תביעת פיצויים בגין רשלנות משטרה ופרקליטות בחקירה ומעצר

בית משפט השלום בחיפה ת"א 43649-06-17 ספן נ' ישראל תיק חצוני: בפני כב' השופטת הבכירה כאמלה ג'דעון תובע אלי ספן, ת.ז 037600525 ע"י משרד עוה"ד דורון טיקוצקי ואח' נתבעת מדינת ישראל-משטרת ישראל ע"י פרקליטות מחוז חיפה-אזרחי פסק דין

לפניי תביעה לחיוב הנתבעת, מדינת ישראל, בתשלום פיצוי בגין היתנהלות רשלנית בבצוע מעצר כנגד התובע, על פי הנטען.

במצב דברים זה, לא שוכנעתי בטענתו של התובע שלפיה המישטרה פעלה ברשלנות עת הורתה על מעצרו ו/או על הגשת בקשה להארכת מעצרו בהיתחשב בפעולות שהיו דרושות לה להשלמת החקירה, ולא שוכנעתי כי היא לא פעלה בשקידה הראויה להשלמת פעולות החקירה הנ"ל. התובע טען כי למישטרה לא היה גורם שניהל את החקירה דבר שהשליך על קבלת ההחלטות המוטעות בעיניין מעצרו.

...

המסקנה מכל האמור לעיל היא, שלא שוכנעתי כי הנתבעת חרגה מסטנדרט הזהירות והמיומנות המצופה מרשות חוקרת סבירה בנסיבות המקרה שבפנינו, הן בהחלטתה על המעצר והן בהחלטה על הארכת המעצר, והן בפעולות החקירה שננקטו על ידה, ולפיכך דין טענת הרשלנות המיוחסת לה להידחות.

נוכח המסקנה אליה הגעתי לעיל, נדחות גם יתר עילות התביעה שמתבססות על עוולת הנגישה לפי סעיף 60 לפקודת הנזיקין, ועל פיצוי מכח סעיף 38(א) לחוק המעצרים.

לפני סיום ראיתי לנכון לצטט את דברי בית המשפט העליון בע"א 8209/19 ד"ר רוברט דויטש נ' מדינת ישראל-רשות העתיקות (פורסם ביום 01.07.2021) שלפיהם אמר: "ליבנו עם המערער שחש כי נעשה לו עוול. ברי כי נגרמו למערער נזקים בעקבות ההליך הפלילי הארוך והמסועף, אולם כפי שנאמר לא אחת, ענייננו בתביעת רשלנות ולא לכל נזק יש הורים ושם במשפט" סוף דבר דין התביעה להידחות, וכך אני מורה.

בנסיבות העניין, הנני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.

המשיב נעצר ועבר חקירות במישטרה עד ליום 29.1.06 ובמהלך ימים אלו נתן שלוש גרסאות בכל הנוגע לרצח: על פי הגרסה הראשונה, הוא הכחיש כל קשר לארוע וטען שלא היה בדירה של המנוחה במועד הרצח; על פי הגרסה השנייה של התובע הוא הודה כי היה בדירה בבוקר הרצח אך הכחיש כל קשר למעשה, בגירסה השלישית הוא הודה שהמית את המנוחה ואף שיחזר את המעשה.

מכאן מסקנתה שלא היו מחדלי חקירה בעיניין זה. האם יש לפצות את התובע בגין מעצרו? לאחר שזוכה על ידי בית המשפט העליון, התובע שוחרר ועתה הוא תובע בהליך זה פצויי בגין רשלנות המדינה שהובילה למעצר שוא של התובע.

מכאן שלנגד עיני המישטרה והפרקליטות הייתה אשה ואם לילד קטן, שנרצחה באכזריות, ובן זוג לשעבר שרב עימה על מזונות והסדרי ראיה, ומודה ברצח ומשחזר אותו.

...

הצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון – שלילת האפוטרופסות הטבעית עבור נאשמים ומורשעים בעבירות אלימות במשפחה), התשפ"א–2020 אשר התקבלה כחוק בדצמבר 2020 ותיקנה את סעיף 27 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב 1962, מתייחסת גם למצב בו מוגש כתב אישום כנגד הורה בין רצח ההורה האחר.

יחד עם זאת אני דוחה את הדרישות הכספיות הגבוהות של התובע בעניין זה ודוחה את טענותיו בכל הנוגע לעוגמת נפש משמעותית.

גם לעירייה נגרמו הוצאות משמעותיות בתיק זה, ולפיכך אני קובעת כי התובע ישא בשכר טרחת בא כוחה בסך 25,000 ₪ כולל מע"מ ובהוצאותיה בסך 2,500 ₪.

