תביעת פיצויים בגין רשלנות והפרת חוק ההנמקות

סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 קובע כדלקמן: "הופר חוזה, זכאי הנתבע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה וזכאי הוא לפיצויים בנוסף על אחת התרופות האמורות או במקומן והכל לפי הוראת חוק זה". בע"א 401/66 מרום נ' מרום, פד"י כא(1) 673 (1967) נפסק כי בית המשפט האזרחי אינו מוסמך לידון בתביעה לפצוי בגין הפרת הסכם גירושין בו התחייב הבעל לתת גט לאישתו, מאחר שתביעה מהסוג הזה מסורה לסמכותו הבלעדית של בית הדין.

הפסיקה הכירה בתופעת סרבנות הגט כמקימה עילת תביעה נזיקית, הבאה בגדר עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה (הפרת חובה חקוקה כאמור בסעיף 287 לחוק העונשין התשל"ז-1977 במקרים בהם ניתנה החלטה של בית הדין המחייבת או ממליצה לבן הזוג הסרבן ליתן גט; וכאמור לעיל הפרת חוק יסוד כבוד האדם וחרותו).

למעשה, אין חולק כי הצדדים התגרשו רק ביום 20.4.2021 – בחלוף כ-21 חודשים ממועד ההסכם – אולם, לא די בעובדה זו לבדה, ויש לבחון האם בנסיבות המקרה האשמה בעיכוב הגט מונחת לפתחו של הנתבע או לא, והאם סרובו ליתן גט הנו סרוב סביר ולגיטימי, כפי שניתן לצפות מאדם סביר הנמצא בנעליו, או שמא חורג הוא מהיתנהגות סבירה והתנהגותו זו עולה לכדי רשלנות; "המענה על שאלה זו יעשה דרך אספקלריה של תום לב וסבירות לפי נסיבות העניין. לא מן הנמנע כי סרוב להתגרש מנימוק כזה או אחר ייחשב סביר ותם לב בנקודת זמן ספציפית ותחת נסיבות מסוימות, אך עם חלוף הזמן, ילך נימוק זה ויאבד מן הלגיטימיות שלו עד אשר יהפוך בשלב מסוים לבלתי סביר וחסר תום לב, באופן שיעלה כדי רשלנות מצד הסרבן כלפי הצד המבקש להתגרש" [תמ"ש (י-ם) 39371-09-12 ש.ב.ע. נ' צ.ב.ע. (10.12.2013)].

...

דיון והכרעה טענה מקדמית – סילוק על הסף אקדים תחילה ואדרש לטענת הנתבע, לפיה דין התובענה להידחות על הסף מן הטעם, כי הסעד שהתבקש בתובענה זהה לסעד לו עתרה התובעת בבית הדין במסגרת תביעת הגירושין שהוגשה על ידה.

אומדן הנזק לאחר שהגעתי לכלל מסקנה, כי התנהגות הנתבע וסירובו במשך כ-21 חודשים לתת גט לאשתו הינם בגדר עוולה המזכה את התובעת לפיצוי, יש לקבוע את גובה הפיצוי.

סוף דבר אשר על כן, אני קובעת כדלקמן: הנתבע ישלם לידי התובעת כפיצוי נזיקי סך של 63,000 ₪.

הנתבע ישלם לידי התובעת הוצאות משפט בסך של 18,000 ₪.

תביעה לפצוי בגין נזק גוף שניגרם לתובע בתאונת דרכים.

הנתבע הורשע בנהיגה ברשלנות או קלות דעת, עקיפה מימין, מהירות בלתי סבירה, רכב שמבנהו אינם בהתאם לתנאי הרישיון (צמיגי הרכב אינם במידות המופיעות ברישיון הרכב וכיסאות הרכב אינם מקוריים וללא חגורת בטיחות במושבים האחוריים), והתנהגות הגורמת נזק וחבלה של ממש (יצויין כי פרט לתובע נפגע נוסע נוסף ברכב, שתביעתו מיתנהלת בבית משפט השלום בנצרת).

להלן נימוקי: סעיף 7 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים מוציא נפגעים מסויימים מכלל הזכאים לפיצויים אשר מנויים בסעיף 7 לחוק כרשימה סגורה.

במקרה דנן מבקשים הנתבעים וצדדי ג' לקבוע כי התובע ניכנס לגדר סעיף 7(2) הקובע כי - "מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות) 1964, וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שנוהגים בו כאמור", לא יהיה זכאי לפצוי.

...

בשקלול כל האמור לעיל ומשלא נעלמה מעיני גם המשמעות והמשקל המצטבר של הנכויות, אני סבורה שיש להעמיד נכותו התפקודית של התובע על 65%.

ראה בעניין זה האמור בע"א 459/15 קרנית נ' פלונית , ניתן ביום 8/8/19: "לא מצאתי להתערב בהחלטת בית המשפט קמא להעמיד את בסיס הפסד ההשתכרות לעתיד על השכר הממוצע במשק. זאת, על אף סימני השאלה לגבי כושר השתכרותה של המשיבה, שלאור נסיבות חייה הקשות והרקע הסוציאלי המורכב ממנו הגיעה לא התגייסה לצבא והחלה לעבוד בעבודות מזדמנות שלא התמידה בהן. מכאן שיכולה הייתה להישמע הטענה כי המשיבה כבר החלה לכתוב את סיפור חייה. למרות זאת, בהינתן כי בעת התאונה הייתה המשיבה כבת 21.5 בלבד; לאור חוות הדעת של המומחית בתחום הנפשי; ולנוכח המגמה שלא לסטות מהשכר הממוצע במשק לגבי קטינים וצעירים אלא במקרים חריגים – רשאי היה בית המשפט קמא להגיע למסקנה אליה הגיע. מה עוד, שבית המשפט העמיד את שכרה של המשיבה במשך תקופה של כשבע שנים – החל מיום התאונה ועד למתן פסק הדין – על סכום נמוך מהשכר הממוצע במשק, ובכך איזן בין הדברים". עזרת צד ג': התובע עותר לפסיקת פיצוי בגין עזרה על בסיס השגחה מתמדת 24/7, בהתאם לעלות חודשית בסך 17,000 ₪, כאשר ממועד ממועד התאונה ועד 6/2021 (האשפוז הפסיכיאטרי הראשון) מבוקש פיצוי בסך 8,000 ₪ לחודש.

חישוב הפיצויים: בשים לב לכל האמור לעיל להלן חישוב הפיצוי: כאב וסבל: בהתאם לנכות רפואית משוקללת בשיעור של 82.5%, 105 ימי אשפוז, בצירוף ריבית, במעוגל 202,500 ₪.

התביעה הנדונה היא לקבלת פיצוי בסך 100,000 ₪ בגין רשלנות, הפרת חובה חקוקה, וגרם הפרת חוזה.

ביום 02.10.2020 ניתנה החלטה מנומקת מבית מדרשו של כב' השופט ד' קירס בבקשה הראשונה.

...

לגבי הטענה בדבר "חוסר יריבות" של המבקש 2 מצא בית המשפט כי, משאינו מוסמך לדון בעילה לפי חוק איסור לשון הרע נגד המבקש 2, הרי הוא ממילא מנוע מלהכריע בנושא היריבות בנוגע לאותה עילה.

ולענייננו, לאחר שעיינתי בכתב התביעה המתוקן, בבקשה לסילוק, בתשובה ובתגובה לתשובה שוכנעתי כי יש לדחות בשלב זה את הטענה בדבר היעדר יריבות.

כך למשל בסעיף 33 לכתב התביעה המתוקן, נטען כי: "גזילת זכויותיה של התובעת אי תשלום פיצויי פיטורין וזכויות סוציאליות לכשעצמן מהוות גם הן הפרת חובה חקוקה- מעבר לחיוב הנדרש על פי דיני העבודה בבית הדין לעבודה". רואים אפוא, כי הגם אם העוולה של "הפרת חובה חקוקה" הינה עוולה אזרחית, ההכרעה בה מצריכה דיון עובדתי ומשפטי בשאלת היחסים בין הצדדים אשר גרמה בסופו של דבר לאי- תשלום פיצויים כנטען.

] לא למותר לציין, כי גם אם אין חפיפה מלאה בין כל השאלות שעשויות להתעורר במסגרת שתי התביעות ניתן לנקוט בעיכוב הליכים באמצעי זה של הליך תלוי ועומד" (השינויים וההדגשות אינם במקור) ובהמשך: "הכלל צריך להיות שכאשר הוגשו הליכים בשתי הערכאות (ואפילו ההליך בבית הדין לעבודה נפתח לאחר ההליך בבית המשפט האזרחי) תינתן עדיפות לסיום הבירור בבית הדין לעבודה. אם כן, במקרה שמתנהל הליך בבית הדין לעבודה ומוגשת תביעה לבית המשפט האזרחי אשר מבוססת על שאלות דומות, ראוי כי תוגש בקשה לבית המשפט האזרחי להעמיד את ההליך שהוגש לפניו. הוא הדין במקרה שבו התביעה בבית הדין האזורי לעבודה הוגשה שעה שכבר מתנהל הליך בבית המשפט האזרחי." (השינויים וההדגשות אינם במקור) לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה לסילוק התובענה על הסף, ומורה על עיכוב ההליכים בתובענה זו. הצדדים יגישו הודעת עדכון בעניין ההליכים בבית הדין לעבודה תוך 90 יום או עד למתן פסק דין שם, לפי המוקדם.

רקע המשיב, אזרח פלסטינאי ותושב שטחי הרשות הפלסטינאית (להלן: הרש"פ), הגיש לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד תביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מתאונה שארעה בסמוך למחסום אירעי שהוצב על ידי שוטרי משמר הגבול על הכביש המוביל לעיר קלקיליה.

עוד נטען בכתב התביעה, לחלופין ולמען הזהירות, כי אף אם לא מדובר בתאונת דרכים, הרי שעל כלל הנתבעים, לרבות המדינה, לפצות את המשיב בשל הפרת עילות שמקורן בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ובהן רשלנות והפרת חובה חקוקה.

הבקשה דנן בבקשתה, טוענת המדינה כי החלטתו של בית המשפט המחוזי אינה מנומקת באופן מספק, בפרט באשר לבקשה לחיוב בהפקדת ערובה, וכי היא אינה כוללת היתייחסות לטענות שהועלו במסגרת הבקשה לסילוק על הסף בדבר העדר עילה והעדר יריבות.

...

הבקשה לחיוב בהפקדת ערובה אשר לבקשת המדינה להורות למשיב להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה, הרי שמצאתי כי יש לקבל את הערעור, וזאת בשל היעדר הנמקה רלוונטית לסוגיה זו. כמפורט לעיל, בית המשפט המחוזי מנה בהחלטתו את השיקולים לדחיית הבקשה לסילוק על הסף, ולאחר מכן דחה את בקשת המדינה להפקדת ערובה "בשל אותם טעמים". דא עקא, שלא בואר כיצד "אותם טעמים" הנוגעים לדחיית הבקשה לסילוק על הסף רלוונטיים אף להכרעה בבקשה לחיוב בהפקדת ערובה, וכיצד יש בעצם דחיית בקשה לסילוק על הסף, כשלעצמה, כדי להוביל ממילא לדחיית הבקשה לחיוב בהפקדת ערובה – שהרי השיקולים שיש לשקול ביחס לכל אחת מהבקשות שונים (לשיקולים שנזכרו בפסיקה כרלוונטיים להכרעה בבקשה לחיוב בהפקדת ערובה בערכאה הדיונית, ראו: רע"א 3746/20 קריל נ' ריטיקר, פסקה 15 (12.11.2020), וההפניות שם).

אשר על כן, אני מקבלת את הערעור אך בכל הנוגע לקביעת בית המשפט המחוזי בדבר דחיית הבקשה לחיוב בהפקדת ערובה.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור ביחס לבקשת המדינה לסילוק התביעה נגדה על הסף, נדחית.

במצב בו חלק מהתביעה מצוי בסמכות המפקח וחלק קטן בסמכות בימ"ש, היה קיים צורך לפצל את התביעה כך שהתיק יועבר למפקח למעט התביעה לפצוי בגין עגמת נפש ופגיעה בהנאה בה ידון בימ"ש השלום.

לאחר עיון בטענות הצדדים מצאתי לנכון ליתן רשות ערעור ולדחות את העירעור לגופו מהנימוקים כדלקמן: א) בשאלת סמכות עניניית יש מגמה ליבראלית של מתן רשות ערעור על החלטת הביינים כיוון שיש בה כדי להשפיע ממשית על גורל ההליך ועל מנת למנוע מצב שבו יתכן וינוהל הליך שגוי.

מעיון בכתב התביעה עולה כי עילותיו הן נזיקיות: היזק לרכוש, הסגרת גבול ומטרד (סעיף 20 לכתב התביעה) רשלנות והפרת חובה חקוקה (סעיף 21 לכתב התביעה), עוגמת נפש ודרישה לפצוי עבור הנזקים שפורטו בסעיף 25.

...

ב) דין הערעור להידחות לגופו.

משכך אני סבורה כי היה מקום לקבוע כי בימ"ש השלום נעדר סמכות עניינית לדון בצו עשה.

לסיכום: לאור האמור לעיל, ניתנת רשות לערער ויש לדחות את הערעור לגופו.