תביעת פיצויים בגין תאונה במהלך הורדת גלגל משאית

לפני תביעה לתשלום פיצוי בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע לטענתו עקב תאונת דרכים שאירעה לו ביום 4.6.17.

ומתאר התובע בסעיף 5 לתצהירו "לאחר מספר פעולות של פריקה מהנגרר וסידור במטען במחסן החדש, ירדתי מהרמפה של הנגרר אשר היה מחובר כאמור לטנדר ותוך כדי שפרקתי מטען כבד (קייס איחסון גדול וכבד כל גלגלים), נפגעתי תוך כדי הירידה מהנגרר, כאשר במהלך הירידה על גבי הרמפה של הנגרר הקייס הכבד היתהפך על צדו, נפל על רגלי השמאלית ובכך גרם לפציעתי". גירסתו בבית המשפט לא הייתה שונה בהרבה, התובע הבהיר כי אביו היה עמו כל אותו יום אך מי שעסק בפועל בפריקת המטען היו הוא ומר רומן, הוא לא ידע לומר כמה זמן עבר מרגע שהגיעו למחסן החדש ועד התאונה אך בהחלט זו אירעה במהלך הפריקה ולא בתחילתה או בסופה (למשל עמ' 20 לתמליל), התובע אישר שהיה מדובר במטען רב, חלקו כבד מאד (עמ' 3 לתמליל), גם אותו "קייס" קרי ארגז שגרם לפציעתו היה כבד מאד וניודו נעשה באמצעות גלגלים שהיו מחוברים לו, מה שקרה על פי העדות הוא שהתובע משך את הארגז מהנגרר על מנת להורידו ולהעבירו למחסן, כשהארגז הגיע לרמפה המשופעת איבד התובע שליטה על הארגז שהתגלגל והתהפך ופגע ברגלו (עמ' 5 לתמליל, עמ' 7 לתמליל שורות 11-15).

בבית החולים ובשאר המסמכים הרפואיים וכן בתביעה לתשלום דמי פגיעה אין אזכור של רכב או ירידה מרכב וסיבת התאונה מתוארת בפשטות כנפילת מטען כבד/ארגז כבד על רגלו (אין חולק שכך נרשם באותם מסמכים) ואף נשללה "תאונת דרכים" עת סימן התובע בשלילה גורפת אפשרות זו בסעיף 5 לטופס אותה תביעה למל"ל (מוצג נ/3) .

זאת ועוד, במקרה דנן, בעת התאונה המשיב טרם החל לרדת מהמשאית אלא היה בהליכה על ארגז המשאית לקראת ירידה ממנה.

...

ב"כ התובע הפנה לפסק דיני בתיק 34072-03-19 אך גם בנקודה זו עלי להבהיר כי הבסיס העובדתי לפסק הדין שניתן על ידי שם הוא שנפילת התובע ארעה תוך ירידה לצורך נסיעה ותוך כדי ביצוע פעולה הדרושה לביטחון אותה הנסיעה, אין קשר בין הנסיבות שם לכאן ואצטט פסקה מהרישא לעמ' 8 בפסק הדין כאשר ההדגשה נעשתה במקור(!): "שוכנעתי ולמצער במאזן ההסתברות הנדרש שהתובע אכן עלה לארגז המשאית לצורך חיזוק החבלים ולוודא שהמטען אינו מהווה סכנה תחבורתית טרם הנסיעה כפי שמחייב החוק. עיגון המטען לצורך הגבלתו באופן בטיחותי במהלך ולקראת הנסיעה קשורה באופן הדוק לתהליך ההובלה והיא מקיימת את מטרות התחבורה שכן נועדה לשמור על שלמות המטען ולאפשר הובלתו בבטחה. זו הייתה מטרת העלייה וממילא הירידה בתום חיזוק החבלים הייתה לצורך הנסיעה." ולאחר שהדברים נאמרו, אפנה לרע"א 8744/18.

