב וסבל – 10,000 ₪ סה"כ: 60,000 ₪ סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כדלקמן: התביעה הנדונה מתקבלת, כך שהנתבעת תשלם לתובע סכום של 60,000 ₪.

בנוסף תשלם הנתבעת לתובע החזר שכר טרחת עורך דין בסך 9,126 ₪, וכן - החזר האגרה ששילמה התובעת בנדון, בליווית ריבית והצמדה ממועד תשלום האגרה.