תביעת פיצויים בגין פינוי מוקדם ונזקים במושכר

לטענת התובעות, לאחרונה התברר להן כי במסגרת ההליכים בין הנתבעת לבין הרוכשת מ.א.ל.מ. נכסים בע"מ (הנתבעת 2 שנמחקה מההליך, להלן: "מ.א.ל.מ."), בחודש יולי או אוגוסט 2019, פיצתה מ.א.ל.מ. את הנתבעת בסך של 9 מיליון ₪ בגין אבדן השקעות ורווחים בנכס שבו שכרו התובעות חנויות מהנתבעת לרבות בגין קיצור תקופת השכירות בפנוי מוקדם.

לטענת התובעות יוצא כי את הנזק בגין הפינוי המוקדם שילמו הן בעוד שבפיצוי זכתה הנתבעת.

לטענת התובעות, מדובר בשלב מוקדם של בירור התביעה ויש לאפשר להן לתקן את כתב התביעה ולקבל פיצוי על מלוא נזקיהן.

...

למרות האמור, נוכח השלב המוקדם שבו נמצא ההליך והעובדה שתיקון על דרך הגדלת סכום התביעה הוא פשוט באופן יחסי, ואין בו כדי לסרבל את ההליך, וכן נוכח העובדה שהגדלת הסכום מתייחסת גם לתקופה שלאחר הגשת כתב התביעה, אני נעתרת לבקשה, בכפוף לתשלום הוצאות לנתבעת.

לאור כל האמור, הבקשה מתקבלת.

אני דוחה את קדם המשפט ליום 3/1/21 בשעה 09:00.

בפרוטוקול נכתב: "בוצע ניקיון במקום שטיפה של הריצפה ופינוי. הותקנה דלת כנסיה ראשית. הוחלף מנעול חדש לדלת הראשית. הוחלפו על המתזים ע"י פיני מערכות ב-3/7/17. 12 תאורת פנסי תיקרה ..." בחודש אוגוסט 2017 הגישה התובעת תביעה זו שבפניי לתשלום דמי השכירות, ואילו הנתבעת הגישה במקביל ב- 18.2.18 תביעה בבית משפט השלום בתל-אביב בגין הנזק הנטען כנגד התובעת, חברת השמירה, חברת הביטוח הפניקס ועוד שניים נוספים (ת.א 41789-02-18 מובק מעבדות קוסמטיקה בע"מ נ' הפניקס ואח', להלן: "התביעה נגד הפניקס" או "התיק השני ").

הנתבעת הצהירה כי תנאי מוקדם לקבלת החזקה היה לצרכי ניקיון וסידור עד להסדרת הביטוח ועל כן יש לדחות טענת הנתבעים.

אוסיף ואציין, כפי שכבר צוין, שהחובה לבטח את המטלטלים בנכס שנקבעה בהסכם שבין הצדדים מאיינת כל זכות של הנתבעת לתבוע פיצוי בגין נזקים אלו מהתובעת.

...

כמו כן בהעדר עילה אישית כנגדו לא מתקיימות החלופות שבסעיף 6 לחוק החברות, תשכ"ט-1999 על כן אין הצדקה להרמת מסך כנגדו ועל התביעה כנגד הנתבע 2 להידחות על הסף (בסעיף 38-40 לתצהיר מר מחמוד).

סוף דבר: לאור האמור לעיל אני מחייבת את הנתבעים ביחד או לחוד לשלם לתובעת תוך 30 יום את הסכומים המפורטים להלן: דמי שכירות : 84,832 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום החוזי ועד התשלום בפועל.

בנוסף ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪.

תביעה כספית ע"ס 48,443 ₪ - מתוכם סך של 27,500 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת לעזיבת המושכר וסך של 20,943 ₪ בגין נזקים למושכר.

א.את התביעה לפצוי בגין נזקים למושכר סומך התובע על חוות דעת מומחה שהגיש הנתבע לבית המשפט במסגרת היתדיינות קודמת בין הצדדים בתא"מ 68879-07-20 , ( להלן :"חוות הדעת").

כתב ההגנה מחזיק 58 פסקות אותן ניתן לסכם כדלקמן: הנתבע נתן הודעה מוקדמת כפי שדורש ההסכם; מיד עם כניסת הנתבע למושכר התגלו בו ליקויים לרבות נזילות ובעיות בביוב; בהתחלה טיפל התובע בליקויים מעת לעת לפי דרישה; אך בתחילת שנת 2020 הפסיק להענות לדרישות התובע לתיקון הליקויים ; הצדדים הגיעו להסכמה בסוף מרץ 2020 כי הנתבע יעזוב את הנכס תוך 5 חודשים וכי בגין חודשים מרץ ואפריל 2020 ישולמו דמי שכירות מופחתים בסך 3,000 ש"ח; הנתבע פינה את המושכר כפי שנקבע בצו הפינוי ב 31.7.20 כשהמושכר צבוע נקי ותקין; הליקויים היו במושכר מקודם והם באחריות התובע.

...