ולסיום, הגם שהדברים ברורים, אדגיש כי בסעיף 1 לחוק הפלת"ד הרחבת הפירוט של המונח "שימוש ברכב מנועי" כוללת סך הכל פירוט של פעולות הטמונות במונח זה המופיע ברישא- בשורה הראשונה המגדירה "תאונת דרכים" ואשר דורשת שה"שימוש ברכב מנועי" יהיה "למטרות תחבורה". לכן כל אחת מהפעולות שבהגדרת "שימוש" צריכה קודם כל לענות על הדרישה "למטרות תחבורה", המקרה כאן איננו עונה על דרישה זו. העלייה והירידה מהרכב נעשו ע"י התובע למטרת "פריקה וטעינה" ורק למטרה זו ולמעשה מדובר בתאונה שארעה תוך כדי ובגלל הפריקה ולא משום סיבה או סיכון תחבורתיים היכולים ליצור עילה לפי חוק הפלת"ד ומשכך דין התביעה להידחות.

סיכום התאונה איננה תאונת דרכים כמשמעה בדין ולכן נדחית התביעה.

הנפגע הגיש תביעה כנגד קרנית וזאת משום שביום התאונה הוטענו בברזל שש משאיות ולא ניתן היה לקבוע איזו משאית היתה מעורבת בתאונה, וכך קבע ביהמ"ש: "אמת הדבר עקרונית ידוע כי אחד מששת הנהגים – וממילא אחת משש חברות הביטוח אחראים לתאונה, אך זהותו של הנהג האחראי אינה ידועה. מכיון שכך, אין בידו של הנפגע לתבוע פיצויים ואת המבטח, ואחריותה של קרנית קמה ועומדת. אין לידרוש מהנפגע לשם הטלת אחריות על קרנית, כי יקדים ויתבע כל אחד מששת הנהגים, ורק אם תביעתו תכשל יוכל לפנות בתביעה כנגד קרנית. דרישה כזו אינה קבועה בחוק והיא נוגדת את מגמתו". באנאלוגיה לאותו פסק דין ניתן לומר בעניינינו, כי זהות הנהג ידועה אך זהות הרכב בלתי ידועה.

המומחה בתחום הנורולוגי ציין, כי כיוון שהתובעת נבדקה ע"י האורתופד בתנאים לא אופטימאליים, שכן היתה ישובה בכסא גלגלים לאחר הארוע המוחי (כחודשיים וחצי לאחר הארוע המוחי).

לטענת ב"כ התובעת יש לחשב הפסד מלא של 7 חודשים לאחר התאונה, וכן הפסד חלקי בתקופת עבודתה (עקב ירידה בשכר של כ-500 ₪), וכן הפסד של 70% מהארוע המוחי ועד גיל הפנסיה.

לפיכך, יש לפסוק לתובעת פיצוי על פי שיעור נכותה התפקודית בעקבות התאונה שהנה 21%: 5,959 ₪ = 9 חודשים X 21% X 3,153 ₪ בתוספת ריבית מאמצע התקופה – 6,265 ₪ לאחר הארוע המוחי, התובעת אושפזה ארבעה חודשים, היתה בתקופת שקום ארוכה ולא שבה לעבודתה עד הגיעה לגיל הפנסיה כשנה לאחר הארוע המוחי.

...

צדדי ג' 2-3 הורי נתבע 1 שלא הוכחה מעורבותם באירוע התאונה או הקשר שלהם לרכב הנדון, דין התביעה נגדם להידחות.

ב"כ התובעת לא חלק על כך, ולפיכך סכום הפיצוי הינו: 121,000 ₪ 5,996 ₪ - _____________ סך הכל 115,004 ₪, ובמעוגל 115,000 ₪ סוף דבר: הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 115,000 ₪, בתוספת שכ"ט כדין ובתוספת החזר אגרה.

ההודעות נדחות נגד צדדי ג' 2+3.

בטופס ההודעה שמולא 3 שבועות לאחר התאונה וצורף תואר כי "בעת חסימה של משאית וטרקטור את נתיב הנסיעה. אחד העובדים מטעמם כיוון את התנועה לעקוף את המשאית שיצאה מאתר הבנייה. יצאתי לעקיפה במקביל, המשאית נסעה ריוורס וגילחה את הרכב שלי". הנתבעים מנגד, מבקשים לדחות את התביעה.

