תביעת פיצויים בגין עוגמת נפש עקב תקיפה ואיומים ביום הכיפורים

הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, בנגוד לסעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ואיומים, בנגוד לסעיף 192 לחוק העונשין.

יצוין, שהנאשם לא הורשע בכל המיוחס לו בכתב האישום, דהיינו בכך שלאחר המכה היחידה שהנחית על ידו של המתלונן באמצעות המקל המשיך להכותו גם ביד השניה וגרם לו לפצע מדמם, וזאת נוכח בעייתיות בגרסאות עדי התביעה (המתלונן ודנה) וקושי ליתן אמון בתיאורם את כלל ההתרחשות (לסתירות שנפלו בגרסאותיהם, בענין זה, ראה פסקות 10 ו-11 להכ"ד).

הנאשם, אשר סוחב עמו את עוגמת הנפש מאז אותה תלונה נאלץ להיתמודד עתה עם מתלונן נוסף שלא משלם שכר דירה ופונה להגיש תלונה.

נטען שלא מדובר בתקיפה על רקע גזעני, אלא על רקע כספי.

לפיכך, עתר ב"כ הנאשם לגזור עליו עונש של מאסר על תנאי, כשהוא מדגיש שגם עונש של מאסר בעבודות שרות הוא חמור ולא הולם את הארוע, ורכיב של פיצויים, בנסיבות, אינו מוצדק.

הנאשם "הצליח" לשמור על עבר נקי חרף קשיים נפשיים לא פשוטים עימם הוא מתמודד בגין פוסט טראומה ממלחמת יום הכיפורים, ניהל אורח חיים נורמאטיבי במהלך שבעת העשורים של חייו, ונראה שלהליך המשפטי הנוכחי השפעה על הנאשם.

...

בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות, כפי שיפורט להלן, אני סבור שיש למקם עונשו של הנאשם בתחתית המתחם אותו קבעתי.

לאור האמור, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 7 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מהיום והתנאי הוא שלא יבצע כל עבירת אלימות, לרבות איומים.

אני מחייב את הנאשם לבצע 250 שעות של"צ, על פי תכנית שהכין שרות המבחן בתסקירו מיום 6.7.21, ובהסכמת הנאשם.

2.2 התובע טוען שזמן קצר לאחר נישואיהם התגלתה התובעת כאשה חמומת מח, אשר נקטה באופן קבוע בצעקות, איומים ובאלימות מילולית ופיזית כלפי התובע, תוך שהוא מיפרט בכתב תביעתו אירועים שונים שארעו ותובע בגינם פיצוי כולל בסך מיליון ₪.

3.1.9 ביום 11.10.2016 , ערב יום כיפור, שעה שניכנס התובע לבית, שם נכחו אחות הנתבעת וגיסה התפרצה הנתבעת לעבר התובע וניסתה להכותו, תוך שהגיס ניסה להחזיק את הנתבעת כדי למנוע ממנה לתקוף את התובע.

מוגברים גם ככלי במילחמה הכוללת לביעור תופעה חברתית נפסדת של אלימות; ברי – ויוטעם – כי כל מקרה לגופו, אך בן זוג מכה צריך שיידע כי ככל שיוכח הדבר, לא יינקה מפיצוי משמעותי, ונזכור כי הכוונה הנדרשת בעוול התקיפה "אינה יסוד נפשי של רצון

8.5 יש לציין שדוקא בעוולות בתוך המשפחה לרוב הפצוי בגין הרכיב הלא ממוני הוא הרכיב העקרי ופעמים רבות גם הפצוי היחידי כשעל פיצוי זה לשקף את עוגמת הנפש שנגרמה לניזוק ע"י היתנהגותו הבלתי ראויה של המזיק.

...

11.4.2 הדברים שאמרה הנתבעת בגנות התובע, לגננת, באסיפת ההורים והדברים שאמרה הנתבעת בפגישה עם הגננת והפסיכולוגית הינם דברים שלא היה מקום לאומרם, אך סבורני שהגשת תביעה כספית בגין לשון הרע בשל שני אירועים אלה אינה האכסניה הנכונה.

