תביעת פיצויים בגין נפילה ברמפה עירונית

בכתב התביעה מתבקש פיצוי בגין ליקויי הבנייה בסכום של 567,226 ש"ח; פיצוי בגין ירידת ערך לבניין בסכום של 582,000 ש"ח; החזר עלויות חוות הדעת; פיצוי בגין אי רישום הבניין כבית משותף בסכום של 90,000 ש"ח; ופצוי בגין עוגמת נפש בסכום של 42,600 ₪ ; בסך הכל נידרש איפוא: פיצוי בסכום של 1,298,434 ש"ח וכן, הוצאות ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כחוק.

מכל מקום, אין מניעה לקרות את שתי החניות בסוכך, ואין צורך ברשוי ערוני לשם כך. מומחה בית המשפט לא נישאל ולכן גם לא היתייחס לאפשרות קירוי באמצעות סוכך.

מר אייזנברג טוען בעדותו כי לא היה צורך להתקין ריצוף נגד החלקה שכן הרמפה מקורה על ידי מרפסת מעליה ולא יורד עליה גשם (עמ' 179-180 לפרוטוקול הדיון מיום 19/11/2018).

על כן, על הנתבעים לשאת בפצוי בגין ירידת ערך עקב אי קירוי חניות 27 ו- 28 בסכום של 30,000 ש"ח. סיכום ביניים (נוסף) – עד כה קבעתי איפוא כי בגין ירידת ערך על הנתבעים לשאת בפצוי כדלקמן: בגין העדר מדרכות בצידי הרמפה – פיצוי בסך של 10,000 ש"ח. בגין ירידת ערך החניות 6,7,24,27,28 ו- 29 – פיצוי בסך של 22,450 ש"ח. בגין אי קירוי חניות 27 ו- 28 – פיצוי בסך של 30,000 ש"ח. סכום הפצוי ברכיב זה עומד איפוא על סך כולל של 62,450 ש"ח. עלות חוות הדעת בהתאם להכרעותיי לעיל מובן כי על הנתבעים לשאת בעלויות חוות הדעת.

...

לנוכח כלל השיקולים שלעיל, אני סבורה כי יהיה נכון לקבוע פיצוי של 3,000 ש"ח עבור כל דירה הנכללת בתביעה זו ובסך הכל 10 דירות, ובכפוף להסדר הדיוני שהושג.

סוף דבר עלות התיקונים שאינה שנויה במחלוקת בהתאם לרשימת הפלוגתות וההסכמות עומדת על סך של 65,900 ש"ח (לא כולל מע"מ , 10% פיקוח ו- 15% רווח קבלני).

התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות משפט (נוספות על חוות הדעת) ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 35,000 ₪ ש"ח. כלל הסכומים יחולקו בין התובעים לבין עצמם, לפי הבנתם, או בהתאם לקביעות המפורשות בפסק דין זה, לפי העניין.

לכתב התביעה צורפו התמונות הבאות המתארות את אופן חניית הרכב החונה שהיה מעורב בתאונה: תמונות הרכב החונה בתחשיב הנזק מטעמה (סע' 4 – 7) הוסיפה התובעת פירוט לטענותיה העובדתיות והמשפטיות, כדלקמן: התאונה מוגדרת כתאונת דרכים לפי חוק הפיצויים בהיותה "מאורע שניגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו" (סע' 1 לחוק הפיצויים).

בין הדוגמאות כולל השופט אור "הולך רגל בעל מיגבלת ראייה ניתקל ברכב שחנה באופן החוסם באופן חלקי יציאת הולכי רגל", וכן "רוכב אופניים הנוסע בשולי דרך בין-עירונית ונתקל ברכב החונה בשולי הכביש בעקבות תקלה שארעה בו". אלה שתי דוגמאות שלהן נידרש בית המשפט כדי להראות שגם רכב שחנה כדין עלול לגרום לסיכון תחבורתי, וכשהתממש אותו סיכון וגרם לתאונה, תחול החזקה המרבה שעניינה פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו. לענייננו, השופט אור אינו עושה כל הבחנה בין פגיעת הולך רגל או רוכב אופניים ברכב החונה, לפגיעת רכב אחר באותו רכב.

בית המשפט, בהסתמך על הילכת אדרי, קבע שחניית הרכב עם הרמפה הפתוחה יצרה סיכון תחבורתי שהיתממש, ועל כן הארוע הוא בגדר "תאונת דרכים" לפי חוק הפיצויים, ומבטחת המשאית חבה בפצוי התובעת.

דא עקא, הואיל וברור מנסיבות המקרה בעיניין פטקין שאין כל רלוואנטיות לחזקה המרבה הדנה בעיניין רכב חונה במקום אסור, הואיל והתאונה ארעה בשל נפילת מטען על רגלי הנפגע וללא כל קשר לעניין החנייה, דומני שהשופט ריבלין לא הקפיד בנסוח דבריו בעיניין זה. כך אני מבין את דברי השופט דראל אשר מבקש לראות בדברי השופט ריבלין בעיניין החזקה המרבה "הערת אגב" בלבד.

...

סוף דבר התובעת נפגעה בתאונה עת רכבה על אופניים והתנגשה ברכב שחנה בחנייה אסורה וחסם את נתיב נסיעתה.

אני דוחה את בקשת ב"כ התובעת להתאים את סכום הנזק כך ששכר הטרחה יחושב לפי 13% ומע"מ ולא לפי 11% ומע"מ. בשעה שהסכימו הצדדים להעמיד את סכום הנזק הכולל על סך של 91,000 ₪, ידעו הצדדים שאין ביניהם הסכמה בשאלת החבות והדיון עתיד להימשך בסוגיה זו. בנסיבות אלה אין מקום להתערב בהסכמת הצדדים ולשנות את הסכום שעליו הוסכם, ולו לעניין אופן חישוב שכר טרחת ב"כ התובעת.

לפיכך, תשלם הנתבעת לתובעת את הסכום המוסכם בסך 91,000 ₪.

נתבע פיצוי בגין 28 חודשים, ממועד היתר הבניה ועד להגשת התביעה, בסכום כולל של 140,000 ₪.

מאחר שלא הוכחשה הטענה כי הדרך פולשת לשטח התובעת, ביום 2.10.17 ניתן פסק דין חלקי אשר אפשר לתובעת לעשות סעד עצמי של סילוק יד עד לגבול החלקה: "ניתן פסק דין חלקי המורה לנתבעות לסלק ידן משטח הפלישה בגודל של 50.73 מ"ר מהמגרש, כמפורט במפת המדידה מיום 29.7.15 של המודד ארטובסקי לזר (סומנה ת/1 ביום 11.9.17). לפי מפת המדידה מדובר בגוש 1490, חלקה 40, מיגרש 103 (ככל הנראה עקב עידכון התכנית החלה על המיגרש).

למרות שעד זה אינו מודד, יש לו השכלה של תואר שני בתכנון ערוני וניסיון בתכנון מטעם הרשות, ולכן מצאתי כי ניתן להסתמך על עדותו בכל הנוגע לאי התאמת מיקום תחנת השאיבה לתיכנון.

ההנחה בתביעה היא כי מחמת חוסר האפשרות להשלים את פיתוח החצר, לרבות בניית רמפה לחניית הנכים, לא יכולה התובעת לעבור לבית החדש שבנתה ונמנעת ממנה האפשרות להשכיר את הבית הנוסף בו היא גרה.

...

על כן אני מורה לנתבעות לפעול לסילוק ידן מהמגרש, להרוס את הכביש והמדרכה העוברים בשטח המגרש, ולסלק את כבלי החשמל המוטמנים בו, ולהשיב אותו לחזקת התובעת שהוא פנוי מכל אדם וחפץ.

בגין דמי שימוש ראויים ונזק לא ממוני, הנתבעות ישלמו לתובעת סך של 102,426 ₪.

ההודעה לצד ג' נדחית.

כדי לתמוך באותה הטענה טען המשיב, כי ניתן לראות מתמונות שצורפו להגנת הערייה, כי הרמפה של המשאית הייתה פתוחה ולא סביר שהוא יגנוב פח אשפה וישאיר את הרמפה פתוחה.

בהמשך לדברים אלו ניתן פסק הדין; בית משפט ציין כי בנגוד לדברי פקח הערייה, כאילו תפיסת המשאית הייתה על רקע גרימת נזק לרכוש ערוני - עולה מדוח התפיסה כי העבירה שבעטיה נתפסה המשאית הייתה גניבה והפקח אישר בפניה שהוא לא מוסמך לפעול כפקח ערוני ביחס לגניבה והוא לא הפנה למקור חוקי לפעולתו.

המבקשת טוענת כי נפסקו פיצויים ללא הוכחת נזק ולא היה מקום לכך.

בשולי הדברים יוזכר, כי מדובר בפסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, וממילא אין בזה לחייב ערכאות אחרות, באופן שאפילו הייתה התרשמותי כי נפלה שגגה בהכרעה (ואיני אומרת שזו התרשמותי), לא בהכרח היה מקום ליתן רשות ערעור, בהיתחשב במדיניות המצמצמת מתן רשות שכזו, בין השאר, משיקולים מערכתיים של ניצול מיטבי של זמן שפוטי (ר' הפסיקה שהובאה לעיל).

...

לאחר שעיינתי בתיק בית משפט קמא, באופן בו התקיים הדיון ובטענות אשר בבקשה, אני סבורה כי המקרה שבפניי אינו בא בגדר אותם מקרים מוגבלים אשר בהם תינתן רשות ערעור על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות.

כבר נקבע כי - "היעתרות לא מבוקרת לבקשת רשות ערעור על פסקי דינו של בית המשפט לתביעות קטנות עלולה לסכל את תכלית הקמתו, שהרי היא תאריך את משך ההתדיינות הכולל ותייקר את עלותה של ההתדיינות. הצורך (התחיקתי) להגשים את תכלית הקמתו של בית המשפט לתביעות קטנות מחייב, אפוא, לקבוע אמות מידה להענקת רשות הערעור, ואלו תיגזרנה מתכלית זו...

בהמשך להערות אלה, הבקשה אפוא נדחית.

יועץ התנועה העירוני מר קרן ציין במכתבו למנהלת מחלקת הכבישים בערייה ביום 12.11.14 (נספח ד לכתב התביעה) כי 12 חניות לא עומדות בהנחיות בכל הקשור ברוחב הרמפות, רדיוסי הסיבוב ורוחב תאי החניה.

ואת עמדתו הוא סיכם באופן הבא "האמור לעיל לא בא אלא להאיר אספקטים שונים של הבעיות הכרוכות בשימוש החניות אליהן היתייחס המהנדס זלינגר בחוות דעתו. הוועדה המקומית והגורמים המקצועיים בעיריה היו בדיעה כי החריגות במימדי החניות אינן נופלות בגדר שימוש סביר אשר ראוי לאשר, גם אם המצב נוצר בשל אילוצים ממשיים. לכן, סרוב הוועדה המקומית להכשיר את החניות סביר לדעתי המקצועית והפיתרון שבעריכת תב"ע נקודתית היה נכון בנסיבות המקר שבנידון" (עמ' 8 לחוות דעתו).

ומעבר לכך בהחלטת ועדת הערר מיום 2.11.17 (נספח כ' לתביעה), לא נפסקו הוצאות הערר לטובת התובעים, למרות שזכו בו. בסיכומי התשובה שלהם טענו התובעים כי ועדת הערר ציינה במהלך הדיון, מחוץ לפרוטוקול, כי היא התרשמה שלתובעים נגרמו נזקים, אך כמוסד תיכנון עליון היא אינה יכולה לפסוק להם פיצוי בגינם, ולכן היא ממליצה לתובעים להגיש תביעה נזיקית.

...

על רקע זה אני דוחה את טענות התובעים בראש זה, ושעה שנדחתה טענת התובעים ביחס להפליה אין מקום לפצותם בכל הנוגע בעלות ההטמנה.

זאת משום שנחה דעתי כי עמדת הנתבעות, שלא היו מוכנות להקל בעניין החניות, הייתה אפשרית בנסיבות העניין, בשים לב לשיקולים הכלליים של מצוקת החניה באזור מרכז הרצליה.

התוצאה התביעה נדחית במלואה.