עד מטעם התובע העיד כי הוא היה 2-3 רכבים מאחורי רכב התובע וכי ראה משאית באתר בנייה שעמדה על הצומת וחסמה אותה "ואז נוצר עומס של כלי רכב והמשאית ישבה על פניה שמאלה, ירד בחור והתחיל להכוון רכבים ובשלב מסוים הוא עשה בלגן וכיוון את המיציבושי ובו זמנית מישהו הכווין את המשאית והמשאית גילחה את החלק האחורי של האוטו. זה היה במקביל, היא נכנסה עם הגלגלים האחוריים שלה כי הכווינו את המיצובושי בצורה לא טובה". הוא לא ראה אם היא יוצאת לעקיפה אולם ראה שמסמנים לה איך לנסוע.

אחד העובדים מטעמם כיוון את התנועה וסימן לה לעקוף את המשאית שהתחילה לנסוע אחורה, "לעקוף אותה ולעבור. זו הדרך היחידה. הרכב לפניי עבר ובזמן שהוא סימן לי לעבור, המשאית פשוט המשיכה לרדת למטה. עשתה ריוורס והמכוון מכוון לי להמשיך, בהתחלה המשכתי ואז הבנתי שאני במבוי סתום כי הוא ממשיך ולא אומר למשאית לעצור. אני מצפצפת ולא הקשיב לי... פשוט עצרתי. לא ידעתי מה לעשות. המשאית המשיכה ופשוט גילחה לי את הרכב". היא סיפרה שנהג המשאית והאיש המכוון התווכחו.

רוצה לומר, כי גם אם פלוני אחראי לנזק והוכחה אחריותו, מקום שאין נזק, לא פועל עיקרון "האשמה והגמול" כבדין הפלילי, ומשכך, ככלל, גם אם קיימת חבות לאדם, הרי משלא הוכח כי גרם לנזק בר כימות, כי אז לכאורה אין לחייבו: "כידוע, עקרון יסוד בדיני הנזיקין הוא עקרון השבת המצב לקדמותו. מטרתם של הפיצויים בנזיקין היא להעמיד באמצעותם את הניזוק, עד כמה שהדבר ניתן, באותו מצב בו היה נתון אילמלא מעשה העוולה. לפיכך, בתביעות כגון דא, בגין נזק שניגרם לרכב עקב תאונת דרכים, ניתן להסתפק בחוות דעת שמאי רכב אודות שיעור הנזק, שכן בחוות הדעת יש כדי להצביע על ההוצאה שיידרש הניזוק להוציא כאשר יבקש לתקן את הרכב, או שיידרש לנכות ממחיר הרכב במידה וימכור אותו במצבו. ואולם, משתיקן הניזוק את הרכב, הראיה הנדרשת לגבי שיעור הנזק שניגרם לרכב. ככל שמדובר ברכיב של עלות התיקון היא ראיה אודות עלות התיקון לניזוק" (תא"מ 3860-05-08 מ.פינס בע"מ נ' נוריאל מגדיש).

...

