תביעת פיצויים בגין פגיעת עין מזכוכית פגיעה

לאחר בחינת נסיבות שלושת האירועים, אינני סבור כי עלה בידי התובע להצביע על רשלנות מצידה של הנתבעת בקשר לאף אחד מהם: בתאונה הראשונה, התובע טוען כי בעת שניסה לפתוח את חלון המטבחון, היתנפצה הזכוכית ופגעה בידו.

אמנם, לראשונה בחקירתו הנגדית טען התובע כי עובדים נוספים היו מציקים לו ומכים אותו מדי פעם, אך לא נתן הסבר משכנע מדוע לא הגיש מעולם תלונה במישטרה ומדוע בתביעתו הוא תובע פיצוי בגין ארוע בודד מיום 26.6.11.

לגירסתו: "לפי הוראות הממונים עליו, נידרש התובע לבצע עבודות מכונאות מתחת לרכב שהורם על הליפט-מגבה. תוך כדי ביצוע עבודתו גוף זר שנפל מהרכב ניכנס לתוך עינו הימנית של התובע". איזו עבודה ביצע התובע בעת שניפגע? האם מדובר בעבודה עם כלים חשמליים או פניאומטיים? מהו אותו גוף זר שהתנתק מהרכב ומדוע התנתק? האם יש קשר בין העבודה שבוצעה להינתקות הגוף הזר? לכל השאלות הנ"ל אין תשובה בכתב התביעה או בתצהירו של התובע.

ב"כ התובע הפנה לסעיף 4 בטור א' בתוספת [הגנת פנים ועיניים] ולסעיף (יד) בטור ב' לפיו יש לספק משקפי מגן ב: "כל עבודה אחרת שלא פורטה ועלולה לסכן את הפנים או העיניים." אמנם, בעדותו ציין מנהל הנתבעת, מר יוסף בראל, כי גם בעבודה מתחת לרכב יכול עובד להפגע, לרבות בעינו.

...

בהיעדר הוכחה לקיומה של חובה חוקית לשימוש במשקפי מגן ובהיעדר פרטים בנוגע לאופי העבודה שבוצעה ונסיבות חדירת הגוף הזר לעין, לא הוכחה אחריות הנתבעת לתאונה השלישית ודין התביעה בגין אירוע זה - להידחות.

בהיעדר אחריות מצד הנתבעת לאירועים בגינם הוגשה התביעה, דין התביעה כולה להידחות, אינני נדרש לדון בשאלת הנזק ואסתפק בציון העובדה כי פגיעותיו של התובע בשלושת האירועים הו פגיעות קלות ביותר שלא הותירו כל נזק ממשי או מגבלה כלשהי.

לנוכח התוצאה אליה הגעתי, אינני נדרש לדון בטענות נוספות שבמחלוקת כדוגמת משמעות הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים בהליך שניהלו בבית הדין לעבודה ותחולתו על האירועים נשוא תביעה זו. התוצאה היא כי התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ כולל מע"מ. את הוצאות המשפט ושכ"ט עוה"ד קבעתי, בין היתר, תוך התחשבות בהיקף ההליכים שנוהלו, על בסיס העיקרון שבעל דין שזכה במשפט, זכאי להחזר הוצאותיו.

האם קמה לנתבעת חבות לפצות התובע בגין התאונה מכוח חוק האחריות למוצגים פגומים חוק האחריות למוצרים פגומים בחר במודל ביניים של הטלת אחריות חמורה על יצרן ללא הצורך בהוכחת אשם קרי: במדרג שבין הטלת אחריות מוחלטת, לבין אחריות המחייבת הוכחת יסוד האשם על בסיס עוולת הרשלנות.

למעלה מן הצורך, ואף אם נניח לצורך הדיון כי התובע היה עובר את המשוכה של ביסוס ראייתי לקיומה של יריבות מול הנתבעת, נותרת השאלה: האם עדיין היה צולח תביעתו בעילה לפי חוק האחריות למוצרים פגומים (להלן: "החוק")? דומני כי גם המענה על כך בשלילה וזאת משלושה טעמים נפרדים שדי בכל אחד מהם להשמיט את עילת תביעתו על פי החוק: לא הוכח קשר סיבתי בין המוצר הפוגע לבין היצרן, קרי: בין שבב הזכוכית שפגע בעינו של התובע לבין הנתבעת בהתאם לדרישת סעיף 2 לחוק- סעיף 2 מגדיר את אחריות היצרן למוצר פגום שגרם לנזק גוף כאחריות ללא אשם ואולם התנאי לקיומה הוא קשר סיבתי בין היצרן לבין פגם "במוצר שייצר". לנוכח התוצאה אליה הגעתי לעיל, הקשר בין הבקבוק, אשר על פי הנטען היה פגום וגרם נזק גוף לבין הנתבעת כיצרנו של הבקבוק, לא הוכח.

