תביעת פיצויים בגין נשיכת כלב שיצא מחצר פתוחה

בעתירתו לחיוב הנתבעים בתשלום פיצוי בסך של 17,952 ₪, טוען התובע כי חצר ביתם של הנתבעים פתוחה וכי בשעה שהוא צעד לתומו ברחוב, יצא הכלב שבבעלותם מאותה חצר, היתנפל עליו ונשך אותו בחלק האחורי של שוק רגלו הימנית.

גרסת התובע בפתח עדותו בבית המשפט בקש התובע להבהיר כי מדובר בכלב המוכר לו מהזדמנויות קודמות בהן הוא חלף על פני פתח חצר ביתם של הנתבעים, ותיאר את נסיבות המקום והאירוע נושא תביעתו, כך: "... הבית זה לא שער, החצר פתוחה וכשאתה עובר בסמטה אז הכלב שקשור ליד הדלת תמיד היה נובח. הלכתי לבקר את החבר ועובר ליד הבית והוא נבח כרגיל ופתאום אני שומע שהוא קרוב, הסתובבתי ובאותו רגע הוא קפץ עלי ונשך אותי ברגל, אז באופן אוטומאטי הסתכלתי עליו וראיתי שהוא ניכנס בחזרה לאותה חצר, זה היה בדיוק ליד החצר, אולי 10 מטר מהכניסה... מדובר בכלב קטן, אני לא יודע איזה גזע, אבל זה כלב קטן בצבע חום, זה מה שהצלחתי לראות. נבהלתי באותו רגע, לא ידעתי מה לעשות, זה פעם ראשונה בחיים שלי שנושך אותי כלב. הצלחתי להגיע לאוטו שלי... אני נסעתי בחזרה, הגעתי לחצר שלהם, הכלב כבר היה קשור, אני כבר מכיר את הכלב מהפעמים הקודמות...". אשר לאופי פגיעת הנשיכה ולנזקים שנגרמו לו כתוצאה ממנה, אמר התובע: " צלקת לא נשארה לי אבל 4-5 ימים היו לי כאבים והייתי צריך להיתרוצץ בהרבה מקומות, למשרד הבריאות שלוש פעמים, ולכלבייה פעמיים, ולמשטרה. אני פעם ראשונה בחיים שלי ניתקל בדבר כזה. על כאב, על עוגמת נפש. לא ידעתי מה לעשות, הלכתי לעורך דין, הם קיבלו מכתב התראה ושם היה סכום של 12 אלף ₪, זה כולל הוצאות של עורך דין... הם לא ענו אפילו על מכתב ההתראה. שום תגובה לא היתה. תגובה ראשונה היתה רק אחרי שהם קיבלו מכתב למשפט. ככה אנשים לא מתנהגים אני חושב...". לתמיכת טענותיו צרף התובע את צלומי החצר ממה יצא הכלב ושאליה – כך לגירסתו - גם חזר, את צלום סימן הנשיכה על רגלו, המסמכים הרפואיים ומסמכי המישטרה ומשרד הבריאות ואת מכתב ההתראה שנשלח לנתבעים מטעם עורך דינו.

ואולם, לאחר ששמעתי מפי הנתבעת כי לה עצמה "אין שום קשר עם הכלב הזה" ונוכחתי לדעת כי הנתבע עצמו לא היה בבית באותה עת, שוכנעתי כי האפשרות שהכלב הצליח להשתחרר מן המקום שאליו הוא קשור בדרך כלל, בנסיבות שלא ניתן לדעת מה הן, סבירה יותר מן האפשרות של טעות בזיהוי מצד התובע במקרה זה. אשר לגובה הנזק - לנוכח אופי החבלה שנגרמה לתובע - סימן נשיכה שטחי ברגלו הימנית, ובהיעדר ראיות לנזקים מסוימים נוספים שנגרמו לו מלבד טענותיו בדבר הכאב, עוגמת הנפש שנגרמה לו בעקבות הארוע, הטירחה וההוצאה הכספית בגין מכתב ההתראה שלא נענה על ידי הנתבעים (להבדיל משכר הטירחה ששולם לצורך הכנת התביעה – רכיב שאין פוסקין בגינו פיצוי בבית המשפט לתביעות קטנות), סברתי כי סכום תביעתו מוגזם ולכן החלטתי להעמידו על סך של 4,000 ₪.

...

גם הנתבעת עמדה על כך שמדובר בטעות זיהוי, הבהירה כי מדובר בכלב שלמעשה שייך לנתבע ומטופל רק על ידו, ואמרה: "... הכלב קשור למקלט האחורי. הוא מגיע עד לחצר אבל קשה מאוד לראות אותו מהכביש. הוא בסך הכל כלב קטן... השאלה שנשאלת כמה וכמה פעמים, יש לו שרשרת, חבל שלא יכולתי להביא אותה ולהראות אותה לבית המשפט. זו שרשרת מאוד חזקה ומשהו לא מתחבר בהגיון... ליד הבית שלנו יש בית ספר חדש יחסית ושם יש כלב משוטט שממש דומה לכלב שלנו. גם במסדר זיהוי היו כלבים דומים לכלב שלנו...". דיון והכרעה לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ונדרשתי לראיותיהם, מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

ואולם, לאחר ששמעתי מפי הנתבעת כי לה עצמה "אין שום קשר עם הכלב הזה" ונוכחתי לדעת כי הנתבע עצמו לא היה בבית באותה עת, שוכנעתי כי האפשרות שהכלב הצליח להשתחרר מן המקום שאליו הוא קשור בדרך כלל, בנסיבות שלא ניתן לדעת מה הן, סבירה יותר מן האפשרות של טעות בזיהוי מצד התובע במקרה זה. אשר לגובה הנזק - לנוכח אופי החבלה שנגרמה לתובע - סימן נשיכה שטחי ברגלו הימנית, ובהעדר ראיות לנזקים מסוימים נוספים שנגרמו לו מלבד טענותיו בדבר הכאב, עוגמת הנפש שנגרמה לו בעקבות האירוע, הטרחה וההוצאה הכספית בגין מכתב ההתראה שלא נענה על ידי הנתבעים (להבדיל משכר הטרחה ששולם לצורך הכנת התביעה – רכיב שאין פוסקין בגינו פיצוי בבית המשפט לתביעות קטנות), סברתי כי סכום תביעתו מוגזם ולכן החלטתי להעמידו על סך של 4,000 ₪.

סוף דבר, החלטתי לקבל את התביעה בחלקה.

לפני תביעה לפצוי בגין נשיכת כלב.

בהותירה עלי רושם אמין במיוחד, אישרה הגב' ברוך כי כלבו של הנתבע היתנפל לא רק על התובע, אלא גם עליה ואולם היא נימנעה מלהתלונן או לתבוע בעקבות כך: "...זה היה לפני שנתיים. אני זוכרת את התובע, הוא היה מאוד נחמד למרות כל הכאבים שלו, הכלב הפיל אותו. היות והיינו ממש בקירבת קופת חולים הוא ניגש אלי ושאל אם אני רוצה להגיע גם לקופת חולים ... אני יודעת שהכלב היה שייך לאותו בית בפינה של רחוב הגיבורים, יש סמטה שמובילה לרוטשילד, אז ממש בפינה הזו של הסמטה. הוא נבח. אני תמיד ידעתי שיש שם כלב ויש שם גם שלט שיש כלב. לא ראיתי מאיפה הוא יצא כי הוא קפץ על הגב שלי. בודאי שראיתי אותו באותו יום, יש לו צבע בז' כזה, בהיר... הוא היה בלי רצועה. הייתי בטראומה...". למראה תצלום הכלב שהוגש ע"י הנתבע (נ/1) אמרה הגב' ברוך: "...ככה נראה הכלב שהתנפל עלי...". לעומת זאת, ובאופן שנראה היה לי הגון ואמין מבחינתו, הביט התובע על אותו תצלום (נ/1) ואמר: "...אני מביט בתמונה ואני לא רוצה להגיד סתם שזה הכלב כי אני זוכר משהו אחר". גרסת הנתבע בעדותו בפני אישר הנתבע כי ביום בו אירע האירוע נושא התביעה הוא כלל לא היה בביתו, ולמרות זאת עמד על כך כי לא יתכן שהיה זה כלבו שתקף את התובע ו/או את הגב' ברוך: "... באותו יום אני הייתי בלימודים ולא הייתי בארוע. זה הכלב שלי. אני מכחיש את מה שהתובע אומר. הכלב שלי לא השתחרר מהחצר. אני אומר את זה לפי השערה כי לא היו עדים לארוע. אני מכיר את הכלב ואת הבית, מכיר את המשפחה שלי. לפי ההשערה שלי הכלב לא השתחרר, הוא היה קשור עם רצועת ברזל חזקה לברזל של מרפסת הבית. בפעם הראשונה שמעתי על הארוע הזה באותו יום. מי שסיפר לי זו אימא שלי. היא אמרה שבן אדם ניכנס אלינו הביתה כדי לצעוק עליה ולאיים עליה ולהרים עליה יד והוא טען שהכלב שלנו נשך אותו. הכלב היה בתוך הבית". למשמע דברים אלה הוריתי על זימון אמו של הנתבע, הגב' מזל מגירוב, לעדות גם כן. גב' מגירוב סיפרה כי באותה עת היו בביתה אנשים רבים שהגיעו לביקורי תנחומים בעקבות מות חמותה, ותיארה את שאירע כך: "... באותו יום היו הרבה אנשים, כימעט חמישים שישים איש שנכנסו והדלת של החצר היתה פתוחה והדלת של הבית היתה פתוחה ופתאום שמעתי את הרעש, האדון (התובע – ר.ס.מ) ניכנס וצעק והרים את היד עלי והשפיל אותי וקילל אותי, זה היה מילים לא נעים, הוא אמר "כוס אימא שלך, זונה, כלבה, תראי שאני אקח אצלכם פיצויים". אמרתי "סליחה, אני רוצה לעזור לך, למה צועק", לא הבנתי מה קרה.

...

התובע הכחש כי קילל את הגב' מגירוב וטען כי לאחר הארוע היא הגיעה לבית אמו המתגוררת בסמוך לביתה, בקשה ממנה סליחה על מה שקרה לו וגם בקשה את סליחתה של הגב' ברוך על כי הותקפה על ידי הכלב גם כן. לשמע דברים אלה טענה הגב' מגירוב כי היא לא מכירה את הגב' ברוך בכלל ואילו הגב' ברוך השיבה לה: "את כן ניגשת אלי. לא בקשת סליחה אבל שאלת למה אני עושה רעש אם לא רואים שום דבר. הפציעה שלי היתה מתחת לבגדים". דיון והכרעה לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים והעדים, מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה, ואלה הם נימוקי: התובע אכן טען כי הכלב שתקף אותו היה כהה, תיאר אותו כ"כלב זאב" ואישר כי הוא אינו מזהה אותו בתצלום כלבו של הנתבע (נ/1).

אשר לגובה הנזק – לנוכח אופי החבלה שנגרמה לתובע – סימן נשיכה שטחי באמה הימנית, ובהעדר ראיות לנזקים מסוימים נוספים שנגרמו לתובע מלבד טענתו בדבר הכאבים, הזריקה אותה היה עליו לקבל, עוגמת הנפש שנגרמה לו בעקבות הארוע והמסמך המאשר קיומה של דרישת תשלום בסך של 397 ₪ למד"א, החלטתי להעמיד את גובה הפיצוי שישולם לו על ידי הנתבע על סך של 3,000 ₪.

סוך דבר, התביעה מתקבלת בחלקה.

לטענתה נגרם לה עקב כך נזק גוף – פצעים פתוחים, פצע קרוע, דימומים, צלקות, כמו גם נזק נפשי.

היזק על ידי כלב ההסדר המשפטי הנוגע להיזק על ידי כלב, מעוגן בפקודת הנזיקין, בסעיפים 41א-41ג, הקובעים כלהלן: סימן ד'1: היזק על-ידי כלב בתובענה בשל נזק לגוף שניגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן — הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצידו של הבעלים.

התובעת העידה כי לאחר שהכלב נשך אותה, ולאחר שהשכנה נתנה לה סיוע (עמ' 26 שו' 9) יצא גבר מחצר בית הנתבעים, ולקח את הכלב (עמ' 26 שו' 1-2).

בת"א (שלום נתניה) 3712/08 שער נ' לוי (23.4.2013) – נפסק פיצוי בסך של 10,000 ₪ בשל נשיכה ברגל שבעקבותיה נזקק התובע לשמונה ימי מנוחה.

...

דיון והכרעה לאחר ששמעתי את הצדדים ואת כל הראיות, אני מקבלת את התביעה.

לאור כל זאת, אני קובעת כי הנתבעים אחראיים לפצות את התובעת, בגין הנזק שנגרם לה על ידי כלבם.

לפיכך, ובפרט לאור מיקום הצלקות, וגודלן, הגעתי לכלל מסקנה כי לנכות, ככל שנותרה, אין השלכה תיפקודית והיא רלוונטית רק לעניין שיעור הכאב והסבל.

התובעת טוענת כי הבחור אשר היה בגן וסייע לה הוא זה אשר הצביע על בית הנתבעת במקום אשר ממנו יצא הכלב המשוחרר וזאת לשאלת התובעת האם הוא יודע מי הם בעלי הכלב המשוחרר אשר נשך אותה.

כאמור, טוענת התובעת כי הנתבעת היא האחראית לקרות התקיפה נשוא התובענה ומשכך עליה לפצותה בגין נזקיה ומכאן תביעתה שלפני.

