תביעת פיצויים בגין עיכוב טיסה עקב כלובים גדולים לכלבים

ת/10 – קובץ מזכרים מאת רס"ל יצחק אורנשטיין, ביניהם מיזכר מיום 2.6.13 ממנו עולה כי מבוקש לצאת ולנסות לאתר את החשוד ירון בריפמן אשר נמצא בבריחה, ומזכר מיום 3.6.13 ממנו עולה כי נוכח התעכבותה של הסניגורית למעלה משעה, החלה חקירתו של בריפמן, כאשר שוחח עמה טרם החקירה בטלפון.

בפתח דבריה, בחקירתה הראשית, סיפרה אמו של בריפמן כי הליך הגירושים של הזוג היה סוער, ומסרה כי רוזנשטיין אמרה שהיא "לא תרגע" עד שלא תראה את ירון "נרקב בכלא". עוד הוסיפה בריפמן בעדותה, כי משפחתה של רוזנשטיין היתה רווית נקם, והם הגיעו לדירתם של הזוג כאשר בריפמן לא היה בבית ו - "הרסו ולקחו דברים בלי הסכמה". בהמשך הסבירה אמו של בריפמן כי היתה הלוואה בבנק אשר הם לא רצו לחלק, והגיעו תביעות נגד בנה, לפיצויים ושכר דירה, והם נאלצו לשכור עורך דין לשם כך; לדבריה - "להתגרש עלה לנו כמה אלפי שקלים". העדה, הגב' בריפמן, חזרה על כך שהיא שמעה את רוזנשטיין אומרת "אני לא ארגע עד שהוא יירקב בכלא". בסיום חקירתה הראשית סיכמה ואמרה בריפמן כי "ירון לא בן אדם שירים יד על אשה. יכול להיות שאני משוחדת בתור אימא אבל הוא גדל עם סבתות, הוא מכבד מאוד אנשים מבוגרים, הוא עובד עם אנשים מבוגרים, הוא לא ראה את זה בבית אף פעם. לא נראה לי בכלל ואני לא מאמינה בשום פנים ואופן שהאירועים התנהלו כפי שאילנה סיפרה". בחקירתה הנגדית על ידי בא כוח המאשימה, התעכב הלה על המשפט ששמעה העדה: "ש. את אומרת שאילנה איימה שהיא לא תרגע עד שהיא לא תכניס את ירון בכלא?

דא עקא, שכוח המשימה לא ציפה להתנגדות של "האויב", אשה שחצתה את גיל הששים, ואשר ממילא ומלכתחילה – לא היתה חובבת כלבים גדולה, אדרבא – אין מחלוקת של ממש – שקשת לא היתה קרובה ללבה, כלל ועיקר.

...

כאמור לעיל, רוזנשטיין פירטה בעדותה אודות הכאבים שסבלה כתוצאה מהתקיפה, והשברים שנגרמו לה. חבלה מסוג שברים בצלעות עלולה לגרום לפגיעה קשה בנוחותה של רוזנשטיין, ועל כן לא יכול להיות ספק שהיא נופלת להגדרת "חבלה חמורה". היסוד הנפשי משדחיתי את גרסאותיו של בריפמן, אני קובע כי לא רק היסוד העובדתי הדרוש לעבירת החבלה החמורה - מתקיים, אלא כך גם היסוד הנפשי.

פשיטא בעיני, וכך אני קובע – כי בעת שבריפמן דחף-הדף את רוזנשטיין, בחוזקה, בעט בה וגרר אותה על הכביש (גם אם למרחק קצרצר, בכדי להרחיקה מהרכב ו/או מהדרך), הכה אותה באמצעות מרפקו, חבט בה והשליכה מרכבו, חזקה עליו, בנסיבות הענין, כי לכל הפחות היה מודע לכך שעלולה להיגרם לרוזנשטיין חבלה גופנית, והוא גילה אדישות כי סיכון זה יתממש, ולו רק כדי לחלץ מידיה את הכלבה קשת.

סוף דבר אני מרשיע את בריפמן בעבירה של חבלה חמורה, על פי סעיף 333 לחוק העונשין.

טיעונים לעונש: טיעוני התביעה: לטעמה של המאשימה, על בית בית המשפט לקבוע, כי בארוע נשוא הדיון כאן מדובר ברף רשלנות גבוה, זאת למדה מאופן נהיגתו סמןך לארוע התאונה, שכן בהגיע הנאשם לצומת בה הוא נוהג כעניין שבשיגרה, אשר סמוך לביתו, פנה שמאלה מבלי לתת זכות קדימה וכך חסם את דרכו של המנוח שנסע על האופנוע והביא למותו, זאת כשמפנה ומדגישה את הערכים המוגנים החשובים אשר בילתם אין חברה מתוקנת יכולה להתנהל והם, בטחונם של משתמשי הדרך, שמירה על חיי אדם, שלום הציבור וכמובן קדושת החיים.

לסוף טיעוניה וכעולה מן הפסיקה שהוגשה, לעמדתה של המאשימה, מציינת כי מיתחם העונש ההולם למקרים אלו נע  בין 12 ל-24 חודשי מאסר בפועל ובין 10 ל-15 שנות פסילה בפועל, כאשר ממקמת את הנאשם בתוך המיתחם, מציינת כי העדר עברו של הנאשם נשקל לקולא אך הוא אינו מכריע (מפנה לע"פ 6755/09 ארז אלמוג נ' מדינת ישראל), זאת בהתאם להתייחסות הפסיקה, כי נאשמים מסוג אלו הם נורמאטיביים ובתוך כך מפנה לסיפא של תסקיר אשר מתייחס לאופן נטילת אחריותו של הנאשם למיוחס לו. לכן מבקשת המאשימה, להטיל על הנאשם 18 חודשי מאסר ו15 שנות פסילה, פיצוי עונשי של - 40,000 ₪ ורכיבי ענישה נוספים.

עובד כמנהל בצוות מועדון ספורט אשר, היום נמצא בחל"ת עקב נגיף הקורונה, וכן מאלף כלבים עצמאי.

לקחתי לתשומת ליבי את שעובר על המשפחות הן של המנוח והן של הנאשם, את העובדה שמדובר ברשלנות רגעית אשר שינתה את עולמן ללא היכר ובעיקר את חייה של מישפחת המנוח, אשר מבחינתה תצטרך לחיות עם החסר הגדול והכאב כל חייה, וכן הצורך להרתיע משמעותית ואף להדגיש את חשיבות האחריות הנדרשת בכבישים, גם ובעיקר באלו שאנו מכירים באופן מיטבי ונוהגים בהם כבעלי הדרך.

להבטחת ההתייצבות למאסר, אני מוציא בזאת צו עיכוב יציאה מהארץ כנגד הנאשם, אשר תוקפו יעמוד עד למועד ההתייצבות למאסר, ואז יבוטל.

...

הערעור נסב גם על הכרעת הדין עצמה, בסופו של דבר קבע בית המשפט, כי יש לאמץ את הכרעת הדין ובכלל כך, אף את רכיבי הענישה מאסר בעבודות שירות של ארבעה חודשים.

בסופו של דבר ובשיקלול כלל הפרמטרים אני קובעת כי רשלנותו של הנאשם הייתה בינונית- גבוהה.

מכל האמור לעיל, ולמצער, תוצאת התאונה הקטלנית, הנני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים כדלקמן: מאסר בפועל למשך 12 חודשים.

הנתבע, הטוען להגנתו כי התובעת כשלה בבצוע עבודתה ואף העלתה לרשת האנטרנט את "האתר הפגום והלא גמור" שהוקם על ידה ללא אישורו, גרמה לו בכך נזקים כבדים ולכן הגיש הוא נגדה את התביעה שכנגד בה הוא עותר לחיובה בתשלום פיצוי בסך 33,800 ₪.

בת זוגתה של התובעת, הגב' סיון אבן-פניץ אשר העידה מטעמה, דיברה אף היא על אופן היתנהלותו הלא-עיקבי של הנתבע ואמרה: "אני ראיתי שהנתבע נפגש עם ליטל הרבה פעמים ולהרבה שעות ואני זוכרת שהוא לא היה מרוצה כל פעם שהיא עשתה לו אתר חדש. הוא היה מרוצה, הולך הביתה וחוזר לא מרוצה. אני זוכרת שבאחד הימים אני כל היום הייתי עם כלבים והיא ישבה איתו בגינה, זה היה עד שעה ממש מאוחרת והם ישבו על פרטי פרטים והם גם הראו את האתר לכמה לקוחות שלי במספרה ואני זוכרת שמרום יצא ממש מרוצה ואמר שהאתר מדהים ושהוא עכשיו ממש מאושר וזה בול מה שהוא רצה ואז עברו איזה שלושה ימים והוא ישב עם חברים ומישהו אמר לו שמשהו לא בסדר ואז הוא החליט שהוא שונא את זה". גרסת הנתבע הנתבע, הטוען כי כבר בשיחה הראשונה שהיתה לו עם התובעת, הוא הבהיר לה שהאתר המבוקש צריך להיות "ברמת גמר מקצועית ובינלאומית היות והוא אומן טלפתיה, בעל מוניטין של כ – 15 שנים והשם שלו היום יחסית מוכר בישראל ובחו"ל", טען במהלך עדותו בפני, כי המחמאות שהוא נתן לה בתחילת התהליך נבעו מנטייתו להעדיף "סביבת עבודה נעימה". בתשובה לשאלתי האם מדובר היה במחמאות אמיתיות או סתמיות, אמר הנתבע: "...היה בזה אמת, לא אחמיא סתם, אבל רחוק מאוד ממה שמצופה מעבודה ב"לבל" הזה שציפיתי.