אני מודעת לחוסר האחידות בפסיקה ועמדתי דוגלת בעמדת הפסיקה הדורשת חשבונית תיקון מקום בו תוקן הרכב אולם בשל אותה אחידות בפסיקה עת קיימות פסיקות המכירות בפיצוי חרף היעדר קבלה המעידה על תשלום למוסך בגין תיקון שעה שקיימת חוות דעת וחשבונית מס , הרי שיש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו ןבשים לב שמדובר בתובע פרטי (ראו והשוו: ע"א (מחוזי ת"א) 51991-10-18 יעקב דן נ' ש.שלמה רכב בע"מ (18.4.2019); תא"מ 48435-01-12 אליהו חי בדלי נ' הפניקס חברה לביטוח (27.12.2012)) – כי אז יש לבצע אבחון לפי כל מקרה על נסיבותיו כאמור ולפרש לקולא, עת מדובר כאמור בתובע פרטי ולא בחברת השכרה או ליסינג בשים לב למעמדן המיוחד הנובע מגודלן ומפריסת העסקים הנרחבת שלהן ובמקרים כאלו עליהן להוכיח את עלות התיקון של רכביהן כפי שהתבצע בפועל וכאשר ההסבר לאי צירוף הקבלה לתיקון בפועל הוא כי המתינו לתשלום מצד חברת הביטוח נוכח היקף הנזק ומוגשת חוות דעת מומחה כי אז "נכון לשקול כל מקרה לנסיבותיו אם התובע עמד בנטל הראייתי להוכחת הנזק. זו המסקנה הנלמדת גם מסקירת פסיקת בתי המשפט בעקבות הלכת אוטו שי בנסיבות של תובע פרטי..." (ראו והשוו: תאמ 19309-07-16 שלמה תחבורה (2007) בע"מ נ' משה מנחם גורה (6.6.2018)).

עם זאת, משהתובע הוא בעל מוסך, כן ניתן להניח כי העבודות המבוצעות אצלו אינן נושאות מחיר מלא אולם לא הוכח כי הוא מקבל הנחה בחלקים עת מדובר בחלקים מקוריים המוזמנים ועלותם גם אינה גבוהה יחסית וכן הוצגו חשובניות מס מהספק עבור התובע, ועל כן, אני קובעת שגובה הנזק יעמוד על סך של 90% לעבודות מחוות דעת שמאי עת מדובר ב"תיקון עצמי" בכל הנוגע לעבודות בלבד משאין על המזיק לשלם מעבר לנזק שנגרם והוכח (עת הנזק הוכח כשלעצמו) אולם לשם כך בעל מוסך גם מעסיק עובדים ומשלם את שכרם גם אם המוסך בבעלותו כשבזמן זה העבווד הן על חשובן רכבים אחרים של לקוחותיו וקיים קושי להניח כי הוא זוכה בעבודות (מעבר לחלקים) באפס הנחה ומשלם כלקוח רגיל ובוודאי שיש להפחית את סכום המע"מ (וראו פסק דין יעקב דן דלעיל) כאשר הוכח שסופקו חלקים למוסך התובע וישנן חשבוניות מס לחלקים לפי התיאור בחשבונית המס באותו המחיר ללא הנחה (והנתבעת לא הוכיחה אחרת ולא דרשה ראיות) כאשר הן כוללות את רכיב המע"מ ועל כן רק זאת יש לקזז עת הוא ממילא לא נלקח בחשבון.

סך הכל תשלמנה הנתבעות לתובע סך של 12027 ₪ וכן הוצאות משפט בסך של 1100 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך של 2900 ₪.

לפניי תביעה לפצוי בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונה שארעה ביום 20.1.2018 במסגרת עבודתו כנהג אמבולנס, בעת שנפל מתוך האמבולנס שהשימוש בו בוטח במועד התאונה על ידי הנתבעת.

התובע יצא מהאמבולנס, ניגש אל חלקו האחורי, פתח את הדלת האחורית ועלה אל חלקו האחורי של האמבולנס; הוא עיגן את כיסא הגלגלים למקומו, סידר את שאר הציוד ובעת שבקש לרדת אל הקרקע, דרך המדרגה שבחלקו האחורי של האמבולנס, החליק ונפל ארצה.

לשיטתו, קביעותיה של כב' השופטת י' וילנר בעיניין מדינת ישראל אינן נקיות מספקות; אף השופט י' עמית, כך טען, בפסק דינו בעיניין זה, העיר כי ההקש שערכה כב' השופטת וילנר בין "נסיעה" ובין "כניסה/ירידה מרכב", מבחינת הדרישה כי הפעולה שבוצעה תהווה חלק טבעי ואינטגרלי מהשמוש, כפי שנקבע ברע"א 9084/08 אגד נ' ינטל [29.10.2007] (להלן: "הילכת ינטל"), "אינו פשוט" בעיניו, ובפועל לא יושם מבחן זה בפסיקת בית המשפט העליון במקרים של "כניסה/ירידה מרכב"; כך, למשל, טען התובע, בע"א 6936/11 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני [17.3.2014] (להלן: עניין המגן), נקבע כי נפילת נהג מסולם מכולה המועמסת על משאית, לאחר שסיים למתוח את הברזנט שכיסה אותה והתכוון להכנס למשאית ולהתחיל בנסיעה, מהוה "תאונת דרכים", שכן כסוי מטען טרם תחילת נסיעה הנו חלק אנהרנטי מפעולת הנסיעה.