" ובהמשך: ".. התוצאה של המבחן השלישי תלויה באיזה צד של הקו מצוי המקרה. האם הוא מתיישב יותר עם המסקנה של זהירות או חוסר זהירות מטעם הנתבע? לאמור, הבחינה אינה של התאונה הספציפית, אלא של תאונה מן הסוג המדובר. הבדיקה היא כללית – הסתברותית אם תרצו – של תרחישים אפשריים לתאונה מן הסוג שעל הפרק, תוך היתחשבות בנתונים הקונקרטיים שכן ידועים לגבי המקרה. רק אם בסיכום הכולל הראיות מלמדות כי משקל האפשרות שלא ננקטה זהירות סבירה רב יותר, יש להעביר את הנטל על שכם התובע (צ.ל-הנתבע)..." (הדגשה אינה במקור-א.ב.) לאור כל המקובץ לעיל, לא ניתן לומר כי האפשרות לפיה הנתבעת כיצרן הבקבוק אשר נטען כי פגע בעינו של התובע התרשלה, מסתברת יותר על פני האפשרות שלא התרשלה: כאמור לעיל, אין כל ראיה לכך כי הפגיעה אירעה בשל פצוץ עצמי וספונטאני של בקבוק זכוכית כלשהוא ומשכך לא הוכח כי נפל ליקוי בבקבוק וכי מדובר במוצר פגום.

...

ההודעה ביחס לשני צדדי ג', אפוא, נדחית.

סוף דבר ופסיקת הוצאות משפט התביעה נדחית.

ההודעה כלפי צדדי ג' 1-2 נדחית.

לפניי תביעה לפיצויים בגין ניזקי רכוש לרכב.

כן מצויים במקום שברי זכוכית שלא ברור מקורם ובמהלך ההוכחות איש מהמעורבים לא נחקר על כך על ידי מי מהצדדים.

ברם, הנתבע בחר לעצום את עיניו ולא לברר את החשד, והמשיך בנסיעה ובכך נגרמה הפגיעה.

בא כוח הנתבע הפנה לפסיקה המתייחסת לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ב-1975, שלפיה הכוונה הנדרשת בסעיף 1 לחוק המחריגה ארוע מהגדרת תאונת דרכים הנה כוונה ממש ולא די בצפיה בדרגת היסתברות קרובה לוודאי (למשל תא (ת"א) 13760/05 מזרחי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (6.5.08)).

...

לאחר שקילת כל הנתונים שלפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבע אמנם התרשל ביציאתו לאחור, כאשר לפי תמונות הנזק וכפי שעולה מעדותו שלו עצמו - מדובר בהתרשלות ברף הגבוה - אולם יסוד נפשי של כוונה לגרימת נזק לא התקיים בו. הנתבע נטל סיכון מיותר ובלתי סביר, שלא היה כל מקום ליטול אותו.

סוף דבר: התביעה נגד שני הנתבעים מתקבלת במלואה.

הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 28,667 ₪ וכן החזר אגרה בסך 378 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 5,031 ₪.

עניינו של ההליך בתביעה לפצוי בגין ניזקי גוף, שהוגשה מכוח פקודת הנזיקין, בגין ארוע בו היתנגש התובע, לטענתו, בדלת זכוכית בחנות השייכת לנתבעת מס' 1 (להלן – "הנתבעת").

שנית, קשה להלום שהתובע המציא יש מאין גרסה של היתנגשות בדלת זכוכית, ובחר באופן אקראי וללא כל סיבה הנראית לעין דוקא בדלת חנות הנתבעת, כאשר הוא טורח להגיע למקום לאחר הארוע, לצלם את הדלת, ואף לרכוש כרטיס בכדי לברר את זהות הבעלים של החנות.

בשים לב למהות ואופי הפגיעה (שבר ללא תזוזה בעצם האף), לכך שהשבר הצריך ביצוע רדוקציה במסגרת אישפוז בן שלוש יממות (23.12.19 ועד 25.12.19, ובהמשך לפניה לצורך ביקורת (30.12.19) אז התלונן התובע על התמשכות הכאבים (הכל כעולה ממסמכים רפואיים שצורפו לתצהיר), אני מעריך את הפצוי בגין כאב וסבל בסך של 18,000 ₪.

...

ראשית, גרסת התובע לפיה הפגיעה באפו נגרמה מהתנגשות בדלת זכוכית מופיעה במסמך הרפואי הראשון שניתן ביחס לפגיעה באפו, אשר ניתן ביום 20.12.19 (נספח "ב" לתצהירו), שם צויין כי "מאתמול חבלה באף כאשר לדבריו נכנס בדלת זכוכית". בנדון אינני מקבל את טענת ב"כ הנתבעת בסיכומיו, לפיה מדובר בראיה המהווה "סיוע עצמי", שכן מדובר בגרסה שנמסרה בהזדמנות הראשונה ע"י התובע לגורם רפואי, למחרת האירוע, כאשר כידוע יש משקל ראייתי לגרסה פוזיטיבית אותו מוסר נפגע לגורמי טיפול רפואי בסמוך לאחר הפגיעה, ללא קשר להליך משפטי כזה או אחרת שעוד טרם בא לעולם.

סבורני כי האחריות הנזיקין לאירוע מוטלת על הנתבעת.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל אני מחייב את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע פיצוי בסך של 18,000 ₪.

כמו כן, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪, וכן להחזיר לו את האגרה ששולמה על ידו בעת פתיחת ההליך.

בהליך המשפטי הנוכחי, שפסק דין זה חותם אותו, התבררה תביעת התובע לפצוי בגין ניזקי הגוף שנגרמו לו לטענתו, אשר הוגשה נגד מספר גורמים הקשורים למוצר: החנות שבה נמכר הבקבוק, היבואן, המשווקים והיצרן.

התובע תיאר ארוע טראומתי משמעותי בו בקבוק היתנפץ ופגע בעינו, הוא צעק נוכח הפגיעה ובני מישפחה בגירים, בין היתר אמו, נכחו במקום.

וכי מה לרופא המשפחה שהתובע הגיע אליו לקבלת טפול רפואי ולמותג של הבקבוק ממנו נפגע התובע? וכי מה לרופא מישפחה ולעובדה כי הזכוכית שנכנסה לעינו של התובע היא מבקבוק "שקנה אותו בסופרמרקט"? אינני מיתעלם מטענות נתבעת 3 כי מהתעוד ניתן ללמוד כי הבקבוק נקנה סמוך לפגיעה וכי מי שקנה את הבקבוק הוא התובע, זאת בנגוד מה שנטען במהלך שמיעת הראיות, אך אינני סבור כי ניתן לקבל טענות אלו, משום שאין זו הפרשנות היחידה של האמור במסמכים.

לגבי העילה לפי חוק אחריות למוצרים פגומים, נזכיר כי סעיף 2(א) לחוק קובע כי: "יצרן חייב לפצות את מי שניגרם לו נזק גוף כתוצאה מפגם במוצר שייצר (להלן-הנפגע), ואין נפקא מינה אם היה או לא היה אשם מצד היצרן"; ואילו סעיף 1 לחוק מגדיר יצרן כ"אדם העוסק למטרות מסחריות בייצור מוצרים או בהרכבתם, לרבות – (1) המציג עצמו כיצרן של מוצר במתן שמו או סימנו המסחרי או בכל דרך אחרת; (2) יבואן שייבא לישראל למטרות מסחריות מוצר שיוצר בחוץ לארץ; (3) ספק של מוצר שהיצרן שלו בארץ או היבואן שלו אינם ניתנים לזיהוי על פניו".

...

התוצאה המסקנה היא שיש למחוק את התביעה נגד נתבעת 4, ולדחות את התביעה נגד נתבעות 1, 3 ו- 5.

לאור האמור לעיל, אני מורה על מחיקת התביעה נגד נתבעת 4 ועל דחיית התביעה נגד נתבעות 1, 3 ו- 5.

התובע ישלם לכל אחת מן הנתבעות 1, 3 ו-5 שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ (בסה"כ – 9,000 ₪).