מי שהיתה מנהלת הקמפיינים הפרסומיים של הנתבע, הגב' נורית לוי, אשר העידה מטעמו, טענה כי היתה זו היא שבקשה ממנו לדאוג לשידרוג האתר שהיה לו קודם לכן ואמרה: "כשהוא הגיע אליה (אל התובעת - ר.ס.מ) היה לו אתר אינטרנט קיים שהיא יכולה לראות במי מדובר ואיזה סוגי לקוחות ומי הקהל שהוא עובד איתו ולהבין את רמת האתר הנדרשת. מרום חזר אלי עם משהו שאני לא יכולתי לקרוא לו אתר אינטרנט כי זה לא היה מוגמר לא ברמה הטכנית, שלא לדבר על הרמה הגרפית, אמרתי לו שאין אפשרות שאוכל להפנות את הקמפיינים הפרסומיים שלו לדבר הזה שהוא הראה לי. האתר הזה הוריד את ערכו ברמה המקצועית וגם ברמה הטכנית אי אפשר היה להפנות אליו כי הוא לא עבד. מה שיצר את הנזק הגדול ביותר היה שהאתר הזה היה באויר ופורסם ללא אישור של מרום כי לגוגל יש מערכת שסורקת את האתרים ברשת ומזהה לפי התוכן האתר פורסם וזה היה בעייתי כי ליטל לא נתנה לנו שום אפשרות של קשר שיאפשר לנו להוריד אותו למרות שכתובת האנטרנט היתה שלו, היא לקחה את האתר אליה ולא אפשרה אליו גישה...". בתשובה לשאלתי, אישרה גם הגב' לוי כי היא אינה יכולה להוכיח את הנזק שלטענתה נגרם לנתבע .

...

דיון והכרעה לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ונדרשתי אל העדויות והראיות שנשמעו והונחו בפני, מסקנתי היא כי דין שתי התביעות (התביעה העיקרית והתביעה שכנגד), להידחות.

התכתבות המיילים שהתנהלה בין הצדדים בתקופה שקדמה להתקשרות בהסכם (במהלך השבוע האחרון לחודש מאי 2015) מלמדת על כך שהנתבע העביר אל התובעת צילומים שהיו ברשותו ובקש לדעת האם היא תוכל לעשות מהם "משהו מיוחד וברמה גבוהה". הנתבעת הסכימה לנסות ולאחר שהעבירה אליו את תוצרי עריכתה, הוא כתב לה שזה "נראה מגניב לאללה" והוסיף: "בעקרון אהבתי את הכיוון, נראה לי שאת מתחילה להבין את הראש". בתאריך 25.6.15, מספר ימים לאחר אישורו של הנתבע את עיקרי ההסכם (הקמת ועיצוב האתר תמורת 3,000 ₪ ותוספת חנות תמורת 650 ₪ - ר' תשובת הנתבע במייל מ- 19.6.16), הסביר הנתבע לתובעת מה הם הדברים החשובים לו: "חשוב לי מאוד כפי שאמרנו שהמסך הראשון יהיה מעוצב אופנתי ויוקרתי, בצבעים מיוחדים עם תמונה מעוצבת פוטו שיראו אותי. תמונה הכי יפה שלי (ממה שאפשר להוציא כרגע) ואחר כך נחליף אותה (אולי תנסי אפילו לשחק איתה בפוטושופ או משהו כזה, מה שייראה לך)..." ובנוסף לכך הנחה אותה ליצור קישור לסרטון התדמית שלו ולהכניס ציטוטי המלצות ו"מילים טובות מלקוחות".

טענות התובעת בכל הנוגע לתגובותיו המשתנות של הנתבע לתוצרי עבודתה נשמעו לי מהימנות ואף נתמכו בחלק מן ההתכתבויות ביניהם ולכן - מכיוון שלהתרשמותי אופן התנהלותו המבלבל של הנתבע כלפיה תרם גם הוא לכך שהקמת האתר לא הושלמה בסופו של דבר, לא סברתי כי יש מקום לחייבה להשיב לו סכום כלשהו מן הסכומים שהוא כבר שילם לה. סוף דבר – הנני דוחה הן את תביעת התובעת והן את התביעה שכנגד שהוגשה נגדה מטעם הנתבע.

