תביעת פיצויים בגין פגיעה בשם טוב ופרטיות

[33: יצוין, כי בתצהירו, מציין התובע כי הוא מצרף צלום של החדר שקבל (נספח 6 לתצהיר התובע) וצילום אתר האנטרנט של הערייה משנת 2017 בו התובע מופיע כעוזר סגן ראש העיר יחד עם פרטי הטלפון שלו וכתובת המייל העירונית שקבל (נספח 7 לתצהיר התובע) ואולם, נפסחים אלה לא צורפו בפועל לתצהיר.

התביעות לתשלום פיצוי בגין עגמת נפש, פגיעה בשם הטוב, היתנהלות בחוסר תום לב ופיטורים שלא כדין התובע טוען כי יש לפסוק לו פיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לו בסכום של 50,000 ₪ "בגין העסקתו מבלי לשלם את שכרו במשך שנה שלימה וכן בפצוי נוסף בגין האופן בו ניהלו את ההליך והתעקשותם להעלות טענות שקריות והסחבת שנקטו בהליך"[footnoteRef:108].

...

התביעה לתשלום הפרשי דמי מחלה- נדחית.

התביעה לתשלום פיצוי בגין עגמת נפש, פגיעה בשם הטוב, התנהלות בחוסר תום לב ופיטורים שלא כדין - נדחית.

התביעה לתשלום פיצוי בגין שלילת הזכות לדמי אבטלה- נדחית.

לעניין הפצוי - הערכת הנזק הנה עניין הנתון להערכה שיפוטית, הבנויה על אמות מידה כלליות, ועל נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הפרטי (ע"א 492/89 סלונים נ' "דבר" בע"מ (פורסם בנבו)).

עם זאת, בתביעה לפיצויים ללא הוכחת נזק יהיה זכאי התובע לפיצויים בגין הפגיעה בשמו הטוב גם אם לא הביא ראיה להוכחת נזקיו (שנהר בעמ' 367).

...

דריה טענה, מנגד, כי בית המשפט קמא צדק, כי אין להתערב בקביעותיו ודין הערעור להידחות.

לאור האמור, אני סבורה כי הוכחה עוולה בהתאם לחוק איסור לשון הרע ולא הוכחה כי מי מההגנות הנטענות עומדת לנתבע.

מנגד, הבאתי בחשבון כי עסקינן בפניה לרשות מוסמכת המורגלת בקבלת תלונות, ושיש בידה הכלים לבחון תלונות או התנגדויות המוגשות לה, כי לא מדובר בפרסום בתפוצה רחבה אלא באופן ממוקד, וכי בסופו של דבר לא חל עיכוב בקבלתה של דירה ללשכה.

לאור כל האמור לעיל, ובמכלול השיקולים הרלבנטיים, מצאתי לחייב את הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בסך של 15,000 ₪.

הנתבע טען כי התובע אינו תמים וכי הוא יצא למסע השחרה והשמצה אנונימי בקבוצת פייסבוק פיקטיבית שהוקמה על ידי מקורבי התובע ובגינה הגיש הנתבע תביעה כנגד התובע המתנהלת בפני בית משפט זה. דיון והכרעה: המסגרת הנורמאטיבית: ענייננו במסלול הסטאטוטורי לפסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע הקובע כדלקמן: "(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.

ברע"א 4740/00 לימור אמר נ' יוסף, פד"י נה(5) 510, 524 (2001) (להלן: עניין אמר"), בית המשפט הדגיש את מטרת הפצוי התרופתי: "הפצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו (consolation) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (repair) את הנזק לשמו הטוב; למרק (to vindicate) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע... לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה, אין להסתפק בפצוי סמלי. אך אין גם להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שניגרם. הפצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה. הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. הפצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא על הנזק שניגרם - לא פחות ולא יותר... רק כך ניתן יהא - בגדרי הפצוי התרופתי - לקיים את האיזון (האופקי) הראוי בין חופש הביטוי מזה, לבין השם הטוב והפרטיות מזה". השיקולים בקביעת הפצוי: שיעור הפצוי בגין הפגיעה בשם הטוב נגזר מהאיזון בין הזכות לשם טוב ולפרטיות אל מול חופש הביטוי.

כאשר הפגיעה היא באיש ציבור מופעלים שיקולים נוגדים; מחד גיסא, הפגיעה בתדמיתו ומעמדו של איש ציבור עלולה להיות חמורה בהרבה מאדם פרטי.

...

לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים, הנני קובעת כי הנתבע יפצה את התובע בסך 120,000 ₪ בגין קטגוריית הפרסומים הראשונה, ובסך 180,000 ₪ נוספים בגין קטגוריית הפרסומים השנייה.

סוף דבר: הנתבע יפצה את התובע בסך של 300,000 ₪.

כך, הבשר הכשר שיובא לישראל בתקופה הרלוואנטית לתביעה נשא על אריזתו סימן כשרות ממלכתית של הרבנות הראשית וכן חותמת כשרות מטעם בד"צ "בני ציון" בנשיאות הרב מוצפי (להלן – בד"צ מוצפי או הבד"צ הפרטי), שהוא גוף כשרות פרטי, הפועל באופן נפרד מהרבנות הראשית.

השעיית התובע והתביעה לפצוי בשל נזק ממון, פיצוי בשל פגיעה בחופש העיסוק ובשל עגמת נפש התובע טען שניגרם לו נזק ממון בשל אי העסקתו בצוותי שח"ל במשך שנתיים לאחר שהושעה שלא כדין מעיסוקו זה על יסוד טענות לא מבוססות, ולאחר שחל עיכוב ניכר בבירור הטענות נגדו.

פירסום לשון הרע בתביעה נטען שהתלונה שהעביר הרב קדוש לרבנות הראשית עולה כדי פירסום לשון הרע, שכן מדובר בדברים שאין בהם אמת במטרה לפגוע בשמו הטוב של התובע ובמשלח ידו והדברים אף נעשו בזדון.

...

בנסבות שנוצרו לא מצאנו שהיתה מוטלת בהכרח על הרב קדוש לאמת את התלונה אצל התובע קודם לפרסום.

] על יסוד האמור לעיל אנו קובעים שלרב קדוש עומדת הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, ואין לחייבו באחריות לפרסום לשון הרע כך שדין התביעה בעילה זו להידחות.

סוף דבר התביעה נגד הנתבעים 2 ו- 3 נדחית.

משכך, עתרה התובעת לפצוי הוגן בגין פגיעה בשמה הטוב ופצוי בגין עגמת הנפש שספגה.

האמירה של הנתבע, כי "כל סכום שמועבר אליה [הכוונה לתובעת- ו.ח.] מועבר לכיסה הפרטי" והצגת התובעת כמי שנוטלת את כספי הדיירים לכיסה הפרטי וכמי שפועלת בנגוד לחוק, פוגעות בשמה הטוב של התובעת ובפרט בהיותה היו"ר הנבחר של נציגות הבית המשותף וכמי שאמונה על הניהול הכספי של דמי הועד.

אין בידי לקבל את טענת הנתבע בהקשר זה. ראשית, דבריו של הנתבע לעניין העברת כספים לכיס הפרטי של התובעת נכתבו ביום 4.3.2021 (ראו, עמוד 7 לכתב התביעה) ואילו התובעת התחילה לבצע ניקיון בבית המשותף מספר חודשים מאוחר יותר, ככל הנראה במהלך חודש נובמבר 2021.

...

טענות הנתבע הנתבע טען, כי יש לדחות את התביעה בשל היעדר עילה.

בשים לב למכלול השיקולים, הגעתי למסקנה, כי נכון להעמיד את סכום הפיצוי לתובעת בגין הפרסום שנעשה על ידי הנתבע, כפי שמפורט לעיל, על סך כולל של 12,000 ₪.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה להתקבל חלקית.

אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בסך 12,000 ₪.