תביעת פיצויים בגין רישום שגוי של רכב על ידי משרד הרישוי

בפני תביעה לפצוי בגין נזקים שנגרמו לרכבה של התובעת (אוטובוס) בתאונה.

נהג התובעת הוסיף כי העד "רץ להביא את המספר של המערבל בטון". נהג התובעת לא זכר אם קיבלת לידיו פתק שנירשם על ידי העד כאמור אם לאו ולא ידע להסביר בדיוק כיצד הגיע מספר הרשוי אל טופס ההודעה שלו.

בהתאם למסמכי משרד הרשוי, שהוגשו על ידי התובעת עצמה ואשר ממילא אין היא חולקת עליהם, הרכב נושא מספר רשוי 1309354 הוכרז "אובדן גמור" ביום 11.6.90, כעשרים וארבע שנים טרם קרות התאונה מושא התביעה.

אולם בנסיבות אלה, בהן הוברר לה, במסמכים רישמיים של משרד הרשוי המדברים בעד עצמם, כי מספר הרשוי המדובר חלף מן העולם קרוב לרבע מאה לפני התאונה המדוברת, היה עליה להסיק את המסקנה המסתברת, כי עד הראיה מטעמה (בהנחה שזה אכן מסר לה את המספר המדובר מעדות ראיה ישירה שלו), פשוט שגה.

...

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם וביתר המסמכים שהוגשו בתיק, לרבות בדיון, ולאחר ששמעתי את עדי הצדדים ואת טיעוני באי כוחם, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות.

אולם בנסיבות אלה, בהן הוברר לה, במסמכים רשמיים של משרד הרישוי המדברים בעד עצמם, כי מספר הרישוי המדובר חלף מן העולם קרוב לרבע מאה לפני התאונה המדוברת, היה עליה להסיק את המסקנה המסתברת, כי עד הראיה מטעמה (בהנחה שזה אכן מסר לה את המספר המדובר מעדות ראיה ישירה שלו), פשוט שגה.

העולה מהאמור הוא כי דין התביעה להידחות.

בפני תביעה כספית בגין ניזקי רישום שגוי של רכב על ידי משרד הרשוי.

התובע עותר לבית משפט זה כי יורה למדינה לשלם לו פיצויים עקב הנזק הרב שניגרם לו בעקבות הרישום השגוי.

בשל התרשלות התובעת, ברשום מוטעה של בעלות ברכב יש לפצות את התובע.

...

כידוע, הבסיס למתן פיצוי בגין עוגמת נפש, סבל ואי נוחות מקורו בסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, הקובע: "גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין". בענייננו, אני סבור שיש לפצות את התובע בשל כך שכתת רגליו בין הרשויות השונות, הגיש תלונות ואף פנה לשירותי ייעוץ עורך דין, ניהול משפט זה ועגמת הנפש המרובה שנגרמה לו, סך של 4,000 ₪.

סיכום על כן ולאור האמור, הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסכום של 3,575 ₪ (סך כולל של 6,500 ₪ * 55% בהתחשב באשם תורם בשיעור של 45% שנפסק לתובע).

הנתבעת תשלם לתובע את הסכום תוך 30 ימים, שאם לא כן יישא ריבית והצמדה כחוק.

לפני תביעה כספית – נזיקית בגדרה מבקש התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצויים בגין נזקים שנגרמו לרכבו במהלך חפוש שנערך ברכב על־ידי אנשי מישטרה.

לטענתה אין זה סביר שעלות תיקון הרכב תעמוד על סך של כ – 42,000 ₪ העולה על שווי הרכב עצמו (סעיף 21 לסיכומי הנתבעת), אם כי בעיניין זה היא נתפסה לכלל טעות משום ששווי הרכב במועד הרלוואנטי עמד על סך של – 95,000 ₪ בהתאם לאמור בחוות־דעת השמאי זועבי, שהאמור בה לא נסתר.

בצדק הפנה ב"כ התובע לפסק הדין ב-רע"א 5379/95 – "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נא(4) 464 (1997), שבו נקבע כי מכירת רכב היא עסקת מכר של מיטלטלין לכל דבר ועניין כאשר בהתאם לסעיף 33 לחוק המכר, תשכ"ח-1968 הבעלות בו עוברת במסירת הממכר ואין היא טעונה רישום כלשהו, כאשר הרישום במשרד הרשוי הוא בעל ערך דקלראטיבי בלבד להבדיל מרישום מקרקעין בלישכת רישום המקרקעין שהוא קונסטיטוטיבי [ראו גם: רע"א 7161/08 – המוסד לביטוח לאומי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים, 02.06.2011), פסקה 3].

בכדי להפיס את דעתה של הנתבעת אציין כי מאחר ובמקרה שלנו אין חולק כי התובע החזיק ברכב על דעת הבעלים הרשום (שוב אני מפנה לאמור בסעיף 9 לסיכומי הנתבעת), הרי שבמקרה זה הנתבעת אינה חשופה לסיכון של תשלום כפול במידה והיא תיתבע מחדש על־ידי הבעלים הרשום, ותקנתו של האחרון היא בהגשת תביעה כנגד המחזיק שקבל את הפצוי מאת המזיק [חיבורו הנ"ל של פרופ' ויסמן, בעמ' 57].

בתצהירו של מר מרשה נטען כי בתום החיפוש שנערך על ידו ברכב, הגיעו השוטרים יחד עם התובע לתחנת המישטרה בעציון, וגם הרכב הובא לתחנת עציון "לשם בדיקה נוספת על ידי חבלן משטרתי" (סעיף 13 לתצהירו).

...

בנוסף, הנתבעת נתנה דרור לעצמה ועל דעת עצמה החליטה שלא להזמין את המצהירים מטעמה לישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 05/06/2017, ולאחר שלא הסכמתי לקבוע מועד נוסף לחקירת מצהירי הנתבעת, הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטתי האמורה ובית המשפט המחוזי (כב' השופטת רננה גלפז מוקדי) הורה על החזרת התיק אלי על מנת לקבוע מועד לשמיעת המצהירים מטעם הנתבעת – רע"א 36115-06-17.

סיכום סופו של יום, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של - 49,583.40 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 10/10/2012 – הוא יום עריכת חוות הדעת – ועד התשלום המלא בפועל.

כמו־כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע שכר טרחת עו"ד בסך כולל של – 10,000 ₪ (כולל מע"מ), וכן הוצאות משפט בסכום כולל של – 3,000 ₪.

לפניי תביעה לפצוי בגין נזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה מתאונה שארעה ביום 7/5/20.

טענות הצדדים: לטענת התובעת, התאונה ארעה עת עצר רכבה לפני כיכר תנועה על מנת להמנע מתאונה עם רכב צד ג' אשר נסע בכיכר בנגוד לכיוון התנועה ורכב הנהוג על ידי הנתבע 1 והמבוטח על ידי הנתבעת 2 פגע בו מאחור.

המעקב על צבירת נקודות נעשית על ידי רשות הרשוי והיא זו אשר אמורה לשלוח לנהגים הודעות על אמצי תיקון.

שנית, עיון במסלול דבר דואר אשר צורף לתע"צ מטעם רשות הדואר, מלמד שדבר הדואר הגיע לסוכנות לקיה ובהמשך אכן נימסרו שתי הודעות אודות הגעתו אך שתי הודעות אלו לא נשלחו לכתובת ביתו של הנתבע 1 אלא נימסרו ל"תא חלוקה 92". בתע"צ חסרה, למעשה, החוליה המקשרת בין כתובתו המעודכנת של הנתבע 1 לבין אותו תא חלוקה בו הושארו ההודעות בדמות, למשל, היתייחסות של מבצע המסירה ששמו צוין בפירוט המעקב או בכל דרך אחרת. כאמור, הנתבע 1 טען בנחרצות כי כלל לא מקבל מכתבים באמצעות רשות הדואר. הנתבע 1 לא נחקר אודות הקשר לאותו תא חלוקה ולא אישר בשום צורה שמדובר בתא הרשום על שמו ושהוא נוהג לקבל באמצעותו דברי דואר. זאת, בנגוד לאותו ע"א 47577-09-20 אליו הפניתה בסיכומיה הנתבעת 2, שם אישרה הנהגת שדברי הדואר מתקבלים על ידה באמצעות תא החלוקה הרלוואנטי, לרבות ההודעות ממשרד הרשוי וטענה כי דוקא ההודעה על התליית רישיונה לא התקבלה באמצעותו.

משכך, אינני נידרשת למימצא זה של החוקר אך למעלה מן הנידרש, אציין כי הנתבע העיד כי בבעלותו מספר משאיות כך שהטענה בדבר אפשרות של טעות כלל לא נבחנה באמצעות החקירה הנגדית ובודאי שלא נסתרה.

...

סוף דבר, הטענה בדבר שלילת הכיסוי הביטוחי נדחית.

על כן, הנני מחייבת את הנתבעים 1-2 לשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן: סך של 4,930 ₪ בגין עלות תיקון נזקים סך של 995 ₪ בגין שכ"ט השמאי בנוסף תישא הנתבעת 2 בהוצאות התובעת בגין ניהול הליך זה לרבות אגרת משפט כפי ששולמה בפועל ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,000 ₪.