על כן התעכב התובע בגרמניה מס' ימים.

איחור זה מהוה הפרת התנאי המופיע בסעיף 10 לתנאי החוזה וקובע כי על נוסע להתייצב לא פחות מ-180 דקות קודם למועד ההמראה המתוכנן של הטיסה; 6) "רונן" סוכן הנסיעות אשר לטענת התובע הבטיח הבטחות שונות הוא נציג הנתבעת 2; 7) על פי הכללים המקובלים בגין הטסת הכלובים מפרנקפורט היה התובע צריך לשלם סך של 3,000$, לפיכך אם יקבע בית המשפט כי יש לפצות התובע בסכום כלשהוא יש לקזז סכום זה; 8) הוצאות התובע המתוארות בכתב התביעה נמוכות מהסכום שהיה עליו לשלם בעבור הטסת הכלובים; 9) הנתבעת 1 הציעה לתובע פיצוי הוגן מתוך גישה שירותית וכדי למנוע היתדיינות מיותרת, אך התובע דחה ההצעה; 10) אין היא נושאת באחריות כלשהיא לנזקים הנטענים והמוכחשים.

הנתבעת 1 מטיסה כלבים בכלובים מידי יום אך כאן דובר על כלובים בגודל לא סטנדרטי אשר נועדו מראש לכלבים מהסוג הזה, וכי זה משהו שהם לא יכלו לצפות לו מראש כי זה לא כלוב רגיל גדול; 4) יש אפשרות לראות מי כתב את ההודעה בדו"ח הPNR אך לא מעבר לכך, ולא ניתן לדעת מדו"ח ה-PNR אם התובע פנה ישירות לנתבעת 1; 5) אינה מכירה באופן אישי נציג בשם "רונן" או נציגה בשם "טניה", אך ייתכן וישנם נציגים כאלה.

שאלת הנזק: לטענת התובע, נגרמו לו הוצאות חריגות מיום 13.4.11 ועד יום 17.4.11 כדלקמן; · תשלום לאיש חב"ד שסייע לתובע להעמיס הכלבים והכלובים בחזרה ולהסיעם למלון- 80 יורו, 400 ₪; - לינה ביום 13.4.11 95 יורו, 481.85 ₪; - לינה ביום 14.4.11 92.2 יורו, 467.65 ₪; - לינה בימים 15-16.4.11 92 יורו, 466.63 ₪; - תשלום עבור מזון 120 יורו, 600 ₪; - השכרת רכב מיום 13.4.11-16.4.11 753 יורו, 3850 ₪; - דלק 120 יורו, 600 ₪; - פנסיון לכלבים 256 יורו, 1280 ₪; - תשלום עבור שיחות טלפון 1,753 ₪; - פיצוי בגין 4 ימי חופשה 3,000 ₪; - פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 27,100 ₪.

...

לטענת הנתבעת 1 יש לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהוצאותיה מהסיבות כדלקמן; 1) התובע לא הודיע מראש לנתבעת 1 ולא תיאם עימה האפשרות להטיס כלובים במימדים של 80 ס"מ X 115 ס"מ X 160 ס"מ; 2) הנתבעת לא נתנה אישור להטסת הכלובים משדה התעופה בברלין ולא ידעה את מימדי הענק של הכלובים; 3) הנתבעת לא רשמה התובע לטיסה ביום 14.4.11 והתובע לא צירף כל ראיה לכך; 4) התובע החמיץ את הטיסה שתוכננה ליום 16.4.11 מאחר והגיע במחדלו, באיחור לדלפקי הבידוק; 5) דלפקי הבידוק היו פתוחים בין השעות 20:10 ועד 22:40 ועד מועד זה התובע לא התייצב לטיסה.

אני דוחה את טענת הנתבעת 1 לקיזוז סך של 3,000$ בגין עלות הטסת הכלבים שלא נגבתה מהתובע.

סכום הקיזוז לא הוכח כתעריף שהיה לגבותו, ולא ניתנה כל סיבה מספקת לכך שאם זה הסכום שהייתה הנתבעת 1 גובה באותה עת על משקל עודף, מדוע לא גבתה סכום זה. עדותה של גב' סליוז מחלישה עוד יותר טענה זו. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל על הנתבעת 1 לשלם לתובע כדלקמן: 1) את הסך 7,101 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (31.7.11) ועד ליום התשלום בפועל; 2) את הסך 5,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל; 3) את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית.