כללי
לפניי תביעה לפיצויים בגין נזק גוף שניגרם בשתי תאונות דרכים, כמשמעות מושג זה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").
כפי שעולה מהפרק בענין 'הפוליסה שבעניינינו והדין' לעיל, על מנת לקבל כסוי על פי הפוליסה בעניינינו שיזכה את התובע בפיצויים בגין נזק גוף בתאונת דרכים, לא די בטענה כללית, בלשון: בעת קרות תאונת הדרכים – אני, הנהג הנקוב בפוליסה, נהגתי באופנוע ונפגעתי בתאונה בנסיבות שאני סבור שעומדות בתנאי הפוליסה.
ועל כן, לאחר שהתובע מאשר שהוא יודע שאם נסע עם האופנוע לצורך נסיעת מבחן אז זו תאונת עבודה [עמ' 37-38 לפרו'], אינני מקבל שהוא אכן "לא זוכר" אם הוגשה תביעה לביטוח הלאומי בגין שתי התאונות, וגם אינני מקבל כאמינה את אמרתו, שנחזית מיתחמקת: "אני לא ידעתי שמבחינת הדבר הזה צריך להודיע לביטוח לאומי". עברו הרבה מדי שנים, בודאי מהתאונה הראשונה, כדי שאקבל את המוצע בסיכומי התובע שככל הנראה מדובר בתוצאה של המתנה להמלצת עו"ד מתי לתבוע את המל"ל. ודוק; יש ממש בדברי התובע, שלא ניתן לתלות הכרעה בתיק זה על אי-פניה למל"ל לבדה; אך – היתנהלות התובע "בזמן אמת" כפי שהיא מתבררת בחקירתו, לרבות בהקשר זה של העדר כל פנייה למל"ל משך שנים, מעלה תמיהה ומצטרפת לנימוקים אחרים לענין אי-הרמת נטל ההוכחה.
...
בנסיבות אלה, דין התביעה הנדונה להידחות.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כדלקמן:
התביעה הנדונה נדחית.
התובע ישלם לנתבעת שכר טרחת עורך דין בסך 8,000 ₪, וכן החזר הוצאות המומחה הרפואי שמונה בנדון (לפי חשבונית).