לאחר שבחנתי את חומר הראיות ואת סיכומי הצדדים – באתי למסקנה כי אין בסיס להשתת נזקים אלה על הנתבע, להלן הנימוקים: 23.

סוף דבר: לאור כל האמור – אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 24,916 ₪.

כמו כן ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,000 ₪.

לפניי תביעה לפצוי בגין נזקים שנגרמו לתובעת עקב ניזקי רטיבות במושכר ששכרה מהנתבעת.

כפועל יוצא, לא עלה בידי התובעת להצביע על עילה שבדין לאי עמידה בהסכם השכירות, הן בנוגע למועד הפינוי המוקדם מהמועד החוזי והן בנוגע למצב המושכר במועד השבתו למשכירים שאף לשיטתה, לא היה במצב לו תחייבה בהסכם השכירות.

...

במקביל הוזמן בעל מקצוע מטעם חברת הביטוח אשר "בדק את האיטום, ערך בדיקות, לרבות בדיקות איטום וניפוח של הצינורות" והגיע למסקנה שהבעיה של רטיבות נובעת מסתימה שקיימת בתוך הבית (עמ' 3 ש' 16-18).

אף מומחה לא הובא לעדות על מנת לתמוך בטענתה שלפיה מקור הרטיבות והעובש נעוץ במושכר ולא בשימוש בו. אף מפקח הבניה שלשיטתה, מסר לנתבעת ובעלה שיש לחפש את מקור הרטיבות מתחת לאריחים לא הובא על ידה לעדות ולנוכח הסתירות שנמצאו בין הראיות האובייקטיביות לגרסתה, הנני מתקשה לתת אמון גם בכל הנוגע למפקח ולממצאים המיוחסים לו. לאור כל האמור לעיל, לא נותר אלא לקבוע שלא עלה בידי התובעת להוכיח את טענותיה בכל הנוגע למקור העובש במושכר.

משכך, דין התביעה להידחות, וכך אני מורה.

בכתב התביעה שהגיש עתר גדי לקבל משלושת הנתבעים פיצוי כולל בסך 4,112,000 ₪, אשר מטעמי אגרה הועמד על סך של 1,800,000 ₪, לפי החישוב הבא: פיצוי בסך 900,00 ₪ בשל גניבת העסק; פיצוי בסך 2,400,000 ₪ בשל ניהול מו"מ בחוסר תום לב והפרת הסכמה לחידוש הסכם שכירות; פיצוי בסך 212,000 ₪ בגין ניזקי הפרת הסכם השכירות; פיצוי בסך 100,000 ₪ בגין גניבת עין; פיצוי בסך 300,000 ₪ בגין גניבת סוד מסחרי; פיצוי בסך 100,000 ₪ בשל הוצאת דיבה; ופצוי בסך 100,000 ₪ בגין עוגמת נפש.

גם בכתב התביעה שהגישה ענת בבית המשפט לתביעות קטנות ביום 27.11.2017 חזרה ענת שוב על גירסתה לפיה גדי: "ביקש לסיים את תקופת השכירות ולפנות את הנכס מוקדם מהצפוי [...] לפי הסכמת הצדדים הנתבע יפנה את הנכס במהלך חודש ספטמבר 2017 [...] למרות ההסכמה בין הצדדים, הנתבע סרב לפנות את הנכס במועד שהוסכם". רק בס' 13 לכתב הגנתו שהוגש ביום 23.1.2018, הזכיר גדי לראשונה את גירסתו המלאה לפיה: "התובעת הסכימה לחדש את הסכם השכירות, אולם לאחר שהצטרפה לקנוניה לגזל חנות הפלאפל וגזל מטה לחמו של הנתבע, משכה את הנתבע בכחש עד לחודש 9.17 שאז הודיעה באופן חד צדדי על דרישה לפינוי מיידי של החנות וטפלה על הנתבע כביכול ביקש לפנות את החנות". לא מצאתי אף ליתן אמון בגירסתו של גדי כי סגר את העסק בשלהי חודש אוגוסט 2017 לצורך שיפוצים, תוך הסתמכות על הסכמה של ענת להארכת תקופת השכירות.

מכאן, "כאשר מדובר בהשכרת נכס עסקי ולא ביחסים בעלי אופי אישי, אין כל מקום לפסוק פיצוי בגין נזק לא ממוני [...] בכך מתמצה הפצוי המגיע לתובעים במישור דיני החוזים ובמישור דיני הנזיקין, על-בסיס עיקרון השבת המצב לקדמותו והמנעות מפסיקת פיצוי עודף" (ת"א (שלום-י-ם) 72854-12-18 עזרא נ' אביר אלומיניום (שווק אלומיניום ומוצריו) בע"מ, (פורסם בנבו, 22.11.2020) פס' 49).

...

לפיכך, התביעה שכנגד בגין רכיב זה נדחית.

משכך, התביעה שכנגד לפיצוי בגין עגמת נפש נדחית.

סוף דבר תביעתו של גדי נגד ענת נדחית, למעט בעילת לשון הרע, בגינה תשלם ענת לגדי סך של 7,000 ₪.