בית המשפט העליון ניסח את הדברים באופן ממצה לאחרונה: "השאלה שעל בית המשפט להציב בפניו, היא אם גורמי המישטרה או הפרקליטות פעלו באופן בלתי-סביר. שאלה זו יש לבחון על רקע המידע שעמד בפני הגורמים הרלוואנטיים בעת החקירה ועובר להגשת כתב האישום, בהנתן 'הערפל הנילווה באופן אנהרנטי לחקירה המשטרתית'... ...גם אם גורמי החקירה והתביעה טעו בהערכת משקלן ומהימנותן של הראיות, הרי שבית משפט זה עמד בעבר על כך שלא כל טעות שנעשתה בזמן אמת על ידי המישטרה, מהוה הפרה של חובת זהירות או התרשלות..." (ע"א 8209/19 רוברט דויטש נ' מדינת ישראל (1.7.2021)‏‏).

מכאן שאין בעצם העובדה שבתי המשפט בשלוש ערכאות מצאו לנכון להורות על מעצרה של התובעת, כדי לשלול אפשרות לפצוי, לנוכח רשלנות של המישטרה או הפרקליטות.

...

הנתבעת טענה כי אין יסוד לטענת הרשלנות, שכן למרות הזיכוי בסופו של דבר, התנהלות המדינה היתה התנהלות סבירה וראויה לאורך כל הדרך: ראשית, נטען כי ב"כ התובעת עצמו הסכים בתחילת הדיון לקיומן של ראיות לכאורה, כך שעמדה לדיון רק סוגיית עילת המעצר, ולנוכח תסקירי שירות המבחן אשר לימדו על הערכת סיכון גבוהה מאד, לא היה מנוס ממעצרה של התובעת.

סיכומו של דבר - השילוב של שלושת השיקולים: כי עניין הפגיעה העצמית והסכין היה ידוע גם ללא החומר, כי החומר הומצא בסופו של דבר בשלב מקדמי, וכי הזיכוי לא היה קשור לחומר שבתיקי הרווחה ובית הספר – מוביל בהכרח למסקנה של העדר קשר סיבתי בין המחדל שבהעדר איסוף החומר מהתיקים לזיכוי.

בית המשפט פירט בהכרעת הדין, שורה ארוכה של תמיהות שעלו מחקירתה הנגדית של הקטינה, והן שהביאו בסופו של דבר לזיכוי מחמת הספק.

סיכומו של דבר לנוכח כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

השאלה שעומדת להכרעה בהקשר לטענות הנ"ל הינה, איפוא, האם נאשם בפלילים, שמגיש בקשה לעיכוב הליכים לפי סעיף 231(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשנ"ב-1982, במסגרתה לא הודה בעבירות המיוחסות לו ואשר נימוקיה היו כי הוגשה נגדו תלונת שוא וכי המישטרה התרשלה בבצוע החקירה ובהגשת כתב האישום וכן נסיבות אישיות, ואשר בקשתו מתקבלת בתנאי שיבצע עבודות היתנדבות למען הקהילה, והוא הסכים לכך, ביצע את העבודות וההליך הפלילי נגדו הופסק, רשאי להגיש תביעה אזרחית לפיצויים, נגד המתלונן ונגד משטרת ישראל (שניהלה את החקירה ואשר יח' התביעות שלה גם הגישה את כתב האישום), בגין הנזקים שנגרמו לו עקב הגשת התלונה, הגשת כתב האישום והרישום הפלילי שנוצר כתוצאה מעיכוב ההליכים, בעילה שלא היה מקום מלכתחילה להגשת התלונה שכן משטרת ישראל התרשלה בניהול החקירה ובהחלטה להגיש את כתב האישום וכי לו הייתה מנהלת את החקירה כדבעי, לא הייתה מתקבלת החלטה להגיש כתב אישום.

הגשת תביעה אזרחית נגד הנתבעים 1 ו-4, בה מבקשים התובעים להוכיח כי מדובר היה בתלונת שוא וברשלנות המישטרה בהגשת כתב אישום ובביצוע החקירה, לא יכולה לדור בכפיפה אחת עם העובדה שהתובעים ביקשו וקיבלו סעד של עיכוב הליכים, ששחררה אותם מהסיכון של הרשעה, סעד שהנחת המוצא שלו הינה כי כתב האישום הוגש כדין, כאשר היועץ המשפטי לממשלה לא מהוה "ערכאת ערעור" על החלטת יח' התביעות או הפרקליטות להגיש כתב אישום ורק בית המשפט מוסמך להכריע באישום.

