תביעת פיצויים בגין רשלנות בדואר שגרמה לגניבת חבילה

בהתאם לכך, אני קובעת כי אין המדובר במקרה קלסי החוסה תחת הפצוי המוגבל בהתאם להוראות חוק הדואר בגין גניבה או אובדן של דבר הדואר שארעו במהלך השירותים הניתנים על ידי פקיד דואר המועסק על ידה אלא המדובר בפעולה של חריגה מתקנות הפיצויים בהתאם לסעיף 85 לחוק הדואר כאשר מדובר ברשלנות חמורה של פקיד הדואר ואז האחריות תחול עליו וממילא על הנתבעת האמונה עליו.

בהתאם לכך, אני קובעת כי מדובר בהתנהלות רשלנית של עובדי הנתבעת המזכה את התובע בפצוי בגין הנזק שניגרם לו. באשר לנזק- התובע העמיד את ניזקו על הסכום המאקסימאלי אותו ניתן לתבוע בהליך תביעה קטנה כאשר בין היתר, תבע את עלות המשלוח החוזר בסך- 1,800 ₪, אובדן שעות עבודה למען איתור החבילה- 2,000 ₪ , פיצוי מתנות בשל אובדן החבילה- 5,000 ₪ וכן עוגמת נפש -24,700 ₪.

...

בהתאם לכך, אני קובעת כי אין המדובר במקרה קלאסי החוסה תחת הפיצוי המוגבל בהתאם להוראות חוק הדואר בגין גניבה או אובדן של דבר הדואר שאירעו במהלך השירותים הניתנים על ידי פקיד דואר המועסק על ידה אלא המדובר בפעולה של חריגה מתקנות הפיצויים בהתאם לסעיף 85 לחוק הדואר כאשר מדובר ברשלנות חמורה של פקיד הדואר ואז האחריות תחול עליו וממילא על הנתבעת האמונה עליו.

בהתאם לכך, אני קובעת כי מדובר בהתנהלות רשלנית של עובדי הנתבעת המזכה את התובע בפיצוי בגין הנזק שנגרם לו. באשר לנזק- התובע העמיד את נזקו על הסכום המקסימלי אותו ניתן לתבוע בהליך תביעה קטנה כאשר בין היתר, תבע את עלות המשלוח החוזר בסך- 1,800 ₪, אובדן שעות עבודה למען איתור החבילה- 2,000 ₪ , פיצוי מתנות בשל אובדן החבילה- 5,000 ₪ וכן עוגמת נפש -24,700 ₪.

לא הייתה מחלוקת כי התובע נדרש לשלוח מחדש את החבילה מפרו לישראל פעם נוספת כפי שעשה בפועל וממילא כי עלות המשלוח עמדה על סך 1,800 ₪ בנסיבות אלה אני מוצאת כי יש להשיב לו סכום זה. בנוסף כאמור, התובע עתר לפיצוי בגין מתנות בשל אובדן החבילה על סך 5,000 ₪ רכיב זה לא הוכח וממילא לא הוצגה כל אינדיקציה לכך ועל כן אני דוחה את התביעה בגין ראש נזק זה. באשר לאובדן שעות עבודה באיתור החבילה ועוגמת נפש אני מוצאת לדון ברכיבים אלה יחד.

הגם שלא הוצגה כל אינדיקציה קונקרטית להפסד ימי עבודה אשר גרם לנזקים אצל התובע אני מקבלת כי נגרם לתובע ערך מטרד בגין הצורך לאתר את החבילה תוך שהוא מתוזז ומטורטר על ידי הנתבעת בין סניפיה השונים כאשר בכל פעם הוא מקבל מידע אחר באשר למקום המצאה של החבילה ככל שהיה ידוע אם בכלל לנתבעת.

סעיף 11 להודעה, מטיל אחריות על הדואר במקרה של נזק, אובדן או גניבה של חבילה, בתנאי שהובא הדבר לידיעת פקיד הדואר בהזדמנות הראשונה.