סיכום 12.1 14 לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לפצות את התובע בסך של 140,000 .

₪ כן, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות בסך 10,000 12.3 העתק מפסק הדין יישלח לצדדים והתיק ייסגר.

ביום 29.9.20, שלחה הנתבעת לתובע הודעה על ביטול מידי של ההסכם עמו וזאת לנוכח האירועים הרבים במהלך השנים וכן לנוכח ארבעה אירועים שארעו באותו החודש, אחד מיום 1.9.20, שעניינו החלפת מיכלים שלא לצורך במטרה לקבל על כך תשלום ללא הצדקה, השניים האחרים, מימים 4.9.20 ו-11.9.20, שעניינם אי מילוי גז והותרת צרכנים ללא גז במשך השבת ואחד אחרון מיום 21.9.20, שעניינו תקיפה ואיומים כלפי מנהלו של התובע אצל הנתבעת.

ביום 18.11.20, הגיש התובע את תביעתו דנא, בה הוא עותר לחייב את הנתבעת לשלם לו בגין ביטול ההסכם שלא כדין 800,000 ₪ בגין קו החלוקה שהנתבעת מנעה ממנו למכור, 40,000 ₪ בגין עמלות שנותרה הנתבעת חייבת לו בגין חלוקת גז, 15,000 ₪ בגין פקדון שהפקיד בטוחה במסגרת ההסכם, 112,320 ₪ עבור שווי המשאית שהנתבעת עיכבה בידיה וטרם השיבה לתובע, הפסד הכנסות למשך שנה בסכום לצרכי אגרה בסך של 346,680 ₪ (במקום 613,920 ₪) וזאת משנותר התובע ללא עבודה, ו-50,000 ₪ בגין עגמת נפש ובסה"כ 1,500,000 ₪.

פיצוי בגין עגמת נפש משמצאתי כי התובע הפר את ההסכם בהפרה יסודית ועל רקע שאר הממצאים שלי לגבי היתנהלותו, ברור שאינו זכאי לפצוי כלשהוא מאת הנתבעת עבור עגמת הנפש שנגרמה לו עקב מה שהוא מכנה "מעשי ומחדלי הנתבעת", שכן לא מצאתי בהתנהלות הנתבעת כלפיו פגם כלשהוא, הכל כמפורט לעיל.

...

התובע תחילה אמור היה להיות שותף של ואזה, אולם בסופו של דבר רכש ממנו את הקו, לפי הטענה בסכום של 650,000 ₪ + מע"מ. ביום 30.5.17 נכרת הסכם בין התובע לנתבעת, שלפיו התובע התחייב לחלק גז מטעם הנתבעת ללקוחותיה בבני ברק באמצעות משאית משלו, לגבות מהלקוחות את התמורה ולהעבירה לנתבעת ואילו הנתבעת התחייבה לשלם לתובע תמורה מוסכמת עבור כך כמפורט בהסכם ובנספח לו. למן תחילת עבודתו של התובע אצל הנתבעת התעוררו לטענת הנתבעת בעיות רבות בהתנהלותו כגון, מקרי אלימות שלו כלפי עובדים ולקוחות של הנתבעת, התנהלות בגסות רוח ובחוסר אדיבות, אי שיתוף פעולה עם הממונים עליו ואי ביצוע עבודת החלוקה כדבעי במובנים שונים שגרמו נזק ממשי לנתבעת.

בהתחשב בכל האמור לעיל ובכלל נסיבות העניין, אני מעמיד אפוא את הפיצוי על 15,000 ₪.

סוף דבר התובע זכאי בגין התביעה ל-15,000 ₪ בצירוף 26,481 ₪ ואילו הנתבעת זכאית מכוח טענת הקיזוז בכתב ההגנה ומכוח התביעה שכנגד ל-15,000 ₪ ועל כן לאחר קיזוז, תשלם הנתבעת לתובע 26,481 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום.

בהתחשב בתוצאה, לפיה בהתחשבנות הכוללת זכאי התובע לסכום מזערי בגין תביעתו בשיעור 1.7%, תוצאה זו דומה או קרובה עד מאוד לדחיית תביעתו ועל כן מצדיקה כי כל צד יישא בהוצאותיו ביחס להליך זה כולו וכך אני מורה.

כללי: התובע סוהר, התגייס לשירות בתי הסוהר (להלן – שב"ס) בשנת 2004, בעל ותק של 21.75 שנות עבודה בשב"ס, בדירוג 300 מינהלי, בדרגת רס"ב. בשנת 2017 הותקף התובע פיזית על ידי 2 אסירים במהלך משמרת.

לטענתו, אין הוא תוקף את ההחלטות של המעסיקה והועדות הרפואיות בעיניינו אלא את הדרך ואופי ההתנהלות בהם בחרו לנהוג בו. התובע טען כי כאשר חלה – זכה ליחס מביש ומשפיל מצד הנתבעת, אשר היתעמרה בו, היתלה בו, הסתירה ממנו מסמכים, איימה עליו.

סוף דבר: הבקשה לסילוק על הסף מתקבלת בחלקה: התביעה לפצוי בגין היתעמרות בעבודה, עוגמת נפש והפרת חובת תום הלב של הנתבעת במקום העבודה (ס' 59 – 76 לכתב התביעה) – נמחקת על הסף.

...

בנסיבות אלה, רכיבי תביעה אלה הינם בסמכותו העניינית והיחודית של בית הדין והבקשה למחיקתן על הסף – נדחית.

סוף דבר: הבקשה לסילוק על הסף מתקבלת בחלקה: התביעה לפיצוי בגין התעמרות בעבודה, עוגמת נפש והפרת חובת תום הלב של הנתבעת במקום העבודה (ס' 59 – 76 לכתב התביעה) – נמחקת על הסף.

הבקשה לסילוק על הסף של התביעה לפיצויי פיטורים, דמי הבראה, פדיון חופשה ופדיון ימי מחלה לרבות פיצוי הלנה (ס' 53 – 58 לכתב התביעה) – נדחית.

אכן, התובע טען כי הנתבעת "שכחה" לציין בהודעתה במישטרה כי סירבה לשלם לו עבור הנסיעה; אולם לא מצאתי לנכון לייחס לכך משקל משמעותי, מה גם שעניין זה משתמע מתוך דבריה לחוקרת המישטרה - "אמרתי לו שאני מעוניינת לסיים את הנסיעה ולרדת מהרכב כי לא קבלתי את השרות". ויובהר: שלא כטענת התובע, גם אם סירבה הנתבעת לשלם לו את עלות הנסיעה עד לאותו הרגע, אין בכך משום הצדקה לתקיפתה הפיזית ולאיומים עליה.

הנתבעת עתרה בכתב ההגנה לפצותה בגין עגמת הנפש שנגרמה לה עקב התביעה, בסך של 10,000 ₪, ובגין ההוצאות שהוציאה בעטייה, לרבות עלות ייעוץ משפטי ונסוח כתב ההגנה בסך של 5,850 ₪.

...

מהתנהלות זו של התובע התרשמתי כי מדובר באדם בעל "פתיל קצר", שאינו בוחל באלימות, בין מילולית ובין פיזית; אם עצם מעמד הדיון בבית המשפט והתראותיי החוזרות והנשנות לא הרתיעו את התובע, לא קיררו את דעתו ולא מנעו ממנו לשוב ולאיים על הנתבעת לנגד עיני בית המשפט, סביר מאוד בעיניי להאמין, כי בסיטואציה נשוא התביעה הוא אכן נהג באלימות כלפי הנתבעת, כגרסתה, תפס בזרועה (כפי שהודה), הכה אותה באגרופו ואף נסע כשדלת מוניתו פתוחה; אני קובעת, איפוא, כי גרסתה לאירועי אותו הלילה משקפת את השתלשלות העניינים כהווייתה.

סוף דבר מכל האמור לעיל, אני קובעת כי שני הפרסומים נשוא התביעה חוסים תחת הגנת ה"אמת בפרסום", ומכאן שאין התובע זכאי לפיצוי מהנתבעת מכח החוק.

כפועל יוצא, דין התביעה להידחות.