תביעת התובעת בגין הרכיבים הנוספים נדחית בשל היעדר הוכחה.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1972/23 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: הפול מאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 11974-11-17 מיום 9.1.2023 שניתן על ידי כב' השופטת ארנה לוי תאריך ישיבת קדם ערעור: כ"ט בתמוז התשפ"ג (18.7.2023) בשם המערער: עו"ד **** בשם המשיבה: עו"ד משה עבדי; עו"ד דוד עבדי ][]פסק-דין

נמצא, כי אף ללא עידכון חוות הדעת האקטוארית וללא היתחשבות בנכוי פצויי פרישה, סכום הנזק נמוך מתקבולי המל"ל כך שהתביעה "נבלעת". מכאן פנה בית המשפט לבחון את זכאות המערער ל-25% מסכום הפיצויים לפי סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי.

בית המשפט קבע כי האופנוע שבו נסע המערער בעת התאונה היה של המוסך שבבעלות בתו וחתנו, המערער הורשה להשתמש בו, אך מדובר ברכב של המעביד.

נקבע, בין היתר, כי על אף שבמועד התאונה האופנוע היה רשום במשרד הרשוי על שם החתן, המערער בתו וחתנו הציגו גרסאות שונות באשר לזהות הבעלים האמתי של האופנוע, ולא הוצג הסבר המניח את הדעת לכך שהאופנוע לא נרשם על שם המערער; כי בתו וחתנו של המערער אינם עדים אובייקטיבים, ובשל האנטרס המשותף של השלושה בתוצאות המשפט יש לראות בעדויותיהם כעדות יחידה של בעל דין; כי המערער לא הביא עדים אחרים מטעמו כגון רואה החשבון של המוסך או עובדים אחרים שיתמכו בטענותיו; וכי לא הוצגו מסמכים שניתן היה ללמוד מכוחם על זיקה קניינית לאופנוע כגון קבלה על רכישת האופנוע ודוחות שומה מלאים של המוסך, הכוללים דיווחים למע"מ וטופסי פחת.

לנוכח קביעתו כי האופנוע המעורב בתאונה היה בבעלות המוסך-המעביד, ובהיעדר מחלוקת כי התאונה ארעה במסגרת עסוקו של המערער עבור המוסך, נקבע כי מדובר בתאונה שארעה בשירות המעביד וברכב המעביד, כך שהמערער לא זכאי לרבע מסכום הפיצויים.

נטען כי עקב טעות משפטית זו, בית המשפט ייחס לחובת המערער אי הגשת מסמכים ואי הבאת עדים רלוואנטיים, ונקודת המוצא השגויה באשר לנטל ההוכחה היא שהביאה לדחיית תביעתו.

...

אקדים ואומר כי אני סבור שדין הערעור להידחות.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס במידה רבה על קביעות מהימנות, וליתר דיוק, חוסר מהימנות שבית המשפט מצא לייחס למערער ולעדיו – בתו וחתנו, שהם גם בעלי המוסך ומעסיקיו של המערער, ואביא את הדברים בלשונו: "מסקנה זו נובעת ממספר שיקולים, והעיקרי שבהם הוא אי הנוחות הניכרת שהותירו עדויות והתנהלות התובע ושני עדיו – בתו וחתנו - במהלך ניהול ההליך, אי נוחות המובילה לכך שלא ניתן לתת אמון כלשהו בעדויות אלו ולהפך, לכך שיש להגיע למסקנה אחרת מזו הנטענת בהן. התובע ועדיו הותירו תחושה כי הם מסתירים מידע מהותי ועובדות חשובות מבית המשפט, כיון שידעו שאם היה מתגלה המידע והעובדות אותם בחרו להסתיר – היו אלו פועלים כנגד הגרסה שבחרו להציג מטעמם. הם בחרו באופן מכוון ומתוכנן להותיר עמימות ראייתית ועובדות מעורפלות וסלקטיביות. עדויותיהם היו מתחמקות, מתחכמות לעיתים, מיתממות, לא הגיוניות, מגמתיות ומעוררות תמיהות וסימני שאלה רבים. גם זיכרונם היה סלקטיבי. התובע ועדיו לא אפשרו בחינה אובייקטיבית של כלל הנתונים הרלוונטיים לצורך הכרעה בסוגיה שבמחלוקת וניסו להעמיד את בית המשפט במצב בו קיים מסך המסתיר את הנתונים שאינם מתיישבים עם הגרסה אותה ניסו להציג, גרסה שתשרת את אינטרס התובע בלבד. כמעט כל אמירה בעדות וכל מסמך שהוגש על ידם מעוררים תמיהות, סימני שאלה וספקות רבים לגבי אמינותם" (שם, פסקה 56).

סוף דבר, שאיני רואה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ומשכך דין הערעור להידחות.