לכאורה, מה לנו מי השולח? שהרי אין חולק כי ה"שולח" הוא אחד משני התובעים, אלא שלמעשה, בטענת הנתבעת מקופלת טענה נוספת, ולפיה אם התובע 2 הוא השולח, הרי שהוא זכאי לתבוע את מינהל הדואר בארה"ב בלבד, שכן על פי סעיף 13(א) להודעה, כל עוד לא נימסרה החבילה לנמען, השולח הוא הזכאי לתבוע פיצויים ממינהל הדואר של ארץ המוצא, בעוד על פי סעיף 13(ב) אם קיבל הנמען את החבילה, זכאי הוא לתבוע פיצויים לפי סעיפים 11 ו- 12 ממינהל הדואר בארץ היעד.

תחילה, עמד כב' השופט סובל על הצורך במתן פרשנות מצמצמת לפטור מאחריות, תוך שהוא מפנה לפסיקה קודמת בנושא, בהם השמיעו בתי המשפט הערות דומות: "על אף הצרת הקף הפטור בסעיף 78(1) בהשוואה לפטור שנכלל בהצעת החוק, עדיין יש בסעיף זה כדי להוביל לתוצאה לא-שגרתית, שאף עשויה להיראות מוקשת ובלתי-ראויה... רשות הדואר הנה תאגיד צבורי שהופקד בחוק על מתן השרות הצבורי והחיוני של דואר, במקום המדינה ותחת שליטתה (ראו פרק ב' לחוק). לכן ניתן היה לצפות כי הרשות לא תזכה לעדיפות על פני המדינה וגופים צבוריים אחרים, ותישא לכל הפחות באחריות לכל נזק שגרמה רשלנותם של עובדיה...נניח שמסירתה של חבילה לתעודתה נתאחרה למשך פרק זמן ממושך מאד (לדוגמה, מספר חודשים), והוכח בעליל כי מקור האיחור הוא ברשלנות של הפקיד בסניף הדואר הקרוב לביתו של הנמען, שלא טרח כל אותה העת לשלוח לו הודעה על הגעת החבילה לסניף. על שום מה ולמה ראוי לפטור את הפקיד הרשלן, ובעקבותיו את מעבידתו הרשות, מפיצוי הניזוק בשל מחדל כזה, למצער כאשר משלוח החבילה תועד ברשום ואין קושי ראייתי להוכיח את האיחור ואת משכו? מהו האנטרס הלגיטימי שפטור מפיצוי ישיג במקרה כזה, והאם אין במתן הפטור כדי להוביל לתוצאה הלא-רצויה של אדישות מצד עובדי הרשות לסיכונים האורבים להם בעבודתם עד כדי המנעות מנקיטת אמצעי זהירות סבירים שיקדמו את פני הסיכונים? שאלות אלה כבדות ונוקבות הן, וכבר קיבלו ביטוי בפסיקה. כך, למשל, מוצאים אנו את השופט ע' מודריק אומר באחת הפרשות:

וכן את השופט ר' שטראוס, בתיק בו ראה את עצמו אנוס במצוות החוק לפטור את רשות הדואר מאחריות לנזק שניגרם בשל רשלנותה המוכחת: "כשלעצמי, נראית לי הגנה זו בלתי הגיונית ובלתי הגונה; משמשלם אדם טבין ותקילין בעבור שירות רשאי הוא לקבל תמורה בעבור כספו ופצוי אם נגרמים לו נזקים כתוצאה מכשלון בבצוע השרות. בעיני אין כל הצדקה שבענין זה תהא הנתבעת שונה מכל ספק שירותים אחר. ואולם זוהי מצוות המחוקק ואין לבית המשפט אלא לכוף ראשו ולכבדה" (ת"א (ירושלים) 922/97 סלמן נ' רשות הדואר, לא פורסם, פסק-דין מיום 14.10.97).

...

לטענת הנתבעת, דין התביעה להידחות מחמת טענות סף של התיישנות, העדר יריבות, והעדר עילת תביעה, ולחלופין מחמת סעיפי הגבלת האחריות והנזק על פי חוק הדואר, ואי הוכחת הנזק.

כאמור, שוכנעתי כי פקיד המכס העלה על הדעת אפשרות ששווי החבילה גבוה מ- 4,000$ וכפי הנראה שלל את האפשרות ששוויה נמוך מ- 4,000$, שאם לא כן היה מסתפק בגביית מכס על פי הערכת השווי.

על כן, בהעדר כל ראיה המצדיקה סטייה מהערכת השווי, המהווה ה"עוגן" היחיד ביחס לשווי החבילה, אני קובעת כי על הנתבעת לפצות את התובעים בגין שוויה של החבילה כפי שנרשם בהצהרת השווי - 4,000$.

לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה, ומורה כדלקמן: הנתבעת תשלם לתובעים סך של 18,560 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד בסך 5,850 ₪ והוצאות האגרה.

בסעיף 17(א) להודעה ניתנה לתובע בעת מעמד ביצוע העסקה נקבע כי הנתבעת תשלם פיצויים בעד נזק ישיר שניגרם לדבר הדואר אם נגנב או אבד - סכום פיצוי מקסימלי של 30SDR, (SDR = 5.5 ₪) ועל כן פיצוי מקסימלי למשלוח דבר דואר אם אבד, נגנב או ניזוק מסתכם ב- 165 ₪.

בית המשפט לתביעות קטנות היטיב להסביר את הראציונאל הטמון בכך, באומרו: "מלשון החוק, התקנות שתוקנו מכוחו וההודעה, עולה כי אחריותה של חברת הדואר בגין נזקים הנגרמים במסגרת מתן שירותי הדואר, מוגבלת בתנאים ובסכומי הפיצויים המשולמים.

אל מול זאת, היו שדחו את הגישה בדבר אי הרחבת האחריות בגין הנזק, וסברו כי יש ליתן פרשנות מצמצמת לפטור מאחריות כך שיש לאפשר לחברת הדואר להנות מהפטור מאחריות שניתן לה בחוק רק מקום בו מיתקיים הראציונאל העומד בבסיס החוק וההודעה (ראו והשוו: ת"ק (י-ם) 1707/01 לביא רבקה נ' רשות הדואר (11.8.2002)) - "על אף הצרת הקף הפטור בסעיף 78(1) בהשוואה לפטור שנכלל בהצעת החוק, עדיין יש בסעיף זה כדי להוביל לתוצאה לא-שגרתית, שאף עשויה להיראות מוקשת ובלתי-ראויה... רשות הדואר הנה תאגיד צבורי שהופקד בחוק על מתן השרות הצבורי והחיוני של דואר, במקום המדינה ותחת שליטתה (ראו פרק ב' לחוק). לכן ניתן היה לצפות כי הרשות לא תזכה לעדיפות על פני המדינה וגופים צבוריים אחרים, ותישא לכל הפחות באחריות לכל נזק שגרמה רשלנותם של עובדיה...נניח שמסירתה של חבילה לתעודתה נתאחרה למשך פרק זמן ממושך מאד (לדוגמה, מספר חודשים), והוכח בעליל כי מקור האיחור הוא ברשלנות של הפקיד בסניף הדואר הקרוב לביתו של הנמען, שלא טרח כל אותה העת לשלוח לו הודעה על הגעת החבילה לסניף. על שום מה ולמה ראוי לפטור את הפקיד הרשלן, ובעקבותיו את מעבידתו הרשות, מפיצוי הניזוק בשל מחדל כזה, למצער כאשר משלוח החבילה תועד ברשום ואין קושי ראייתי להוכיח את האיחור ואת משכו? מהו האנטרס הלגיטימי שפטור מפיצוי ישיג במקרה כזה, והאם אין במתן הפטור כדי להוביל לתוצאה הלא-רצויה של אדישות מצד עובדי הרשות לסיכונים האורבים להם בעבודתם עד כדי המנעות מנקיטת אמצעי זהירות סבירים שיקדמו את פני הסיכונים? שאלות אלה כבדות ונוקבות הן, וכבר קיבלו ביטוי בפסיקה. כך, למשל, מוצאים אנו את השופט ע' מודריק אומר באחת הפרשות:

וכן את השופט ר' שטראוס, בתיק בו ראה את עצמו אנוס במצוות החוק לפטור את רשות הדואר מאחריות לנזק שניגרם בשל רשלנותה המוכחת: "כשלעצמי, נראית לי הגנה זו בלתי הגיונית ובלתי הגונה; משמשלם אדם טבין ותקילין בעבור שירות רשאי הוא לקבל תמורה בעבור כספו ופצוי אם נגרמים לו נזקים כתוצאה מכשלון בבצוע השרות. בעיני אין כל הצדקה שבענין זה תהא הנתבעת שונה מכל ספק שירותים אחר. ואולם זוהי מצוות המחוקק ואין לבית המשפט אלא לכוף ראשו ולכבדה" (ת"א (ירושלים) 922/97 סלמן נ' רשות הדואר, לא פורסם, פסק-דין מיום 14.10.97)" (פסקה 10 לפסק הדין).

...

בשים לב לעובדה שבהתאם להוראות סעיף 12.4.2 למדריך הדואר, מוטל על הנתבעת הנטל להוכיח את הנסיבות לאובדן ככאלו שאינם באחריותה לצורך הפטור מחובת תשלום הפיצויים במקרה של משלוח חבילה בדואר בינלאומי, ועל כן אני קובעת כי בהעדר ראיות לעניין נסיבות אובדן החבילה וכן של אישור המסירה, יש לראות את הנתבעת כמי שלא הוכיחה שבוצעה מסירה כדין לידי הנמען באמצעות מינהל הדואר הגרמני (ראה בעניין זה: סעיף 12(א)(2) להודעה בדבר הגבלות ותנאים לאחריות החברה לדבר דואר ולחבילה בשרות הבינלאומי לפי חוק הדואר – להלן: "ההודעה").

כן תשלם הנתבעת הוצאות משפט על סך של 500 ₪.

סך הכל תשלם הנתבעת לתובע סך של 3000 ₪.

אל מול זאת, היו שדחו את הגישה בדבר אי הרחבת האחריות בגין הנזק, וסברו כי יש ליתן פרשנות מצמצמת לפטור מאחריות כך שיש לאפשר לחברת הדואר להנות מהפטור מאחריות שניתן לה בחוק רק מקום בו מיתקיים הראציונאל העומד בבסיס החוק וההודעה (ראו והשוו: ת"ק 1707/01 לביא רבקה נ' רשות הדואר (11.8.2002)) - "על אף הצרת הקף הפטור בסעיף 78(1) בהשוואה לפטור שנכלל בהצעת החוק, עדיין יש בסעיף זה כדי להוביל לתוצאה לא-שגרתית, שאף עשויה להיראות מוקשת ובלתי-ראויה... רשות הדואר הנה תאגיד צבורי שהופקד בחוק על מתן השרות הצבורי והחיוני של דואר, במקום המדינה ותחת שליטתה (ראו פרק ב' לחוק). לכן ניתן היה לצפות כי הרשות לא תזכה לעדיפות על פני המדינה וגופים צבוריים אחרים, ותישא לכל הפחות באחריות לכל נזק שגרמה רשלנותם של עובדיה...נניח שמסירתה של חבילה לתעודתה נתאחרה למשך פרק זמן ממושך מאד (לדוגמה, מספר חודשים), והוכח בעליל כי מקור האיחור הוא ברשלנות של הפקיד בסניף הדואר הקרוב לביתו של הנמען, שלא טרח כל אותה העת לשלוח לו הודעה על הגעת החבילה לסניף. על שום מה ולמה ראוי לפטור את הפקיד הרשלן, ובעקבותיו את מעבידתו הרשות, מפיצוי הניזוק בשל מחדל כזה, למצער כאשר משלוח החבילה תועד ברשום ואין קושי ראייתי להוכיח את האיחור ואת משכו? מהו האנטרס הלגיטימי שפטור מפיצוי ישיג במקרה כזה, והאם אין במתן הפטור כדי להוביל לתוצאה הלא-רצויה של אדישות מצד עובדי הרשות לסיכונים האורבים להם בעבודתם עד כדי המנעות מנקיטת אמצעי זהירות סבירים שיקדמו את פני הסיכונים? שאלות אלה כבדות ונוקבות הן, וכבר קיבלו ביטוי בפסיקה. כך, למשל, מוצאים אנו את השופט ע' מודריק אומר באחת הפרשות:

וכן את השופט ר' שטראוס, בתיק בו ראה את עצמו אנוס במצוות החוק לפטור את רשות הדואר מאחריות לנזק שניגרם בשל רשלנותה המוכחת: "כשלעצמי, נראית לי הגנה זו בלתי הגיונית ובלתי הגונה; משמשלם אדם טבין ותקילין בעבור שירות רשאי הוא לקבל תמורה בעבור כספו ופצוי אם נגרמים לו נזקים כתוצאה מכשלון בבצוע השרות. בעיני אין כל הצדקה שבענין זה תהא הנתבעת שונה מכל ספק שירותים אחר. ואולם זוהי מצוות המחוקק ואין לבית המשפט אלא לכוף ראשו ולכבדה" (ת"א (ירושלים) 922/97 סלמן נ' רשות הדואר, לא פורסם, פסק-דין מיום 14.10.97)" (פסקה 10 לפסק הדין).

לענין זה ראו בר"ע 108/09 חברת דואר נ. אמנות המזרח התיכון יבוא ושיווק בע"מ (2.7.2009) שם ערך בית המשפט גזירה שווה מסעיף 77 לעניין סעיף 78(1) וכך קבע: "סבורני כי דברים אלה יפים גם באשר לתחולת ס' 78 (1) וכי תביעת פיצויים בשל מסירת דבר דואר בטעות איננה יכולה להתבסס, אלא על ס' 78 (1) לחוק הדואר. זוהי משמעות החסינות". כן נקבע, כי "פרשנות מצמצמת לסעיף הנ"ל, כקביעת בית משפט קמא, שמשמעה שתנתן חסינות בפני הגשת תביעות רק מקום בו נגרמו נזקים ישירים לדבר הדואר, תרוקן את הסעיף הנ"ל מתוכן ותהפכו לאות מתה שכן תתאפשר הגשת תביעות שלא על פי חוק הדואר בגין נזקים עקיפים ומוגזמים שנגרמו בשל כך שדבר דואר לא הגיע ליעדו, מחמת מסירה מוטעית (כגון: תביעות בשל עוגמת נפש שנגרמה , אובדן רווחים עתידיים כתוצאה מהמסירה המוטעית וכיו"ב). סבורני שהדבר נוגד את תכלית החקיקה שיצרה כלל הגבלת אחריות וחסינות בפרק ו' בכללותו ובס' 78 בפרט תוך איזון, ע"י הטלת תעריפים מוזלים עבור שליחת דבר דואר. ודוק, בהעדר הוראות המגבילות את האחריות והחסינות, עלויות הנזקים תגולגלנה, בסופו של דבר אל הציבור (ראה לעניין זה בר"ע (ירושלים) 653/05 - הרוש אברהם נ. רשות הדואר, תק-מח 2005 (2) 752)". מהעובדות המועלות בכתב התביעה ולאחר שהתקיים דיון לפניי עולה כי מדובר כאמור בטענה למסירה מוטעית כמשמעה בסעיף ולא באובדן או גניבה של דבר דואר.

...

בסופו של דבר, חרף תחושת אי הנעימות שהציף, התובע כן קיבל את דברי הדואר, ככל שאלו נשלחו על ידי דואר ישראל, ודומה כי עיקר טענותיו הם כי דבר הדואר איחר או כי נשלח על ידי השולח ועקב טעויות הדואר הגיע לאחר.

לענין זה ראו בר"ע 108/09 חברת דואר נ. אמנות המזרח התיכון יבוא ושיווק בע"מ (2.7.2009) שם ערך בית המשפט גזירה שווה מסעיף 77 לעניין סעיף 78(1) וכך קבע: "סבורני כי דברים אלה יפים גם באשר לתחולת ס' 78 (1) וכי תביעת פיצויים בשל מסירת דבר דואר בטעות איננה יכולה להתבסס, אלא על ס' 78 (1) לחוק הדואר. זוהי משמעות החסינות". כן נקבע, כי "פרשנות מצמצמת לסעיף הנ"ל, כקביעת בית משפט קמא, שמשמעה שתינתן חסינות בפני הגשת תביעות רק מקום בו נגרמו נזקים ישירים לדבר הדואר, תרוקן את הסעיף הנ"ל מתוכן ותהפכו לאות מתה שכן תתאפשר הגשת תביעות שלא על פי חוק הדואר בגין נזקים עקיפים ומוגזמים שנגרמו בשל כך שדבר דואר לא הגיע ליעדו, מחמת מסירה מוטעית (כגון: תביעות בשל עוגמת נפש שנגרמה , אובדן רווחים עתידיים כתוצאה מהמסירה המוטעית וכיו"ב). סבורני שהדבר נוגד את תכלית החקיקה שיצרה כלל הגבלת אחריות וחסינות בפרק ו' בכללותו ובס' 78 בפרט תוך איזון, ע"י הטלת תעריפים מוזלים עבור שליחת דבר דואר. ודוק, בהיעדר הוראות המגבילות את האחריות והחסינות, עלויות הנזקים תגולגלנה, בסופו של דבר אל הציבור (ראה לעניין זה בר"ע (ירושלים) 653/05 - הרוש אברהם נ. רשות הדואר, תק-מח 2005 (2) 752)". מהעובדות המועלות בכתב התביעה ולאחר שהתקיים דיון לפניי עולה כי מדובר כאמור בטענה למסירה מוטעית כמשמעה בסעיף ולא באובדן או גניבה של דבר דואר.

יתר על כן: סעיף 80 לחוק הדואר שכותרתו "אחריות – כלפי מי" קובע כדלקמן: "השולח הוא הזכאי לתבוע פיצויים לפי סעיף 77 והוא רשאי להעביר את זכותו לאחר". אני מאמינה לתובע כי נתקל באי סדרים בתקופה האחרונה ומבינה את תחושת התסכול הממשית שהוא חש, אולם המחוקק אמר את דברו, ובשים לב לכך שמדובר בדבר דואר רגיל; וכי לא הוכחה רשלנות חמורה; וכי מדובר בתביעה שעילתה איחור או טעות במסירה וכי התובע הוא הנמען ולא השולח – הרי שאין מנוס מלדחות את התביעה.

בפניי תביעה לתשלום פיצויים עקב נזקים שנגרמו לתובעים, כתוצאה מהתנהלות לקויה של חברת "דואר ישראל בע"מ" (להלן: "החברה" או "הנתבעת") במתן שירותי דואר לתובע 1.

מלשון ההודעה עולה כי היא לא נועדה לפצות בגין נזק עקיף, כגון עוגמת נפש או פגיעה בשמו הטוב של התובע: סעיף 1 להודעה מגדיר נזק ישיר כך: "נזק ישיר" – נזק שניגרם לדבר דואר או לחבילה, ואשר אינו כולל נזק תוצאתי או עוגמת נפש או רווח שלא מומש בשל הנזק, האבדן או הגניבה של דבר הדואר או החבילה".

באותו מקרה נקבע כי "אי־מסירת חבילה והחזרתה לשולח, שנעשתה בשוגג, על פי היתרשמותו של בית המשפט, אינה מגיעה כדי רשלנות חמורה ומשכך אין זכאי התובע לפצוי העולה על הפצוי אותו זכאי לקבל על פי מידת אחריותו של בעל הרישיון." דברים אלה יפים גם לענייננו, לאור אמות המידה שנקבעו בפסיקה בנוגע לזיהויה של "רשלנות חמורה" בהתנהגות הנתבעת (ראו לדוגמה בעיניין רז לעיל, והאסמכתאות שם).

...

התוצאה: הנתבעת תשלם לתובעים את הוצאות המשלוח שהוציאה התובעת 2 בעבור החבילות ששלחה לתובע 1, בסך כולל של 847 ₪, בהתאם לשער הדולר במועד משלוח החבילות מארצות־הברית (1.9.2021).

כמו כן, בנסיבות העניין, ראיתי לנכון לפסוק כי הנתבעת תשלם את הוצאות המשפט של התובעים בסך של 400 ₪.

סך הכל תשלם התובעת סך של 1,247 ₪ תוך 30 יום.