אמנם, הסעיפים הנ"ל מתייחסים רק לפצוי בגין הוצאות הגנה וימי מעצר ומאסר ולא לכל ניזקי הנאשם האפשריים ואמנם, הסעיפים הנ"ל לא מגבילים על כן את הנאשם מלהגיש תביעה אזרחית לקבלת פיצוי בגין שאר נזקיו, נגד המדינה ונגד המתלונן, אולם אם תנאי ולו לקבלת החזר הוצאות מהמדינה ומהמתלונן וקבלת פיצוי מוגבל על ימי מעצר ומאסר מהמדינה, מותנה בזיכוי או ביטול כתב אישום ולא מתאפשר במקרה של עיכוב הליכים, הרי שאותו ההיגיון צריך להוביל למסקנה כי גם תביעה אזרחית לקבלת פיצוי על שאר הנזקים מותנית בזיכוי או בבטול כתב אישום ולא מתאפשרת במצב של עיכוב הליכים.

...

סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל, התביעה נגד הנתבעים 1 ו-4 נדחית.

בהתחשב בתוצאה, דחייה מוחלטת של התביעה וכן בהתחשב בסכום התביעה הגבוה כנגד הנתבעת 1, שעמד על מעל 570,000 ₪ וכן בהתחשב בהיקף העבודה שלה נדרשה הנתבעת 1 כדי להעמיד את הגנתה בתיק זה, ומנגד בהתחשב באמור בסיפא של סעיף 71 לעיל, אני מחייב את התובעים לשלם לנתבעת 1 שכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪.

לגבי הנתבע 4, אשר התביעה כנגדו עמדה על סכום של 100,000 ₪, ובהתחשב בכך שכתבי הטענות והראיות מטעמו, היו בהיקף צנוע, וכן בהתחשב באמור בסיפא של סעיף 71 לעיל, אני מחייב את התובעים לשלם לו שכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ₪.

התביעה הוגשה כנגד משטרת ישראל והפרקליטות בטענה לרשלנות בחקירה הפלילית שנוהלה נגדו, בהגשת כתב האישום ובניהול המשפט.

בית המשפט קבע כי "ביצוע תפקידי אכיפת החוק על-ידי התביעה כפוף, איפוא, לחובת הקפדה מוגברת על זכויות הנחקר או הנאשם, ובתוך כך, לנקיטת זהירות מיוחדת מפני פעולות להפללת אדם שלא היה מעורב בפלילים. במסגרת זו, חלה על רשויות התביעה חובה לבחון בקפדנות ראיות אשר נאספו במהלך חקירה כדי לקבוע אם יש מקום לשלילת חירותו של האדם במעצר; אם יש מקום להגשת אישום נגדו; ואם ראוי לנהל הליך פלילי בבית משפט נגדו .... על רקע הפגיעה החמורה הצפויה לאדם מניהול הליך פלילי נגדו, על התביעה להשתכנע כי חומר הראיות שנאסף מצדיק ניהול משפט נגדו ... היותה של התביעה חלק מרשות אכיפת החוק מטילה עליה חובת זהירות בעלת משקל מיוחד בכל הקשור בניהול הליך פלילי כנגד אדם. המדיניות המשפטית המטילה אחריות על גורמי התביעה הפלילית בגין התרשלותם מתבססת על עקרון השויון בפני החוק, ומניעת הפלייה פסולה. היא מניחה קיומו של סטאנדרט זהירות שנועד להבטיח הפעלת אמצעים ראויים וסבירים בניהול ההליך הפלילי, ולאזן כראוי בין תכלית אכיפת החוק הפלילי לבין שמירה על זכויות הפרט הנתון בהליך הפלילי" (ראו: עניין עיזבון המנוח חגי יוסף).

בעת פסיקת פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה נקבע לא פעם כי יש לקחת בחשבון כי מדובר באנשים ובנסיבות עובדתיות פרטניות ולא בנוסחות מתמטיות ובחישובי מחשב, ויש להזהר מקביעת "תעריפים" לגבי יום מעצר אלא לבחון כל מקרה לגופו, ולהשאיר שיקול דעת לבית המשפט הדן בתיק.

...

בנסיבות אלה, הגעתי למסקנה כי התנהלות הנתבעות לא הייתה תקינה ועלתה כדי התרשלות; עתה, נשאלת השאלה האם רשלנות זו הובילה לנזקים שאירעו, היינו להימשכות ההליך והנזקים הכרוכים בו לתובע.

בנסיבות אלה, טוענת המדינה כי אין לקבל את טענות התובע באשר להפסדים שנגרמו וכי יש לדחות את בקשתו לפיצוי.

כללו של דבר התביעה מתקבלת כך שהנתבעים ישלמו לתובע את הסכומים שנפסקו לעיל.