דיון : סעיף 41 א לפקודת הנזיקין קובע כי "בתובענה של נזק לגוף שניגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן-הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם הייתה או לא הייתה התרשלות מצידו של הבעלים". בעליו של כלב או מי שמחזיק בו, אחראי אחריות מוחלטת שאינה תלוית אשם מצידו ואף אינה קשורה לשאלה אם התרשל או לאו.

מסקנתה זו של התובעת התבססה רק על הטענה לפיה בעת הארוע נשוא התובענה שאלה התובעת בחור אשר היה עימה בגן למי שייך הכלב והוא זה אשר הפנה אותה אל חצרה של הנתבעת, משם יצא לדבריו אותו הכלב.

הן התובעת, הן מר ימניצקי והן הנתבעת תיארו את חצר ביתה של הנתבעת כגינה פתוחה אשר בעלי החיים נכנסים ויוצאים ממנה על נקלה ובלא מפריע.

...

כך או אחרת, אף חובה חקוקה לא הופרה בידי הנתבעת ויש לדחות את התביעה גם בגין עילה זו. משקבעתי כך, אין מקום לדיון בנזק אשר נטען כי נגרם לתובעת ובבחינת למעלה מן הצורך יאמר כי התובעת לא הוכיחה כלל את נזקיה ומעדותה עלה אך רצונה להאדירם ככל שניתן.

סוף דבר, התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות בסך 1500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 6,500 ₪.

בפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו עקב נשיכת כלב.

בהקשר זה אפנה לדבריה המדוייקים של התובעת בעת תיארה בבהמ"ש את האירועים, לאמור: "עמדתי מחוץ לבית של מרים כאשר מולי יש חנייה גדולה שמי שנכנס דרך חנייה זו יכול להגיע לדלת ראשית שממנה תמיד היו נכנסים, אני לתומי נכנסתי, ידעתי שיש כלבים אך שיש גם חצר אחורית. מידי פעם שהייתי מגיעה לחמותי הייתי רואה את הכלבים בתוך הבית כאשר החלון פתוח והראש של הכלב בחוץ. כלומר ידעתי שהכלבים בבית ואף פעם לא התעניינתי בזה. נכנסתי והכל היה פתוח, נכנסתי ארבע צעדים לתוך החצר, רציתי להיכנס לדפוק על הדלת. לפני הכניסה לדלת יש מדרגות שעולים ומגיעים לדלת. עוד לא הספקתי להגיע לדלת הגיע כלב מסוג פיטבול וקפץ עלי על המותניים ורצה לנגוס לי בצוואר. אני עם הרגל העפתי אותו לאחור, באתי לצאת מהמקום ואז הגיעה במהירות הבזק פיטבולית אשר באה ותפסה אותי ברגל השכיבה אותי על הרצפה ונגסה בבשרי ברגל. הבשר היה בפה שלה ולא יכולתי אפילו ללכת לעבר הכביש וזחלתי וצעקתי הצילו הצילו וכנראה הבן של הנתבעת ששמע יצא מהבית והרים אותי והכניס אותי אליהם הביתה אבל מכניסה אחרת. לבית יש שני כניסות. הכניסה ממנה נכנסתי כאשר מי שעומד בחוץ רואה מקום פתוח שמוביל לדלת של כניסה ומאחור יש חצר אבל כאשר הוא לקח אותי לכניסה השנייה אותו הדבר, יש שביל מסודר עם כניסה. יש שתי כניסות לבית. הוא באמת טיפל בי בסדר ושם אותי על הספה ואני זוכרת שהיה ממש הרבה דם וראיתי חור ברגל והוא ניסה לקשור לי את זה באמצעות מטפחת. לא האמנתי שזה קורה לי. אני זוכרת שהיו שני גברים בבית, אחד היה הבן והשני אני לא יודעת מי. הם שאלו אותי מה קרה ואמרתי להם שהכלבה נשכה אותי ואיך הם לא קושרים את הכלבים." (עמ' 7 שורות 3-25).

...

אני סבורה כי הוראות החוק לאחר התיקון נועדו להחמיר עם בעלי ומחזיקי הכלבים, ולהציב רף גבוה יותר של אחריות – ולכן, על דרך של "קל וחומר" יש לקבוע כי אף כאן קמה האחריות.

לפיכך, כיון שנדחית הטענה באשר להיות התובעת מסיגת גבול – נשמטת הגנתם האפשרית של הנתבעים.

לכן, ובשים לב לנכות הפלסטית שנותרה לתובעת, אני קובעת את סכום הפיצוי בראש נזק זה בסך של 35,000 ₪.