...

אכן, כב' השופט עמית מצא כ"לא פשוט" את ההיקש שערכה כב' השופטת וילנר בין "נסיעה" ובין "כניסה/ירידה מרכב" מבחינת הדרישה כי הפעולה שבוצעה תהווה חלק טבעי ואינטגרלי מהשימוש (אם כי ציין כי פסק הדין בעניין המגן אינו עולה בקנה אחד עם ההלכה שנפסקה בעניין נביל); ואולם בסופו של דבר הצטרף למסקנתה; ואילו בעניין שלמה בע"מ, בו חזרה כב' השופטת וילנר על קביעותיה בעניין מדינת ישראל, לרבות בדבר ההיקש האמור בין "הנסיעה" ובין "הכניסה/הירידה מהרכב", הצטרף כב' השופט עמית לדעתה ללא כל הסתייגות או הערה.

סוף דבר מכל האמור לעיל אני קובעת, כי התאונה בה נפגע התובע איננה "תאונת דרכים כמשמעה בחוק.

כפועל יוצא, דין התביעה להידחות, וכך אני מורה.

רקע וטענות הצדדים: לפניי תביעה, שעניינה פיצויים בגין ניזקי רכוש, אשר נגרמו בתאונת דרכים מיום 15/6/21 (להלן: "התאונה").

לשאלה איך נוסע נהג הנתבעים עם שטח מת במשאית השיב כי הוא מסתכל תמיד ימינה ושמאלה אך במקרה הנידון, רכב התובעת נצמד למשאית הנתבעים, ליד הגלגל הקידמי, כך שלא יכול היה לראות כלל את הרכב.

עוד הוסיף כי אין זה נכון שלאחר התאונה הגיעה נהגת התובעת למשאית הנתבעים ואמרה לו כי פגע, אלא להפך, קודם ירד נהג הנתבעים ורק לאחר מכן ירדה נהגת התובעת.

כעולה מעדותו, נהג הנתבעים מכיר את האיזור, נוסע בו באופן תדיר, ומשכך היה עליו לנקוט משנה זהירות במהלך נסיעתו בכביש ולצפות כי כלי רכב ינסו להישתלב מימינו.

...

אקדים אחרית לראשית ואומר, כי לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים לפניי והתרשמתי באופן ישיר מעדותם, ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים שהוצגו לפניי במעמד הדיון, לרבות תמונות כלי הרכב, וכן עמדתי על נסיבות התרחשות התאונה, מצאתי לחלק את האחריות בין הנהגים המעורבים בתאונה בשיעור של 70% על כתפי התובעת ו- 30% על כתפי הנתבעים.

בנסיבות האמורות, סבורני כי התובעת סברה אמנם כי נתיב השתלבותה הסתיים, אך בפועל הייתה לקראת סיום ההשתלבות ובנסיבות אלה, כלי הרכב בהם הבחינה קודם לכן פנו לנתיב השמאלי, מאחר שביקשו לפנות שמאלה והמשאית, שביקשה להמשיך בנסיעה ישרה בנתיב הימני, הייתה בשלב זה ממש מאחורי.

סוף דבר נוכח האמור לעיל התביעה מתקבלת בחלוקת האחריות שקבעתי דלעיל.

אשר על כן, לסילוק סופי ומוחלט, של כל תביעות התובעת נגד הנתבעים, ישלמו הנתבעים לתובעת, ביחד ולחוד, סך של 3,464 ₪ נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, אגרת בית משפט כפי ששולמה וכפי שתשולם וכן שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪.